ליברליזם - שורשיו, עקרונותיו, משבריו, תומר פרסיקו, דביר, 104 עמודים, 2024.
תפיסתו של פרסיקו את הליברליזם בכלליות, השלילה המוחלטת של הפופוליזם, צמצומו של השמאל הפוליטי לזהותנות, כל אלה בנויים על הנחה דיכוטומית: מצד אחד הליברליזם של האוטונימיה, מהצד השני הפופוליזם. האומנם? האם אין אלטרנטיבות?
דני פילק
בתקופה שמתנהל בה בישראל מאבק ממושך בין זרמים ימיניים אנטי־ליברליים ובין מחנה ליברלי, בתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית בעולם במשבר, לספרו של תומר פרסיקו על ליברליזם תפקיד חשוב. בספרו מבקש פרסיקו למלא ארבע מטרות: להציג את מאפייניו המרכזיים של הליברליזם; להציג את התפתחותו של הליברליזם ממקורו במסורת היודו־נוצרית ועד גרסתו המחולנת בימינו; להצביע על חולשה של התפיסה הליברלית, ויחד עם זאת להסביר למה חשוב להגן על הליברליזם. הספר, אשר מיועד לקהל קוראים רחב, עושה זאת בשילוב מרשים של בהירות ולמדנות, הוא מעורר מחשבה ומזמין לדיון. בסקירה זו אבקש לקיים דיון עם הספר, מנקודת מבט של מי שאינו שותף להשקפת העולם הליברלית. לשם כך אתייחס ראשית לאופן שפרסיקו מגדיר בו ליברליזם, לאחר מכן אעסוק בקשר המתוח בין ליברליזם ודמוקרטיה, בדיונו של פרסיקו בחולשות הליברליזם, בדיון שלו בפופוליזם ובקשר שבין ליברליזם וקפיטליזם.
גישתו של פרסיקו לליברליזם מעוגנת בתפיסת האדם כיצור תבוני ונרטיבי, שמחד מבקש אוטונומיה ובחירה חופשית, ומאידך זקוק לזהות. פרסיקו מציג את הליברליזם כתפיסה פוליטית שנועדה להגן ולאפשר את מימוש האוטונומיה והחירות על ידי הגבלת כוחו של השלטון והגנה על ממדים מסוימים בחייו של הפרט באמצעות הגדרתם כזכויות. בעוד חירות הינה הערך המרכזי של הליברליזם, הליברליזם גם מתייחס לבני אדם כבעלי מהות שווה (equal moral worth), שוויון שבשדה הפוליטי מתבטא כשוויון בפני החוק וכזכאות שווה לזכויות.
אומנם פרסיקו מכיר בכך שהליברליזם אינו עשוי מקשה אחת, ומזכיר צורות שונות של ליברליזם (שמרני, קהילתני, רב־תרבותי), אולם עבורו ליברליזם הוא בעיקר מה שמנחם מאוטנר, בספרו רב־ההשפעה על ליברליזם בישראל, מכנה "ליברליזם של אוטונומיה" – ליברליזם ששם דגש על האוטונומיה של הפרט ומבין חירות כחירות שלילית, כהיעדר התערבות חיצונית המגבילה את הבחירה של הפרט כל עוד היא אינה פוגעת בזולת. פרסיקו מתעלם כמעט לחלוטין מהזרם השני שמאוטנר מתאר בספרו, הליברליזם של השגשוג, אשר מבקש לאפשר לכל פרט לפתח את היכולות הטמונות בו או בה.
בהתאם לליברליזם של האוטונומיה, ועל אף החשיבות שפרסיקו מקנה לזהות, הוא רואה את הפרט כקודם לחברה. בהתאם לתיאוריות של האמנה, החברה היא לדידו של פרסיקו אוסף של פרטים שמסכימים לחיות ביחד. בני אדם מכוננים יחד, מתוך בחירה חופשית, חברה, ושמים עליהם ממשל כדי לשמור על זכויותיהם. מכאן הבנתו את הליברליזם כ"תרגום הפוליטי של חברה המורכבת מאינדיבידואלים שתופסים את האוטונימיה שלהם כיסוד חירותם, את הפרט כאבן הבניין של החברה, ואת השלטון ככלי להגנה על אותה אוטונומיה ולהבחנה בין הפרטי לציבורי" (עמ' 54).
