משפט אהבה, שרה שילה, הקיבוץ המאוחד, עורך: יואב רוזן, 253 עמודים, 2022.
רקמתו רבת־השכבות של הספר תובעת מהקורא להיות קשוב למלוא משמעויותיהן של המילים הנאמרות בקול. כמעט כל ההיגדים הנאמרים בקול בספר הם בעלי תחתית כפולה: ברובד הגלוי והפשטני הם מוסבים על היבטים אגביים וחסרי משמעות, וברובד העמוק והעקרוני הם מוסבים למה שנתפס בעיני ההורים כאסונם.
אסתי אדיבי-שושן
ספרה החדש של שרה שילה משפט אהבה הוא ספר נדיר, שמפעיל את הקורא/ת עד כלות הנפש. סצנת הפתיחה של הספר מתארת את היערכות יושבי הבית לביקורה של "פקידת הסעד לחוק הנוער", כשרצפת הבית, אף שנוקתה אתמול, מטונפת בשנית. בעוד אנשי הבית עסוקים בשטיפתהּ החוזרת הם שומעים את קולה של התקרה החוזרת על אותו משפט: "גם אילו אני רצפה [...] לא הייתי מגיעה למצבהּ". חזרה כפייתית זו מביאה את הקורא, לראשונה בספר ואחר כך לכל אורכו, להשתהות בבחינה מדוקדקת של הנאמר. במהלך המפגש עם עובדת הסעד היא אומרת מילה אחת בלבד: "אולי" (עמ' 12), ובעקבותיה נערך זוג ההורים ל"שבעה סמלית" שמטרתה, כפי שנאמר להם, לסייע במצבם המיוחד. השתיקה שבין ההורים מופרת בקולותיהם המדברים של קירות הבית ושל חפציו. כך, נשמע קולו של הקיר עם החלון הפונה לקיר שאין בו חלון: "כמה אכזר הגורל שהעמיד אותי מולך, קיר שלם שאינו מכיר בעובדת היותי מוּפר בתוכי." (עמ' 14). דיבור זה של הקיר המוּפר בתוכו, ובהמשך של כל חפצי הבית, הוא בעל תחתית כפולה: ברובד הראשון הוא מעיד על מצבו של הקיר עם החלון, אך ברובד המשמעותי יותר, שתהליך קריאה קשוב ומוקפד של הקורא חושף לאיטו, הוא מעיד על הווייה אחרת – מרכזית ביותר, שמוּפרת אף היא מתוֹכה, וסביבתה אינה מסוגלת להכיר בכך.
זווית הראייה האנושית שממנה מסופר הספר היא של זוג ההורים המתמודדים עם אירוע המטלטל את עולמם. מִשכהּ של השבעה קשה ביותר להורים, זמן ההווה נעמד לפניהם ריק ודומם ובאילמות הזו נשמע ביתר שאת דיבורם של חפצי הבית. במהלך טלטלה זו בתוך שברי זיכרונות, מחשבות והאשמות עצמיות מנסים ההורים שוב ושוב לאשרר את גרסתם שלהם לאירוע: "אסור לנו לראות צל הורים כהורים [...] לא בגללנו, [...] אנחנו ילדנו בת בריאה בגופה ובנפשה. [...] היא יצאה מאה אחוז בסדר ואף אחד לא יבלבל אותנו בעניין הזה. כל מה שרצתה, קיבלה מאִתנו באהבה" (עמ' 60).
דיבורם של חפצי הבית יוצר הזרה בתהליך הקריאה השגור, והקורא כפוי לסגל לעצמו קריאה איטית ודרוכה. כך, בניגוד להרגל, נאלץ הקורא לטוות את פרטי הסיפור לא מקולות אנושיים אלא מחפצים. דיבור זה של חפצי הבית, מלבד הרענון שהוא יוצר בחוויית הקריאה, ממלא תפקידים רבים ביותר ומעיד, בין השאר, גם על אפשרות המטמורפוזה הנמצאת בכל הוויה.
