הדיירת, תמר מרין, ידיעות ספרים, עורכת: שרי גוטמן, 190 עמודים, 2022.
הדיירת, הוא רומן ריאליסטי המתפקד כמעין אגדת פולקלור המבקשת להזהיר נשים נשואות מלערער את מוסד המשפחה, ומשקף עמדות שמרניות כלפי נשים המצויות בלב התרבות הישראלית.
גל סלע
הספרות העברית מחבבת רומנים ריאליסטיים. הדמויות מוצבות בשמש צוהריים של אמצע הקיץ נטולות צללים, ככה שרואים להן הכל. עם תעודת זהות (ספח פתוח) ביד אחת ועותק מפורט של האילן המשפחתי ביד השנייה, כעדות לקיומן הבדוי. גם ספרה של תמר מרין, הדיירת, השלישי בספרי הפרוזה של הכותבת, מציג ספרות ריאליסטית חסרת פשרות. ברומן מרין עוסקת בהתפרקות התא המשפחתי בעת הזו, ובעיקר בהשפעתה של ההתפרקות על דמותה של האישה והאם. הרומן מנסה לתפוס ולדמות את ההווה של התהליך הזה בישראל העירונית הזעיר בורגנית. ישראל שלנו, שלי, שלכן, של כותבת הספר.
היא מורה, הוא מתרגם, יש להם שני ילדים, בן ובת, ודירה שהיא שוכרת בדוחק מההורים שלה. אין להם כסף, עניין מיוחד בחיים או שמחה. יש להם משפחה שהתפרקה ובני זוג חדשים שהם מנהלים איתם יחסי אהבה־שנאה סוערים. נושא זה, שטופל פעמים רבות בשדה הספרות המקומי, מואר פה מזווית נוספת, אלימה יותר. בדומה לשלוש של דרור משעני הרומן חוצה את תיאורי הילדים המוזנחים, האישה הקנאית, האלימות המילולית והכלכלית הרווחים בדרמת הגירושים המוכרת ולוקח אותה אל הקצה, אל עבר המוות הממשי של האישה, בעוד המוות הסימבולי של הבית נותר הרחק מאחור. שכן, כפי שהדיירת מנסח היטב, נישואים הטרוסקסואליים שהתפרקו אינם שקולים להיעדר משפחה או לאי־משפחתיות. בדיוק להפך. על פי הרומן אי אפשר להיחלץ משם, גם לא באמצעות גירושים או במערכות יחסים עם אחרות, והמוות הממשי מסומן כמוצא האפשרי היחיד.
הרומן מתאר יממה שבמהלכה אבי המשפחה, לשעבר, מופיע בבית גרושתו ושני ילדיהם עם סכין־מתנה. באצטלה של מתן שי האב חוזר בכפייה, לאחר שלוש שנות גירושים, לדירה המשותפת שבה חיה כיום גרושתו – דירה שנמצאת למעשה בבעלות הוריה – ומודיע כי אין לו כוונה לעזוב עד אשר תסכים להתייחס ברצינות לכך שהוא אוהב אותה ומבקש לשוב ולאחד את המשפחה. מן ההווה הסיפורי המתוח הרומן שולח חצי הזכרות אחורה, לנסיבות שהובילו לגירושים, לימי ראשית הקשר הזוגי, לקושי שחוו הילדים במהלך הגירושים, למערכות היחסים החדשות של בני זוג ולקשיים בהן, לקנאה ההדדית ובעיקר למחסור בכסף, למכה הכלכלית האנושה שגורמים גירושים במעטה של צו למימוש עצמי ולאושר. או כפי שיתר הדמויות טורחות להזכיר לגיבורה לאורך הרומן בתוכחה – היא אינה שמחה ומסופקת לאחר גירושיה במערכת יחסים עם אישה, מאשר כשהייתה נשואה לגבר עימו הקימה משפחה וילדה שני ילדים.
לאורך הרומן מתחלפת דמות המספר וכך זוכה הקורא לגלריה של נקודות מבט על אותה סכין בשר ועל נסיבות הישלפותה. תחילה מובאת נקודת המבט של האישה, לאחר מכן הבעל, ואז של חוקרת המשטרה שהגיעה לטפל במקרה. הרומן חוזר בסופו לנקודת המבט של האישה, הדיירת. הקטע הארוך שפותח את הרומן שוטח בפרטים את קשיי החיים של אישה־אם לאחר גירושים. משולבים בו תיאורים של התנהגות נשית פאסיבית וכנועה, על סף הדיסוציאטיביות, של הגיבורה בהווה הסיפורי – מה שלא תמיד מתיישב עם תיאור דמותה מלאת החוסן הפנימי בעבר הסיפורי. על אף חוסר התואם, פתיחה זו בונה בהדרגתיות את האימה מפני הסכין והופעתה הצפויה. מנגד, חלקו השני של הרומן מציב את נקודת המבט של הבעל־אב. כל קושי ומכאוב שהעלתה נקודת המבט הנשית זוכה למענה סיפורי מנומק וכואב לא פחות של דמות הגבר. על אף ששוויון ערך זה בין בני הזוג לשעבר פועל את פעולתו, ומוביל למסקנה שכולם קורבנות טרגיים להפליא של אותה השיטה, הוא גם מעקר את עננת האימה האפשרית של רצח אישה בידי בעלה, שפותחה בפתיחה הנשית, ומסמן אופק אחר לרומן. בנקודה זו ברור שכולם יכולים ורוצים להשתמש בסכין, וזה מה שמבלבל כל כך את חוקרת המשטרה בחלקו השלישי של הרומן וגורם לגיבורה הנשית, הדיירת, לוותר לבעלה לשעבר אפילו על חזקה דחוקה זו בחלקו האחרון של הספר.