בתפיסה זו יש שלוש סתירות. הסתירה הראשונה היא בין ראיית הפרט כקודם לחברה, לבין טענתו של פרסיקו עצמו בעמוד 55 שהחברה היא אבן הבניין של הפרט. פרסיקו מזכיר בהקשר זה את אריסטו ותפיסתו את האדם כיצור פוליטי־חברתי, אך איננו ממשיך קו זה ודבק בתפיסה שהחברה והקהילה הפוליטית מתכוננות מתוך הסכמה חופשית בין פרטים אשר קיומם קודם לקיומה של אותה קהילה פוליטית. הסתירה השנייה, הקשורה לראשונה, היא בעצם הטענה שקיימת אוטונומיה של הפרט. מדוע זו סתירה? כי המילה "אוטונומיה" עצמה רומזת על קדימותה של הקהילה הפוליטית. הרי המילה אוטונומיה היא חיבור בין המילה "עצמי" ביוונית, לבין המילה "חוק". זאת אומרת משמעותה של אוטונומיה היא שהעצמי הוא מקור החוק, שמקורו של החוק אינו טרנסצנדנטי. אבל חוק אינו יכול להתקיים ללא קהילה פוליטית, כלומר ה"עצמי" שקובע "נומוס" איננו עצמי פרטי, אלא עצמי קולקטיבי. כך שמעצם בחירה ב"אוטונומיה" כמונח המרכזי לאפיונו של הליברליזם, סותר פרסיקו את טענתו שהפרט קודם לקהילה הפוליטית. הסתירה השלישית היא בין המודעות של פרסיקו להיסטוריוּת של הליברליזם לבין עמדתו שלפיה הזכויות הליברליות בגרסתן העכשווית הן נקודה שאין טובה ממנה, נקודה שלפחות מבחינה נורמטיבית היא "קץ ההיסטוריה". אם הזכויות התפתחו היסטורית, למה להניח שצורתן בהווה היא "קו הסיום" של התפתחותן?
עבור פרסיקו שלב זה שאין טוב ממנו הוא הדמוקרטיה הליברלית. פרסיקו מודע למתח בין הדמוקרטיה כשלטון עצמי משותף (על פי ניסוחו של אביחי דורפמן), לבין הליברליזם כהגנה בלתי מתפשרת על זכויות הפרט. הוא מכיר במתח אך איננו מתעכב עליו, ובעצם פוסח עליו בקביעתו ש"ליברליזם ודמוקרטיה [...] פועלים על אותם העקרונות" (עמ' 41). כדי להגן על עמדה זו מתעלם פרסיקו מהיסטוריה ארוכת שנים של מאבק בין דמוקרטים לליברלים ומספרות ענפה המערערת על ההתאמה שבין ליברליזם ודמוקרטיה. בעצם, כדי לטעון שיש התאמה מהותית בין ליברליזם ודמוקרטיה נאלץ פרסיקו לאמץ הגדרה מינימליסטית של דמוקרטיה כקיום בחירות הוגנות שוות. אלא שמהותה של דמוקרטיה אינה בחירות אלא שלטון עצמי משותף. רק אם זונחים לגמרי את הבנת הדמוקרטיה כמשטר שכולנו נוכל להשתתף בו באופן שווה בקביעת החוקים והמוסדות שמסדירים את החיים המשותפים, אפשר להתעלם מהמתח בין ליברליזם שמקדש בחירה חופשית וזכות קניין, לבין דמוקרטיה. רק כך אפשר להתעלם מהמתח שבין השילוב בין ליברליזם וקפיטליזם מצד אחד, לבין דמוקרטיה ושוויון מנגד.
