לשחק עם האלם וההלם

תעלומת סודות היורשת, עודד וולקשטיין, תשע נשמות, 88 עמודים, 2022.

ההצבה החתרנית של תעלומה בלשית השזורה בפרגמנטים אניגמטיים ודחוסים, מצליחה לייצר אמירה משמעותית על העולם הבלשי בפרט ועל העולם בכלל.

יעקב גולדברג

האסתטיקה נטולת המובחנות במופגן של תעלומת סודות היורשת אינה מתייחסת ברצינות לזוטות כמו נרטיב או מבנה סיפורי כזה או אחר. כתב החידה שרקח עודד וולקשטיין לועג ב"רצינות'" גמורה לז'אנר האחיד ומציג לתפארת מקבץ סגנונות ומקצבים הכוללים בין היתר מכתב רשמי, חוות דעת רפואית, רשימות ליריות דחוסות ופרק בלשי אבוד כביכול מתוך ספר של אגתה כריסטי – כאשר אנחנו הקוראים נדרשים ללהטט בין העלילות, לבלוש, לפרשן, לזהות ולנסות למצוא את הקשר בין חלקי היצירה.

המקטע הראשון של היצירה מציג את שתי הדמויות הראשיות של הספר דרך מכתב של מרת ב' למר הרקול פוארו, שבו היא מתארת בפניו איך חייה דלי העלילה מתנהלים במעין קו מקביל לחייו המזהירים. היא מבקשת ממנו לסור למעונה ולשמוע את סיפורה תוך כדי שהיא מעידה על עצמה שאין לה שום סיפור לספר. בהמשך הוא משיב לה כי: "החיים אינם בגדר פשע. הם אינם זקוקים לבלש כי אם למספר" (עמוד 79).

מהו ה"סיפור" של מרת ב', ומה מביא אותה לשלוח את המכתב לבלש המהולל? טקסט נוסף המסופר מפי בנה מתאר את האירוע המחולל, שסופו קיפאון: "אחרי אותו היום שאימי ראתה בו את בעלה בדרכו למעלית התקולה, אחריו לא אירע עוד דבר" (עמוד 18). בהמשך גם מובאת חוות דעת רפואית על מצבה הנפשי של האם, הכוללת תיאור מפורט של ההידרדרות במצב הרוח, היסטוריה של טיפול תרופתי ודיאגנוזה כי מדובר ב"הפרעת הסתגלות עם תגובה דיכאונית חרדתית מעורבת" (עמוד 21).

באחד הקטעים הארוכים והעגולים יותר של היצירה מוצג הפרק האחרון בספר שכתבה לכאורה אגתה כריסטי, בשם "תעלומת סודות היורשת". התעלול התורן של וולקשטיין אינו נעצר ביכולת הנפלאה שלו לכונן סיפור בלשי מהודק. ההצבה החתרנית של תעלומה בלשית השזורה בפרגמנטים אניגמטיים ודחוסים, מצליחה לייצר אמירה משמעותית על העולם הבלשי בפרט ועל העולם בכלל.

תו ההיכר המובהק ביותר של הז'אנר הבלשי, וזה שככל הנראה הוא גורם מכריע בפופולריות שלו, הוא כינונו של המתח הבטוח. חוסר הוודאות מעוגן ונטוע בידיו של היוצר או היוצרת, ומגרש המשחקים רווי התהפוכות ממוקם בבטחה בין גבולות המצע המרופד של פתרון ממשמש ובא, אך כזה שעדיין מותיר את הקורא עירני ודרוך עד התרת כל התעלומות. אנחנו מתערסלים בראשו הבוחן של הבלש, מה שאף מאפשר לנו להצטרף אליו בעבודתו, דרוכים, ערניים, מפשפשים, מזהים כל פרט קטן.

דמותו של הרקול פוארו, ה־גיבור של אגתה כריסטי בעשרות מספריה, מחדדת את הממד המנטלי שאיתו יוצא הבלש אל העולם, ואיתו אנחנו הקוראים. שיטתו הסדורה של הבלש מסמלת את הטוטליות הסימטרית, הן כדרך אובייקטיבית להתבוננות בעולם, והן כגישה נפשית להתמודדות עם הנעלם, עם הנקודה העיוורת השרויה בכול. פוארו רואה הכול בקווים ברורים. כל חריגה צורמת ולכל עובדה, ולו הקטנה ביותר, ישנה חשיבות מכרעת. הוא מייצג סדר אידיאלי שאינו מותיר שום אירוע או אובייקט ליד הסתמיות, והוא ניגש אל העולם רווי הפריטים בניסיון אקטיבי להשליט בו סדר לא מתפשר.

כך אגתה כריסטי (האמיתית!) מתארת אותו בספרה הראשון, שבו היא מציגה בפני הקוראים את הבלש פוארו: "שפמו היה צבאי ונוקשה מאוד. הופעתו הייתה מסודרת להפליא: סבורני שגרגיר אבק היה מכאיב לו יותר מפצע ירי" (עמוד 31). לא רק שפוארו אינו נותן לעומס ללפות אותו, להדמים אותו, אדרבה, הוא משחק איתו ברוב הדר וססגוניות. כך האוסף המהודק של ההרגלים האקסצנטריים משתלב בווירטואוזיות המסנוורת שלו כשהוא מכנס את כל החשודים ומפגין בפניהם ברוב רושם את שכלו האנליטי המבריק.

הערנות חובקת הכול של פוארו מזדהרת כאן אל מול הקיפאון של האם, מרת ב'. אל מול הסדר הליניארי ניצבת חוסר הסמליות, אובייקטיביזציה עיקשת וטוטלית שמותירה הכול חד־ממדי, חסר פשר, נטול סיפור, ואשר מתכתבת עם חווית הקריאה של היצירה, שנעה ומתנדנדת בין מרוץ ודהירה לפתרון אל מול השהיה, נשימה, בהייה.

אל מול השליטה של הבלש בכל מה שמולו ניצבת הפסיכוטיות שאין בה בית ויש בה קיום אימפוטנטי ועקר, נטול זמן ומשך: "יש שאני בטוחה כי נולדתי זקנה ואמות ילדה, ויש שנדמה לי כי מאז ומעולם אני מבלה את אמצע חיי" (עמוד 11). כך היכולת לנוע בין הפשר לסתמיות משתקפת בפינג פונג הנוצר בין הבלש הערני, שתופס ושולט בעולם אך כפוף ושבוי בתקרת הזכוכית הקונקרטית של הסדר ושל כללי המרחב והזמן, ובין מצב של מוות נפשי ושל חיים חד־ממדיים וחסרי תשוקה, אך גם כאלו שמסמנים פוטנציאל של התרת כבלי הסדר ושל יציאה אל מרחב ריזומטי, פועם ויוצר.

הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון מסמן שני אופני קיום יסודיים ומכנה אותם בשם "העצמי המתהווה" ו"העצמי המתמשך". העצמי המתמשך אחראי על תפיסת העולם כרציף וצפוי, אל מול והעצמי המתהווה, שמתרחש כל העת באופן שאי־אפשר ללכוד, כאשר היכולת לנוע ביניהם מעשירה את חוויית העצמי ואת כינונו בעולם. ככל שנדע יותר כיצד "לשחק" בגמישות עם עצמנו, כך נחווה עולם עשיר ומרובד, שבו התפוררות האני לא בהכרח מציבה מתודת "או־או", אלא מציעה אופציה של "גם וגם". התעלול של וולקשטיין ממחיש זאת היטב.

---

יעקב גולדברג, עורך וכותב. מנחה סדנאות כתיבה. לומד לתואר שני באמנויות בתל אביב.