יומן פרידה, ניצן וייסמן, עורכת: עלמה כהן ורדי, כנרת זמורה, 272 עמודים, 2024.
צורת הספר הזה היא במובן מה עניינו המהותי: יומן. האם היומן דווקא הוא הז'אנר של התקופה הרת התהפוכות שלנו, להבדיל מן הרומן הבדוי בדיוק מפני שקשה לדמיין יומן בגוף שלישי מצד אחד, ובדיוק מפני שהיומן אינו לובש שום צורה ומבנה נתונים זולת מניין הימים מצד אחר?
מיכל בן-נפתלי
"עצב בכל מקום. אורב בכל פינה. מחכה רק שארפה מדריכותי. [...] אך אם ילך העצב, יישאר רק חלל" (עמ' 141), כותב ניצן ויסמן ביומן פרידה שאני קוראת בו, איך לא, בצל הימים, ימים אין חפץ בהם, אף על פי שאין בו, בספר, שמץ מן הסמלי או האלגורי, ההפך. זהו ספר שהפּֽשט שלו חמור ומוחלט, פשט שעל פיו האני "בקושי מגלה עניין במה שקורה בּֽעולם שאיננו אבי ואיננו אמי" (עמ' 104), ואף על פי כן, דווקא בכך, הוא נעשה מודע יותר ויותר לעולמיותו של העולם, צובר פרספקטיבה חברתית־פוליטית וקיומית.
האנשים אהבו את עבודתם. הם היו יהודים והם היו ערבים, הם ברחו מאירופה בזמן, הם שרדו את התבוסה והגירוש של ארבעים ושמונה, הם הצליחו להיחלץ מרומניה, מפולין ומברית המועצות בעליות של שנות החמישים, השישים והשבעים. הם התגוררו בהדר הכרמל, בקרית ים, במעלות, בנצרת, באעבלין, בעוספיה, בוואדי ניסנאס, בעין הים. הם היו גאים במקצועיותם. שררה ביניהם סולידריות פשוטה של מי שבזיעת אפם מוציאים לחמם (עמ' 80).
צורת הספר הזה היא במובן מה עניינו המהותי: יומן. מדוע "יומן פרידה"? האם היומן, כאופנוּת או כתת־ז'אנר של הממואר, הוא הדרך הנאמנה והמקיפה ביותר לתעד עׅתות מצוקה או אסון, הן מאחר שהוא מחויב לכתיבת היומיום הליניארי, המתוארך, והן מאחר שבעת ובעונה אחת הוא חתום ביומיום ומשקף אותו בדרך מיידית, ספונטנית, לאו דווקא רפלקסיבית, ואפילו אימפולסיבית, כמו, למשל, יומני השואה, שהפואטיקה שלהם נדונה באופן כה מרשים בספרו של עמוס גולדברג טראומה בגוף ראשון? האם הסירוב לכל אילוץ פורמלי א־פריורי המאפיין את היומן בשם המשמעת העיקשת הקשובה להמשכיות החיים עצמם, על המעברים החדים, התפניות, ההפרעות, הקטיעות שלהם, על הקׅרבה או קרבת היתר של הכותב למתרחש, מקנים ליומן תוקף של ריאליזם רדיקלי, כזה המניח ברית אמת בסיסית בין האני לבין עצמו ובין האני לבין הקורא או הקוראת? האם במובן זה היומן דווקא הוא הז'אנר של התקופה הרת התהפוכות שלנו, להבדיל מן הרומן הבדוי (ובכלל זה, רומנים ש"ממציאים" יומנים, כמו הבחילה של ז'אן פול סארטר, או נאמנות של הרנן דיאז), בדיוק מפני שקשה לדמיין יומן בגוף שלישי מצד אחד, ובדיוק מפני שהיומן אינו לובש שום צורה ומבנה נתונים זולת מניין הימים מצד אחר?