בהצגת הדמוקרטיה הליברלית כצורה הבלעדית של דמוקרטיה, ובהצגתו את ארה"ב והחוקה שלה כדמוקרטיה הליברלית הראשונה, מתעלם פרסיקו ממה שמחברי החוקה האמריקאית כתבו בעצמם. הם הצהירו על עצמם כמתנגדי הדמוקרטיה, שאותה זיהו עם "שלטון האספסוף", וכתבו שחור על גבי לבן שהם רוצים להרחיק את העם מעיסוק ישיר בשלטון. כפי שהיסטוריונים כאנתוני קינג וטרי באוטון כתבו, מעצבי החוקה האמריקאית בזו לעם הפשוט. הפחד מרודנות הרוב לא היה הפחד שרוב אתני או לאומי יכפה את רצונו על מיעוט אתני או לאומי. הפחד מעריצות הרוב היה פחד של מיעוט השררה והעושר (המיעוט היציב ביותר לאורך ההיסטוריה) מרוב שידרוש חלוקה מחדש של עושר ומשאבים, כפי שביטא זאת ג'יימס מדיסון בנייר הפדרליסטי מספר 10. מוסדות כגון סנאט ומנגנונים כגון ביקורת שיפוטית היו כלי בידי מיעוט השררה והעושר להפחית את כוחו של הרוב הדמוקרטי. כמובן שדמוקרטיה חייבת להגביל את עצמה, כדי לאפשר השתתפות שווה לכול, אבל ניתן לחשוב על מנגנונים דמוקרטיים יותר של הגבלה עצמית מאלו של הדמוקרטיה הליברלית שבין מטרותיה לשמר את פערי הקניין.
פרסיקו אומנם רואה בדמוקרטיה הליברלית את הצורה הפוליטית האולטימטיבית, אך הוא מכיר בחולשות של הליברליזם. ליתר דיוק, הוא מכיר בחולשה אחת – הליברליזם אינו מציע נרטיב שמקנה שייכות. האוניברסליות הליברלית מתעלמת מהצורך של בני האדם לשייכות, לזהות. זו מבחינת פרסיקו חולשתו היחידה של הליברליזם, וזהו לדידו גם ההסבר להתחזקותו של הפופוליזם בימינו. הפופוליזם, שפרסיקו תופס כתופעה שלילית במהותה, מתחזק כי הוא מבקש לתת תשובה – שיקרית, לדידו של פרסיקו – לצורך האנושי בשייכות, צורך שהליברליזם מתעלם ממנו. צמצום הבעיות של הליברליזם לסוגיית השייכות – תוך כדי התעלמות ממשבר הייצוג המאפיין את הדמוקרטיה הליברלית בעידן הניאו־ליברלי, ומבעיות אי־השוויון הנובעות מהקשר ההדוק בין ליברליזם וקפיטליזם, מקרינות על האפיון הבעייתי של פרסיקו את הפופוליזם ואת הסיבות להתחזקותו, וגם על הפתרונות שהוא מציע.
פרסיקו מציג את הפופוליזם הצגה בעייתית. עבורו פופוליזם היא תופעה של מנהיגים ה"מסיטים רוב נגד מיעוט" (עמ' 74) כתשובה כוזבת לבעיות הגלובליזציה ולשאלות הזהות שהליברליזם מעורר. אך פרסיקו מתעלם לגמרי מתופעות של פופוליזם שמאלני. הוא מתעלם לגמרי מתנועות פופוליסטיות שקידמו תהליכים דמוקרטיים, כגון מפלגת העם בארה"ב במאה ה־19, או הגל הראשון של פופוליזם בדרום אמריקה. כמו כן, בגלל שהחולשה היחידה של הליברליזם לדידו של פרסיקו היא סוגית הזהות, הוא מצמצם את הסברו על התחזקות הפופוליזם לממד התרבותי. בספרות קיימות שלוש גישות להסברת התחזקות הפופוליזם: הראשונה רואה בתהליך הזה תגובת נגד לשינויים התרבותיים הקשורים לליברליזם במאות ה־20 וה־21 (פמיניזם, קוסמופוליטיזם). השנייה טוענת שהתחזקות הפופוליזם היא תגובה לתוצאות הכלכליות של הגלובליזציה הניאו־ליברלית, והתרחבות אי־השוויון. הגישה השלישית טוענת שהדמוקרטיה הליברלית סובלת ממשבר ייצוג, היות שקבוצות הולכות וגדלות אינן מרגישות מיוצגות על ידי הנבחרים בממסד הפוליטי.