תחושה זו של חוסר מוצא מהאלימות שמופעלת בתוך מערכות יחסים קרובות, רומנטיות והוריות, זו שנושקת לסף הפגיעה הפיזית, מגולמת בכל מערכות היחסים המתוארות ברומן. כולן שטופות ארס, שטנה, קורבנות מצד אחד וזעם מתפרץ מצדן האחר, וחושפות את שלל הרגשות הקשים שמלווים את חיי הנפש של כל הדמויות ברומן, ללא הבדל. הניסיון האמיץ הזה לתאר מערכות יחסים בלי למצמץ בכלל נוכח הפינות האפלות שמניעות אותן הוא גם בעוכריו של הספר. שאיפה זו הופכת את מערכות היחסים השונות לדומות מידי ומבליטה קווים סטראוטיפיים באפיון הדמויות ובבחירות החיים המיוחסות להן. אפיון טיפוסי זה בולט במיוחד בדמותה של הדיירת, איה, שבדומה לכינויה ושמה ממוסגרת במכאוב, נחיתות, ארעיות ותלות בתוך סבך מערכות היחסים הקשות ששוטח הרומן. לדמותה אין קיום עצמאי שחורג מכישלונה במילוי תפקידים נשיים, היא אם שמתקשה לגדל את ילדיה, רעיה לשעבר שרצתה לפרק את התא המשפחתי שבנתה, בת מדאיגה להוריה ומאהבת של אישה שהיא לא מצליחה לאהוב.
הטרגדיה הזו מוכרת לנו, גם הגיבורה הראשית שלה. רונית מטלון, צרויה שלו, אלנה פרנטה ועוד רבות (ורבים) סיפרו לנו עליה, יותר מפעם אחת. כמו תפוח אדמה לוהט דמות אישה זו נזרקת מכותבת למתרגמת וסיפורה זוכה לנוסח נוסף. מי היא אותה דמות של גרושה מעונה שרודפת את הדמיון הישראלי ומבקשת שיספרו לנו עליה בישירות חסרת חמלה פעם אחר פעם זה שלושה עשורים לפחות, כמעט את אותו סיפור? ולאוזני מי מיועדים סיפוריה? על פניו אפשר להגיד שמדובר במסגרת שיח פמיניסטית שנותנת קול ומודל הזדהות לנשים בתהליך פירוק התא המשפחתי, ושריבוי הכותרים מבורך, פוליפוני. ואולם, כאשר בוחנים את דמות האישה־אם שפרוזה זו משחזרת מגלים כי מדובר בהבניה תרבותית ספציפית שמנציחה סטראוטיפים מבזים כלפי נשים שמאסו, מרצון או מכורח, במוסד המשפחה. אז למה בעצם? למה אנחנו מספרות עליה שוב ושוב אחת לשנייה? אולי מפני שהיא מסמלת בסיפורה הידוע מראש את המחיר הנקוב שנשים נשואות שמבקשות לצאת מהסדר הפטריארכלי משלמות גם כיום. זו היא אגדה ריאליסטית שמפרטת את הקשים שצפויים לאישה שנישואיה כשלו, ובדיוק כמו האגדות שסיפרה לנו סבתא, היא מתיישבת עם מגמות שמרניות בחברה המספרת אותן. בשדה משמעות זה, הרומן הריאליסטי מתפקד כנוסח אחד של אגדת פולקלור שמבקשת להזהיר נשים נשואות מלערער את מוסד המשפחה, ומשקף עמדות שמרניות כלפי נשים שנמצאות בלב התרבות הישראלית.
אין לי ספק שאף אחת מהכותבות של ספרות זו (רובן נשים), וודאי מרין, אינה מזהה את היצירה הפרטית שלה כחלק ממגמת עומק דידקטית שמטרתה למשטר נשים. אני בטוחה שההפך הוא הנכון. אז רגע אחרי שהספר נסגר, אחרי שהדיירת הניחה את הסכין וויתרה מרצונה על הונה הדחוק בשביל האיש שהיה בעלה, הגיע הזמן לשלוף את הרגל מנעל הזכוכית הלוחצת הזו ולהפר את החוזה עם הממסד. ספרו לנו יותר על גיבורות מסוג אחר, על נשים לא מנומסות שלא מוותרות, לאף אחד. על אימהות מרובות צללים ופיתולים, בעלות הון ממשי וסימבולי, שלא נעצרו נוכח גבולות הפטריארכיה גם כשכל המעשיות הזהירו, נו, נשים כאלו יותר כמו... – יותר כמונו.
ד"ר גל סלע, חוקרת ספרות מדרש ואגדה, עמיתת מחקר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
Comments