"ואני חשבתי למלא את ריקנות חיי בבריאת חיים אחרים, ספרותיים", כותב ויסמן על העבר הקדם־יומני שלו, "בבריאת דמויות ספרותיות, ובאמצעותן גם את דמות הסופר של עצמי" (עמ' 163). אלא שהוויתור־לכאורה על ההמצאה הבדיונית (ויסמן שוקד בעת כתיבת היומן על שני רומנים אחרים) מתגלה כלא פחות תובעני ממעשה בריאה. "היומן במהותו", כתב ההוגה והסופר מוריס בלאנשו במסה "הבדידות המהותית" , "אינו וידוי. [...] זוהי מצבת זיכרון. מה על הסופר לזכור? אותו עצמו, את מי שהוא כאשר אינו כותב, כאשר הוא חי את חיי היומיום [...] אבל הכלי שבו הוא משתמש כדי להיזכר בעצמו הוא, מוזר, עצם יסוד השכחה, כתיבה" (מתוך: הספר העתיד לבוא). ויסמן בוחר להיות, לדבריו, "חייל" של המסע הסיזיפי של היומיום ומתייחס ברצינות גמורה לבחירתו: הוא קם מדי בוקר בבוקר, חרף אי־רצון ואינרציה ועצב מצמית, ומבלי להרפות ולסגת "לוקח על עצמו" את הכתיבה הזאת הנותנת דין וחשבון על כוליות הימים, על המאורעות, על החוזר ונשנה, על הבזבוז, על הלא כלום. "אני מכריח עצמי לפעול על פי הרוטינה הרגילה ולהתחיל מהפעולות הפשוטות, הבסיסיות – לסדר את השולחן, להחזיר ספרים למקומם, למלא דיו בעטים הנובעים, לארגן את החדר" (עמ' 155); "הכתיבה ביומן כנעיצת יתד בזמן, טבילת רגל בנהר שמתעקש לא להיות אותו-עצמו פעמיים" (עמ' 166). היומן עוזר בשמירת היגיינה כנגד הכאוס; הוא הקומפוזיציה האיתנה הלשה את הזמן כנגד התפרקות (דה־קומפוזיציה). אלמלא המשמעת היומנית, ויסמן היה קרוב לוודאי נכנע לרגשות הגולמיים וקורס, טומן את ראשו בכר, או מתמסר להסחות דעת למכביר. גם כאשר הוא "מדלג" על ימים – יותר ויותר אחרי מות האם ועם ההחלטה שגומלת בליבו להפוך את היומן לספר ("הלוואי שהספר שאכתוב על שקיעת הורי יהיה כזה – מינימליסטי, מאופק, פשוט, מדויק, ופה ושם יבצבץ גם משהו אחר, צבעוני, לא ממושמע" (עמ' 193-192) – הוא נשאר נאמן לעצם צורת היומן. וראוי לומר: דרוש לכך אומץ. דרוש אומץ גם לא להמציא, לא רק אומץ להמציא; דרוש אומץ גם לא להתמיר, לדבוק בעקביות בחומר הגלם, להפוך את הנסתר לגלוי ככל שמשיגה ידו של הכותב בנקודת הזמן המסוימת; להתעקש על צבירת היומיום מבעד למצב התודעה העמום של האבל הנע בין הלך רוח דיכאוני־אפאתי לבין זיכרונות וסערות נפש, ומייצר איכות פרדוקסלית בו־זמנית של עודפות והתרוששות: "כמה שטחיים רגשות היום-יום שלי, כמה שטחית הכתיבה שלי עליהם" (עמ' 170); "ובאופן כללי, אין לי כרגע שום רצונות מיוחדים. גם אלה שהיו עד לא מזמן התפוגגו. בטני מייסרת אותי, וקר לי, אבל אינני עושה דבר". (עמ' 141). דרוש גם דבר נוסף על אומץ: נדיבות הלב לחלוק את הידע הזה, ידע אינטואיטיבי שטרם עובד: "לא. לא הבנתי סוף מהו. הורי הרי לא מתו קודם לכן. זו הפעם הראשונה שלנו, שלהם ושלי. ומעולם לא העליתי על דעתי שייתכן, במקום כלשהו, בזמן כלשהו, עולם שהורי אינם חלק ממנו" (עמ' 237). לפעמים משקלו של הידע הזה מגיע רק כדי מלאות הרגע המתפקע ונמוג־לא־נמוג: "אחר כך סבא ואבא אכלו ושתו ודיברו על מה שידברו, ואז הלכנו. ורק האור שרחצתי בו באותו אחר צהריים רחוק, אור חסר דאגה שהנפש מרחפת בו חסרת משקל, האור ההוא הולך איתי עד היום" (עמ' 88).