תפקיד נוסף של חפצי הבית הוא להשמיע בקול את השאלות העקרוניות והמשמעותיות שלא נשמעות מפיהם של בני המשפחה. כך למשל "פינת הבית" שואלת את עצמה, ביחס לעכביש הטווה את רשתו בתוכהּ: "מיהם הקורבנות שלי? [...] ואיך זה שאני עושה דבר רע בלי כל כוונה?" (עמ' 51). דיבורם של חפצי הבית מאפשר בנוסף, את שיחזור דמותה ופעולותיה של הבת האבודה בת-חן, שחייתה ביניהם, וההורים הדואבים מונעים מעצמם את עונג ההיזכרות בעברה-עברם. גם כאשר חפצי הבית אינם מדברים אודותיה ישירות, הקולות הבוקעים מהם מתארים את שנעדר ונחסר מהבית, כפי שנשמע, למשל, מהמחט התופרת במכונת התפירה: "בַּתבַּתבַּתבַּתבַּתבַּתבַּתבַּתבַּתבַּת" (עמ' 83).
לדיבורם בקול של חפצי הבית יש השפעה כפולת פנים על ההורים שבתוך העלילה הבדיונית ועל הקורא החיצוני לה. מצד אחד הדיבור בקול מנכיח את שהתרחש ומתרחש בבית, ומצד שני הדיבור בקול הופך את הקרוב, שגור ומוכר לזר ומאיים. כך, הווית הבית, שבעבר ביטאה את ההרמוניה והביתיות של המשפחה, הופכת לאלביתית ומנוכרת שכמעט ואינה מאפשרת את נוכחות ההורים בקרבהּ.
לתוך בועת המשפחה, שכללה במשך שנים רבות זוג הורים, בת יחידה, בת-חן, שנולדה לאחר 17 שנות המתנה ועסק משפחתי, מוכנס, על ידי זוג ההורים, זר גמור, אקי, שאותו ואת חפציו אוספים ההורים מההוסטל שבו גר. זוג ההורים משלב אותו בעסק המשפחתי לאחר שבזכותו "העסק נסק", ומתירים לו להפוך את מחסן המכבסה לחדרו. אלא שבאחד הלילות, בעודם מצותתים לו, הם מגלים שבחדרו "סולם שמאהבים מטפסים עליו בלילות, כדי להשתחל דרך החלון הרוחבי ישר אל מיטתו" (עמ' 46). כאשר ההורים מבחינים בשינויים בגופה ובהתנהגותה של בתם הם בטוחים שהזר אשם בכך.
לאחר היעלמותה של הבת מחייהם ההורים מאשימים את הזר בכל הרעות שתקפו אותם: "שהשתמש בכרטיס האשראי שלנו שלא לצורכי העסק [....] ששידל, שגרם נזקים שאי-אפשר לתקן יותר לעולם. [...] הוא עבריין [...] המנוּול". (עמ' 29). קודם לכן, כשאקי עדיין היה בקשר עם זוג ההורים, הוא זה שהסביר להם, בדיבורו הלקוני, את הבקשה שהפנתה אליהם חברת האשראי לאשר הוצאה של סכום כספי גבוה לטובת מרכז רפואי לכירורגיה בבלגרד: "קבלו בקיצור [...] היא טסה עם חברה לעשות ניתוח חלק עליון. [...] אולי תדברו עם הבן שלכם [...] אני לא השק אגרוף של המשפחה" (עמ' 139). כאשר משוחחים ההורים בטלפון עם בתם ומודיעים לה על ביטול העסקה באשראי, היא מורה להם לחדש את החיוב וההורים, לראשונה בחייהם: "התפוצצנו עליה. [...] איך היא מעיזה לבוא ולזרוק לנו ישר לפרצוף שבמקום ללדת בת בריאה, הבאנו לעולם יצור מעוּות – גבר עם איברים של אישה" (שם). ותגובתה הזועמת של בתם שנהפכה לבנם הייתה: "אתם ואתם ואתם. בנות יענה. אטוּמים [...] חונקים. ימי הביניים. [...] מה בסך הכל? ארבעה קילו בשר, יצוא לאירופה, זה הכל. למה אתם לא מבינים שאני לא יכול יותר להסתובב עם הארבעה קילו האלה שתלויים לי – " (עמ' 140).
