באושר הזה רצית שאגע, מתי שמואלוף, עורך: יוני דוד, פרדס, 107 עמודים, 2024.
מצד אחד השירים בספר נטועים עמוק בקרקע הגוף והנפש, ומצד שני – הם מגלמים נדודים נצחיים. כלומר יש להם מעמד כפול שבליבו סתירה שאינה ניתנת לגישור: הם הקבוע המוחלט והמשתנה המוחלט.
דנה אמיר
ספרו היפה של מתי שמואלוף באושר הזה רצית שאגע הוא ספר שכולו עבודת אבל. חלקה קשור בפרידה מדמויות ומקומות ממשיים, וחלקה נוגע במטפיזיקה של האבל – כלומר באופן שעבודת האבל עצמה טווה בו חוטים הנמתחים בין עברי התהום הגיאוגרפית, הפוליטית והאנושית, יוצרים רשת שלוכדת בתוכה את מה שלכאורה אבד.
השער הראשון של הספר, הקרוי "מנסה להעירך", הוא שיחה של המשורר עם אביו. גם האב, כמו הבן, דובר "שפות רבות כמו שלמה המלך" (עמ' 9), אבל החנות שהוא עובד בה "פושטת את הרגל, וגם את השפה" (עמ' 10). מול פשיטת הרגל הזו, הפיזית והמטפיזית, הממשית והרוחנית, הבן יוצא "לטוות ממלכה של עוני / בעיר התחתית של השירה" (עמ' 10). הספר הזה אכן מקים עיר תחתית של שירה. מכאן ואילך, בין אם היא מוצגת כך בגלוי ובין אם היא נוכחת בסמוי, השירה היא יסוד הכול. "אני כותב את שמך שוב ושוב על ענני המילים", כותב הבן לאב (עמ' 11). מה שנכתב על ענני המילים איננו רק שמו הפרטי של האב הפרטי: זהו שם האב הפנימי, יסוד כל היסודות. לא בכדי "מאחורי בימת הבמות של האופרה הפואטית הזאת [...] מסתתר הבכי של הילד שאיבד את אבא שלו ומצא שיר" (עמ' 15). כל הספר הזה הוא במובן מסוים מסע מן הבכי אל השיר: מאובדן האובייקט אל היכולת לכתוב אותו במילים; מן "הספר שאתה מחזיק" אל "הספר שמחזיק אותך, בחיים" (עמ' 27).
השער השני של הספר נקרא "בסיסים, מחוסרי זיכרון". אפשר לחשוב על שירי השער הזה כניסיון "להסיר את התכריכים מסביב לגופת / השיר, להביט בחיה הקדמונית" (עמ' 31). החיה הזו, הלווייתן, מופיעה, במפורש או במרומז, בכל שירי השער הזה. "וגם אחרי שאתה נפטר מהלווייתן,/ כתיבת השיר הזה לא מחשלת אף אחת" (עמ' 32). "אתה מכיר לווייתנים שאסור לך להכיר" (עמ' 33). "כמובן שגמרת אומר לא להיכנס ללווייתן. כמובן שנכנסת" (עמ' 34). משיר לשיר הולכת ונבנית ההבנה שהבסיסים חסרי הזיכרון הם בסיסים צבאיים, ושהלווייתן הוא לווייתן הכיבוש על הפצעים הלאומיים והפרטיים הקשורים בו, פצעים שאינם נרפאים ואינם מרפים: "הלווייתן שולח אותך לשטחים הכבושים, להפוך לשיח דוקר אבנים / בחוץ משתוללים הדגלים שיורקים לרוח / עיניך שפולשות לפלסטין, מתחרפנות" (עמ' 36). "כתיבת שירים: זיהום בבטן הלווייתן", כותב שמואלוף (עמ' 42). השירה היא זו היוצרת את הזיהום בבטן הלווייתן, ובמובן זה היא הדרך של המשורר למגר אותו. אלא שהלווייתן כבר מזמן איננו ישות חיצונית: "המשורר הוא / גם הרופא וגם החולה" (שם), ולכן הזיהום הפושט בבטן הלווייתן פושט גם בו. יוצא שכתיבת השירה היא גם המחלה וגם התרופה, גם מה שעלול להמית את המשורר וגם מה שחזקה עליו להשיבו לחיים. "הבכי של החייל, לעולם לא ידמה לבכי של הכבוש / אתה שומע את שניהם בוכים הלילה./ ורק האדמה יודעת לזהות/ מי המשוררים שכותבים בדמעות / ומי המשוררים שכותבים באגרופים./ השיר שנכתב הלילה משני צידי הלווייתן / חוצה את השמים / שמעולם לא הכירו את המילה 'גבול'" (עמ' 39). שירה היא גם זה: האפשרות לכתוב ולהיכתב משני צידי הלווייתן, משני צידי הקונפליקט הממאיר. היא גניבת הגבול במובן הממשי ביותר והמטאפיזי ביותר, שכן היא יוצרת הן את האפשרות לחצות אל הצד האחר – והן את האפשרות לערער על עצם אחרותו של האחר הזה: "חייל חיזבאללה וחייל צה"ל נפגשים במקרה על שפת נהר [...] באמצע השיחה, הוא מכיר אותך לחבריו הלבנונים,/ העשן של מקטרת השלום עולה לשמי ברלין [...] הנהר שראה לווייתנים מכל מיני מלחמות איומות, מתמסטל גם הוא/ ואתה יודע, לאשמה אין סוף,/ אבל לחברות הזו, על אף שהיא זמנית,/ יש ענן סמוי מן העין / שלוחש סוד מתוק לאלוהים" (עמ' 37).