ה"עלילה" של הספר הזה היא אפוא עלילת הזמן, העלילה הצפויה ביותר והאקראית ביותר, שניתנת ואינה ניתנת לסיכום. כיצד לסכם את עלילת הימים: זקנה, היחלשות, מחלה, מוות, פרידה מאב ומאם? דחיסותה של העלילה נובעת מידיעת הבן שזמנו שלו נקצב ("המוות, יותר משהוא אירוע הוא תהליך – אנחנו מתים בהדרגה, הנה חלקים ממני כבר נושרים ומתים", עמ' 246), ולכן, כנגד כל הסיכויים, הוא שם לעצמו לחתור אחורה אל "האהבה הראשונה, הטהורה, ששררה פעם ביני ובין הורי", ש"החיים והשנים כיסוה שכבות-שכבות של אבק דרכים" (עמ' 164).
ויסמן חילק את היומן בדיעבד לשלושה חלקים: אבא, אימא ובית. כריכתם של החלקים ביחד אינה קשורה רק במותה של האם ארבעה חודשים אחרי מות האב. סמיכות הזמן בין הפרידות, הפרידה הכפולה, מאפשרת לו להתבונן מקרוב בבית ולחרוג, בחלק האחרון של הטקסט, מן הדיכוטומיה בין דמותו היפה, הנוחה, הפשוטה של האב, המושכת אליה אהדה וחמלה, לבין מזגה הרע של האם, הזעם התוקפני שלה והריאליזם הפסימיסטי המיוחס לה. "אני חושב על שבריריות החיים. על זמניותם. על שחלק גדול מהם איננו חיים בכלל. שאנחנו משייטים בדמיונות של מה שהיה או יהיה, ואיננו רואים דבר מהיופי" (עמ' 60), הוא כותב על כוחות הכובד והחסד שמשלו בבית. אך מה שמייחד את היומן הזה אינו רק הסליחה העמוקה שביסודו, הגוברת על משקל הטינה ועל תנועת הזמן המשפילה את הרוח ומצמצמת אותה לגופניות חד־ממדית. מה שמייחד אותו הוא עצם תהליך החניכה שמתרחש בתוכו, פרק הזמן שבו הבן, היודע באופן מוחלט שאין גשר בין חיים למתים, ופורש לפרקים מעין סאטירה לֵוינית על הלך הרוח הסנטימנטלי־מקברי של אלה ששמים את עצמם כמעבוראים – כמו החברה קדישא (עמ' 110, 127-122) – מלמד עצמו לכתוב ממקום החיכוך הזה. המילה הצרפתית להישרדות, sur-vie , היא אולי המילה המדויקת למצב הצבירה הזה: העל־חיים של החיים־אחרי, אותה שכבה נוספת מעל או מתחת לחומר החי. יש סופרים ישראלים שאמונים במיוחד על כתיבה מהשכבה הזאת, יהודית הנדל, למשל, כפי שכתבה עינת יקיר ברשימה נפלאה בהארץ לאחר מותה (26 במאי 2014). מצע החיימוות הוא המפיק את קולות יומן פרידה של ויסמן, הצובר בדרך זו את הנפח הקיומי של שאלותיו. האם זקנה ומחלות משנות את אופיים של אנשים? האם הן גלגול־בכוח שלהם, כשהם מעורטלים סופסוף, כביכול, מאילוף ציווילי? הנפח הזה עומד ביסוד הפנטזיה של ויסמן לשכור בערוב ימיו סטודנטית או סטודנט: "איך אבקש מהם לכתוב עבורי ביומן ולהקריא לי מתוך היומנים הישנים, מחברת אחר מחברת, וחשבתי שבדף האחרון פשוט אעצום עיניים ואלך" (עמ' 171).
פרופ' מיכל בן-נפתלי היא סופרת ומתרגמת. מלמדת במסלול לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
מיכל, במלים פשוטות, בדמעות אומר, מה יפה הבקורת שכתבת, אשרי ניצן שכתיבתו דקה פולחת לב. רק זאת אומר : הכל ארעי, תלוי תנאים ויקר מאד ללב. ביודעי את המוות - אין רווח אין הפסד.
תור גונן