בלב הספר אירוע כביר ממדים שמייסר אנושות את ההורים, הם אינם מסוגלים להכילו והוא אינו מסופר באופן ברור. התגובה לאירוע זה, שבוצע על ידי ההורים עצמם – הוא ניסיון התאבדותם במקלחת הבית בעזרת חגורת מכנסיו של האב, והוא תשליל גמור של האירוע עצמו. כך, בעוד שה־אירוע עצמו נשגב מהבנתם של ההורים, מצוי מחוץ ליכולת המילולית שלהם ואינו ניתן להכלה מצדם, הרי שניסיון ההתאבדות של ההורים מסופר, במקוטע, מפיהם: "ירדנו מהפסים שנינו. רצינו למות מבושה. [...] השתוללנו. זה [...] נסע הבייתה בכוונה לתלות את עצמו. [...] בחדר האמבטיה נפל אחד על הרצפה ושבר את הקרסול, כשהחגורה החומה הדקה סגורה על צווארו, והאחר, שראה אותו במצב הזה, חרחר עד שכמעט נחנק" (עמ' 143). האירוע שאירע לבת היחידה בת חן הוא נוזלי בהווייתו ונטול כל גבולות. כך, אין להורים המכירים את בתם כל דרך לדעת ולאבחן את נקודת הפתיחה של האירוע, כמו גם את הסיבות להתרחשותו, והוא נעדר כל נקודת סיום מיוחלת. בניגוד גמור לכך, תשלילו של האירוע, ניסיון ההתאבדות של ההורים, הוא אירוע שגבולותיו מתוחמים ביותר, הן במיקומו בחדר האמבטיה הקטן, במשכו הקצר, בזרז שהביא לביצועו ובנקודות הפתיחה והסיום המוצקות שלו. את סימניו המוקדמים של האירוע שהבת בחרה לבצע לעצמה לא הבינו ההורים בעת התרחשותם, ורק לאחר התנתקותה המוחלטת מהם, ובעודם משחזרים בכל מאודם את מה שאירע, הם מבינים לאשורם סימנים, שבעבר שגו בהבנתם ובתגובתם.
רקמתו רבת־השכבות של הספר תובעת מהקורא להיות קשוב למלוא משמעויותיהן של המילים הנאמרות בקול, וזאת בניגוד גמור להורים הכלואים בכאבם המצמית. כך, כמעט כל ההיגדים הנאמרים בקול בספר הם בעלי תחתית כפולה: ברובד הגלוי והפשטני הם מוסבים על היבטים אגביים וחסרי משמעות, וברובד העמוק והעקרוני הם מוסבים למה שנתפס בעיני ההורים כאסונם. כך, למשל, כאשר פורצת שריפה בעסק המשפחתי, במכבסה, אומרים להם הכבאים: "טוטל לוס. טוטל לוס. מאוחר-מדי-מוקדם-מדי". ההורים, כמו הכבאים, מתייחסים רק למשמעות הגלויה והמיידית של הנאמר, לשריפת המכבסה, ולא למשמעות העומק של המשפט המתארת את אבדן המסגרת המשפחתית, כמו גם את עיתוי הבנתם – המאוחר מדי – לגבי כל הקשור לשינוי שביצעה בחייה.