פרסיקו מזכיר את הסיבות הכלכליות, אך רק כדי לבטל אותן. הוא טוען שהעובדה שיש תנועות פופוליסטיות במדינות כמו שוודיה ופינלנד שהפערים הכלכליים בהן קטנים יחסית, מוכיחה שהסיבות הכלכליות אינן תקפות. נימוק זה בעייתי בשני מובנים. ראשית, כפי שפרסיקו עצמו טוען, אי אפשר להתייחס לפערים הכלכליים האובייקטיביים בלבד; חייבים להביא בחשבון גם את התחושה הסובייקטיבית של חוסר שוויון וצדק, את הפערים היחסיים. אלה ללא ספק גדלו בעידן של הגלובליזציה הניאו־ליברלית, גם במדינות כמו שוודיה. שנית, גם אם נקבל שבשוודיה ובפינלנד הסיבה העיקרית להתחזקות הפופוליזם היא תרבותית ולא כלכלית, עדיין אי אפשר לדחות את ההסבר הכלכלי באופן גורף. בדחייה זו פרסיקו מתעלם ממה שהוא עצמו כתב על טראמפ, שזכה במדינות שמפעלים רבים נסגרו בהן (עמ' 78), מגוף מחקר משמעותי שמוכיח את השפעת הניאו־ליברליזם על התחזקות הפופוליזם, ומהעובדה שרוב המפלגות הפופוליסטיות הימניות, במיוחד כאלו שמחזיקות בשלטון שנים רבות, זנחו את התפיסה הניאו־ליברלית ה"קשוחה" ואימצו צורות שונות של מדיניות רווחה לאומנית (welfare chauvinism) או נקטו מדיניות כלכלית שחורגת מהאורתודוקסיה הניאו־ליברלית, זאת כדי לתת מענה לסיבות שהביאו שכבות אוכלוסייה רבות לתמוך בהן.
פרסיקו גם מתעלם מהגירעון הדמוקרטי שמאפיין את הדמוקרטיה הליברלית בעידן הניאו־ליברלי ככל שזו הפכה לטכנוקרטית יותר, ככל שתחומים שלמים הועברו מהפיקוח הדמוקרטי האזרחי לידיהם של מומחים או למוסדות על־מדינתיים. תהליכים אלה מחזקים את הפופוליזם שדורש להחזיר את השלטון לידי העם, כפי שהדמוקרטיה הבטיחה. בניגוד לטענתו של פרסיקו, התחזקות הפופוליזם איננה תוצאה רק של צורך בשייכות, אלה שילוב מורכב של סיבות כלכליות, תרבותיות ומשבר ייצוג.
התעלמותו של פרסיקו מהממד הכלכלי ומהממד המעמדי בדיונו על פופוליזם קשור למשקל המזערי שהוא מייחס לבעיות הנובעות מהקשר ההדוק בין ליברליזם וקפיטליזם. עבור פרסיקו המשולש ליברליזם־קפיטליזם־דמוקרטיה אינו מעורר כל בעיה. לדידו "במדינה ליברלית האזרח חופשי לממש את עצמו כרצונו" (עמ' 51), תוך כדי התעלמות מכל אלה שמצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לעשות זאת, והוא אינו מתייחס לכך שאי־שוויון משמעותי אינו מאפשר שוויון בהשתתפות בחיים הדמוקרטיים. בהקשר זה כדאי להיזכר באמירתו של הסופר הצרפתי אנטול פראנס: "החוק, המקפיד כל כך על שוויון, אוסר גם על עשירים וגם על עניים לישון תחת גשרים, לקבץ נדבות או לגנוב לחם".