השער השלישי "מילה קטנה כזאת" פונה אל בתו של המשורר. כאן נכנסת לראשונה ללב הפצע אפשרות של אופק ושל עתיד. "תן לנו ילדה / שיש לה כוח להזיז את הקיים ולהביא אות / אל תוך הסדק, הבור והפיר שנפער/ מתחת להר השפה", הוא כותב לה (עמ' 51). הילדה היא "אינסוף התחלות" (עמ' 52), "קול שפה שלפני השפה" (עמ' 53), "הפספורט אל הדמיון" ואל האמונה, "אמונתה" (עמ' 55). היא הנמענת הגדולה של הזיכרונות הנמסרים לה בתקווה שתצליח לבנות מהם את הבית שהוריה תמיד "מנסים לחזור אליו" והוא תמיד לועג להם בזרותו (עמ' 54), והיא גם זו שיש לה החופש להמציא מחדש את כללי התחביר של השפה ("העברית שלך, מתוקה שלי,/ הוציאי את הדבש מהכוורת", עמ' 59), דווקא משום שהיא בת ארץ אחרת ("בתי, בת גרמניה", עמ' 57). הילדה הזו איננה רק בתו הממשית של המשורר: היא גם בת הדמיון החורג תמיד מגבולות ומגבלות האנשים והארצות הממשיים: "בואי ואגלה לך מולדת/ עשירה יותר, בודדה יותר בקסמה, יפה מכל אחרת / דרכיה עשויות מדמיון" (עמ' 63), הוא כותב לה. המולדת הזו שהוא מבקש להכיר לה היא מרקם מעובה הכולל בעת ובעונה אחת את הארץ שאבדה לבלי שוב, זו החיה "על שפה מתכלה" (עמ' 66) – אך גם את הארץ המכוננת מחדש כאופק בכל פעם שהיא שבה ונבראת במילים ("רק לפקוח אוזן למוסיקה של דמויותיה/הרוקדות, מילה אוחזת במילה", עמ' 63).