נקודת המפנה ביחס של ההורים לבתם האבודה מתרחשת מחוץ לבית המשפחה, כאשר ההורים נוסעים לגן מאיר בתל אביב: "ידענו שבתוך הגן נמצא מרכז גאה. באינטרנט כתבו. נכנסנו". בפרוזדור היציאה הם נחשפים לתערוכת צילומים וביניהם: "מבט ישיר של זוג עיניים הבהיל אותנו פירסינג בגבה, חיוך ויד על הזקנקן. קעקועים של סוסים [...] על הזרועות. גופייה עם פתחים גדולים שאפשר לראות דרכם את צלקות הניתוח. מתחת לצילום של מי שהייתה בת-חן שלנו היה רשום Moon" (עמ' 175). תוך כדי כך פונה אחת הנערות במקום לזוג ההורים ואומרת: "הֵי, אתה אבא של מוּן! אתם ההורים שלו, איזה פחד כמה אתם דומים" (שם). מאוחר יותר, בבית, כאשר שוכבת האם במיטתה, פניו של מון נגלות אליה, ותוך כדי שהיא משחזרת את התגלגלות האירועים היא מבינה שהיא ובעלה שגו לאורך כל הדרך, והיא חוזרת ומטיחה בעצמה את כל הקללות שקללה אותן בת-חן שנהפכה למוּן: "בני זונות מטומטמים, זה מה שאנחנו" (עמ' 179).
מתחילת ההתרחשות המתוארת בספר זוג ההורים מתפקד כאחד, כך הם פועלים, חושבים ומדברים בקול אחד תוך ביטול זהותם הייחודית. על מיזוג זה של שניים הנהפכים לאחד מדבר הוו, בעודו מסביר לחפצי הבית האחרים מהו וָאקום: וכמה כוח יש במה שנחסר: "אני יודע [...] מה טיבו של החיבור בין האנשים [...] אני דבוק לגמרי לחלון הגבוה [...] ומה שמחבר אותנו הוא האין שבינינו. [...] קשה לתפוס שהיעדר של איזה דבר יכול לחולל משיכה עזה כזאת, ששניים לא יוכלו להתרחק זה מזה בגלל שלישי שנחסר מהם" (עמ' 146). דיבור בקול זה מנמק את הפיכת זוג ההורים לאחד. כך, רק בסיום הרומן, כאשר היעדרהּ של בתם, בת חן, מתמלא בנוכחותו של בנם, מוּן, יכול זוג ההורים לחזור ולהתפצל לשתי זהויות נבדלות של גבר ואשה, של אב ואם של בעלי שמות פרטיים, עודד ודורית. כך, כאשר עודד שואל את דורית בסיום מסעם אם היא חושבת שמוּן יודע "שהיינו? שראינו? [...] שהבנו? שאנחנו – ". דורית עונה לו, במשפט אהבה, שחותם את הספר: "לא שאנחנו. אל תגיד ככה. אף פעם אל תגיד אותנו. מה אתה לא מבין? לזה הוא חיכה כל הזמן. הוא שמח שסוף-סוף הוא מוּן, שאני אמא ושאתה אבא. אתה אבא שלו" (עמ' 252).
בניגוד למהלכו של הספר כולו, המונע בכוח דיבורם של החפצים בעוד זוג ההורים, כאחד, מכונסים באבלם ובשתיקתם, סיום הספר הוא דיבור אנושי דיאלוגי בין האם והאב. כך, קבלת זהותו המינית החדשה של בנם Moon, שבעבר הייתה בתם בת-חן, מאפשרת לעודד ודורית להשיב לעצמם את זהותם ומהותם ההורית הייחודית, אבא ואימא, להיחלץ מאבלם ושתיקתם ולגלות מחדש את קולם ואת משמעות קיומם.
ד"ר אסתי אדיבי שושן מרצה בכירה לספרות במכללת סמינר הקיבוצים, חוקרת ומפרסמת רשימות על ספרים עבריים היוצאים לאור.
Comments