תפיסתו של פרסיקו את הליברליזם בכלליות, השלילה המוחלטת של הפופוליזם, צמצומו של השמאל הפוליטי לזהותנות, כל אלה בנויים על הנחה דיכוטומית: מצד אחד הליברליזם של האוטונימיה, מהצד השני הפופוליזם, צאצא של רעות אנטי־ליברליות אחרות כגון פשיזם וקומוניזם. האומנם? האם אין אלטרנטיבות? אומנם במגבלות סקירה זו לא אוכל להציג אלטרנטיבות לקוטביות שפרסיקו מציע לנו באופן מעמיק, אבל אראה לפחות שני כיוונים לאלטרנטיבות כאלה.
הראשון, מתוך המסורת הליברלית עצמה: מאוטנר מציע לאמץ "ליברליזם של שגשוג", אשר עיקרו אינו הדאגה לאוטונומיה של הפרט (אשר מפורשת בעיקר כבחירה חופשית), אלא יצירת התנאים שיאפשרו לאזרחי כל מדינה לטפח את יכולותיהם האנושיות ולממש את הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת. מאוטנר מציע לנו תפיסה ליברלית אשר מושרשת במסורת ליברלית שמייצגים הוגים כגון ט.ה. גרין או סי.בי. מאקפרסון, ושונה מהותית מזו שפרסיקו מציע כאלטרנטיבה יחידה לגישות אנטי־דמוקרטיות.
הכיוון השני חורג מהמסורת הליברלית, ועקרונותיו לובשים שמות שונים כגון דמוקרטיה פלבאית (Breaugh 2013, Vergara 2020) או רפובליקניזם עממי (Kraus 2021, Domenech 2019). זו תפיסה של דמוקרטיה שלפיה הפרט תמיד משוקע בקהילה הפוליטית. זו אינה תוצאה של הסכמה חוזית בין פרטים שקיומם קודם לקיומה של הקהילה הפוליטית, אלא הכרח קיומי הנובע מהפגיעות המהותית שלנו, ולצורך בשיתוף פעולה כדרך להתמודד עם פגיעות זו. על פי פרפסקטיבה זו דמוקרטיה היא היכולת השווה להשתתף (באופן ישיר או עקיף) בקביעת החוקים והמוסדות המסדירים את החיים המשותפים. האוטונומיה היא של הקהילה הפוליטית ולא של הפרט, שכן – כפי שנטען קודם – "נומוס", או חוק, הינו תוצר קולקטיבי. הראייה הרפובליקנית העממית מפרשת באופן שונה את המשמעות של חירות ושוויון. חירות היא היכולת להיות חלק מקהילה פוליטית ששולטת על עצמה, ושחרור ממבנים חברתיים דכאניים וממערכות חברתיות שמשרתות אינטרסים אליטיסטיים או אוליגרכיים (Thompson 2013). שוויון אינו מוגבל לשוויון בפני החוק, או לשוויון הזדמנויות, אלא שוויון ביכולת לקבוע את החוקים, מה שדורש (כפי שטענו הוגים כגון מקיאוולי ורוסו) צמצום משמעותי של אי־השוויון במשאבים, עד שאי־השוויון הזה יהפוך ללא רלוונטי. נוסף על הפירוש השונה של חירות ושוויון, פרספקטיבה רפובליקנית עממית מדגישה את חשיבות הסולידריות, קשר של ערבות הדדית בין חברי וחברות הקהילה הפוליטית שמקורו במאבקים משותפים נגד מבנים שנתפסים כלא צודקים, בהשתתפות המשותפת בחיי הקהילה הפוליטית, ובמוסדות שנוסדו וחוקים שנחקקו בעקבות אותם מאבקים ואותה השתתפות.
כאמור, הצגה ראויה של אלטרנטיבות מסוג זה דורשת יריעה רחבה יותר. אולם, היא מוצגת כאן, ולו סכמטית, כדי להצביע על כיוונים שהדיכוטומיה בין ליברליזם של אוטנומיה לבין פופוליזם – מסתירה.
פרופ' דני פילק הוא מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, חוקר פופוליזם.
Comments