המרקם המעובה הזה של המולדת הממשית והמטאפיזית מגיע לשיאו בשער הרביעי של הספר שנקרא "לב שלם, שפה שבורה". זה השער העוסק בברלין. ולא סתם בברלין, אלא בברלין היהודית, וביחס שלה אל היהודים המתגוררים הן בבנייני המגורים שלה, הן בבתי הקברות ("כל היהודים בלילה הזה הם מתים־חיים / גם אם הם מרגישים שחייהם מלאים עתיד", עמ' 73). זוהי ברלין הבונה לרוחב מדרכותיה "את מגדל בבל, בלב שלם / של שפה שבורה" (עמ' 72). "איפה אתה נמצא כשאתה כותב בתוך ברלין?" שואל המשורר את עצמו, ומשיב – "בתוך שיר שלעולם לא תוכל להגות בצורה נכונה,/ לא פורק את הסודות שלו" (עמ' 74). "השירים, פליטים גולים, מהגרים וגרים בתוכך,/ ואי אפשר להבדיל בין המילים לבין הבשר" (שם). מצד אחד השירים נטועים עמוק בקרקע הגוף והנפש, ומצד שני – הם מגלמים נדודים נצחיים. כלומר יש להם מעמד כפול שבליבו סתירה שאינה ניתנת לגישור: הם הקבוע המוחלט והמשתנה המוחלט. שירי השער הזה כוללים מילים גרמניות המונחות בתוך השורות העבריות, כלומר מופקדות באוזן הקורא.ת על מצלולן הזר בבחינת "הלא ניתן לתרגום" ("לא אתרגם אותם", עמ' 82; "שירה שהולכת לאיבוד בתרגום", עמ' 85), כלומר מסמנות את מה שאי אפשר להעביר ממקום למקום, משפה לשפה, ולכן גם איננו יכול להכות שורש. אלא שהתקווה הקשורה במעבר לברלין איננה קשורה באפשרות התרגום (שתמיד מותירה, כאמור, שארית הנותרת מחוץ לתרגום), אלא באפשרות ליצור מפגש שהשפות השונות בו אינן כופות עצמן זו על זו ואינן מוציאות זו את זו: זו התקווה הקשורה בעיר ברלין "שהיא תבל" (עמ' 80): באפשרות להיפגש "בגרמנית, לדבר על הערבית שמתגעגעת לעברית,/ צימאון בארות/ להיקוות במקום אחד" (שם), באפשרות לחבר את כל הפצעים, את כל התהומות ("אתה מרגיש כל כך מקומי, וזר,/בן למשפחת הים התיכון, שמגלה לפתע שיש לו אח, חטוף/על חופי הים הבלטי", עמ' 83).
"אתה שוכח שהתפילה נועדה / כדי להתנגד לנצח, לעתיד, לדממה ולכלום/ כדי למתוח את המילה שייכות/ עד שתהיה לנחש הבולע את זנבו", כותב שמואלוף בהמשך (עמ' 84). המחאה שמוחה הספר הזה היא מחאה על מחיר השייכות: על האופן שהשייכות עצמה הפכה בו למטרה במקום לקבל מעמד של אמצעי או תופעת לוואי. למעשה השייכות הפכה לנחש ארסי שעד שלא יבלע את זנבו – לועו הפעור לא יניח לנו: "ירושלים בגדד־ברלין כמה פעמים תחרבי באש מדון/ של אימפריות שהשאירו מאחוריהן רק שם וכתובת על אבן?/ כמה פעמים יבנו אותך מחדש/ כמו שיר שנמחק ולא מוצא את דרכו לספר, / קיומך הנצחי נמצא רק בשמי הזיכרון/ של אלו המאמינים בגאולה של אחרי הליכה/ במסדרון הכתיבה החשוכה, רגע לפני/ ההוצאה לאור", הוא כותב (עמ' 86). "גם אני נחרבתי בדרך אליך,/גופי בותר לאלפי קרנות העולם/ אבק עצמות, אבק אדם, אבק שירה / עלו למעלה, לשמים,/ חסרי קול/ עד שירדו בחזרה למטה/ לאדמה חסרת היסטוריה" (שם). האדמה חסרת ההיסטוריה, זו המשחררת את יושביה מקללת הביתור האינסופי, היא התשובה הלא־ניצחת לבולען השייכות. רק בשער החמישי והאחרון, הנקרא "נופל מעץ הדקל" ומוקדש לסבתו של המשורר, מתברר לנו שמה שנראה כמו פתרון חדש למעשה יונק, בכל זאת, משורשי ההיסטוריה, או באופן ספציפי יותר – משורשי דמותה ההיסטורית של סבתא רחל חזז, ילידת בגדד, מי שחתרה, במו פיה, תחת הציווי "לחתוך לחתיכות קטנות / את המפה הרחבה של המזרח התיכון/ עליה אנחנו חיים, לפני ואחרי הגבול" (עמ' 97), מי שסירובה לשפה ולגבולות השפה ("לא למדת לקרוא עברית/ לא למדת לכתוב עברית / הבטת אל הטלויזיה בערבית, בתקווה שהתהום תתחבר במבט", עמ' 103) הוא שנטע בליבו של נכדה המשורר את סוד כל השפות.
פרופ' דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, משוררת וסופרת. הוציאה לאור שישה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון שראו אור בעברית ובאנגלית. ספר השירה הבא שלה מוצא הדרכים יראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.