עֹל הַלּוּ, רואי רביצקי, מוסד ביאליק, 78 עמודים, 2024.
במקום להמשיך לקרוא במצח מכווץ נשענתי אחורה, עברתי לקצב אחר של קריאה והתחלתי להתענג מהתחושה הברורה שאני נכנסת לרגע בסוד מעשה אהבה של מי שהשפה העברית היא הצעצוע האהוב עליו.
נועה שורק
הספר "עֹל הַלּוּ" של רואי רביצקי לא צריך הקדשה – הוא מוקדש כולו, מכריכה לכריכה, לשפה העברית. היא הנמענת, היא המוזה, היא המושא של מעשי האהבה, של המתחים ושל השיח הזוגי. שמעתי את רביצקי טוען פעם שבכל שיר, לצד הנושא שמתגלם בתוכן המסוים, ישנו נושא נוסף – השפה העברית. אין ספק שספר הביכורים שלו הוא התגלמות של הטענה הזו.
זה מתחיל במצלולים פסיכדליים דוגמת "גַּם אִם נִטְבַּע בַּטִּין נַבִּיט אֶל עָל לְהַתֵּל בַּדָּגָה וּבָרֶגַע" (עמ' 12), או "זֶה לֶקַח הֵד / אָב, אֲבֵדָה – אֵיךְ יִוָּדַע מַה יַּעֲבִיט / וְלֹא יִפְדֶּה [...]" (עמ' 25), וממשיך לאינספור משחקים ושיבושים של ביטויים וצירופים קיימים, מכל המשלבים בשפה – "אֶשֶׁד אִיש" (עמ' 35) במקום "אשת איש"; "עֶרֶשׂ גְּזֵרָה / עֵר / בְּלֵית בְּעֵרָה" (עמ' 36) שמשבש ברצף את הצירופים "ארץ גזירה" ו"ובלית ברירה"; "מִי שֶׁהוֹמֶה מֵאֲחוֹרַי וּמִצְּדָדַי הוּא" במקום המשפט הידוע ממשחק המחבואים "מי שעומד מאחורי ומצדדי הוא [...]" (עמ' 37); "שָׂהֲדִי בַּתִּקְרָה" (עמ' 58) שמחליף את "שהדי במרומים"; או הקינה על חוסר ההצלחה להביא ילדים שהופכת את ברכת האירוסין "שאסר לנו את הארוסות" ל־"שְׁאָסַר לָנוּ אֶת הָעֲרִיסָה" (עמ' 66). זהו מדגם קטן, כמעט אין שיר בספר שאין בו לפחות משחק אחד מן הסוג הזה.
כשניגשתי לקרוא את הספר, חשתי שאני עומדת מול כתב חידה. אלא שבניגוד לספרים ולשירים חידתיים רבים, שחוטאים ברובם בחוסר קומוניקטיביות שנובע מחסרון ביכולת ההבעה של הכותב, כאן הבנתי מיד שזהו כתב חידה משתלם. ידעתי שכל שיר שאצליח לפצח יתגמל אותי, שכל צירוף מילים חידתי, ששולח אותי לקריאה איטית מאוד או לפתיחת מקורות, יוביל אותי להבנה טובה יותר של שיר חכם שהוא תענוג אינטלקטואלי ופואטי. במובן מסוים לשם כך בדיוק דרושה ביקורת ספרות, כדי להצביע על ספר חדש ולומר – שווה. שווה להתאמץ, שווה לפצח, שווה לקרוא לאט. הספר הזה שווה.
אלא שיש דרך נוספת לגשת לפואטיקה של רביצקי, שכאמור, מתגמלת מאוד בקריאה איטית, אך גם דורשת מהקוראת מאמץ לא קטן וידע נרחב. בשלב מסוים בקריאת הספר, חשתי שאני עושה לעצמי ולו עוול – אני מנסה להבין אותו, לעשות לו רדוקציה למילים מוכרות ולתחושות ברורות, כשהוא מנסה להעביר אותי מסע אחר לחלוטין. במקום להמשיך לקרוא במצח מכווץ נשענתי אחורה, עברתי לקצב אחר של קריאה והתחלתי להתענג – מהמקצב שכולו אנרגיה אצורה, מהמשחקים המצחיקים, המפתיעים, החכמים והמזעזעים, מהמצלולים, מהחריזה ובעיקר מהתחושה הברורה שאני נכנסת לרגע בסוד מעשה אהבה של מי שהשפה העברית היא הצעצוע האהוב עליו.
ובכל זאת יש לומר – לעיתים נדמה שמה שהופך את ספרו של רביצקי לקשה לפענוח אינו רק הווירטואוזיות אלא גם משהו אחר, שאינו מתחום השירה. בכל שירה ישנו משחק של גילוי וכיסוי, המשורר רוצה לומר לנו דבר מה אך הוא עושה זאת בשפתו שלו, מכריח אותנו ללכת לקראתו כברת דרך. אלא שכקוראת אני מוצאת את עצמי תוהה לעיתים אם ועד כמה רוצה רביצקי שנבין את שירתו, אם המורכבות היא רק מעשה פואטי או שהמילים היפות מהוות מעין חוצץ, הגנה על הכותב מפני קוראיו. האם המשורר שפרסם לראשונה, מאוחר מהמצופה, ספר שירה ראשון, בטוח שהוא רוצה שנקרא אותו? האם הוא עד הסוף מעז לומר לנו את מה שברצונו לומר? והאם לעיתים התחכום עצמו אינו עומד בעוכריו של השיר? הרי בסופו של דבר, מתוך היופי והתחכום, בולטות ביופיין הרב אף יותר, לטעמי, המילים הפשוטות: "כְּמוֹ בְּכָל עֶרֶב נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם בִּזְמַן שֶׁהִרְתַּחְתִּי קֻמְקוּם" (עמ' 34).
בעיניי סדר הקריאה הנכון בספרו של רביצקי הוא כך: לקרוא בהנאה, במהירות־כלשהי, להיטמע בקצב ובשפה הפנימיים, ולאחר שהוא מתבהר לאט־לאט מתוך האסתטיקה שלו, כשלאורך הקריאה צצים משפטים בהירים שמקרקעים את הקוראת מבעד לשיכרון הפואטי, לקרוא שוב, הפעם לאט, ולפענח. זהו ספר שצריך לקרוא לפחות פעמיים. כמו שקוראים שירה.
כך, לאט־לאט, נפקחות הדרכים של עֹל הַלּוּ, על ששת שעריו, בפנינו. זה מתחיל בכריכה: ככל ספר שירה שיוצא בסדרת "כבר" של מוסד ביאליק, היה על הכותב לבחור ציפור כלשהי שתככב בכריכה. רביצקי מתח את גבולות הסדרה, ובמקום ציפור בחר להעמיד כלוב ציפורים פתוח וריק, ששב ומופיע כאיור בסיום השער האחרון, לפני השיר החותם. הכלוב הפרוץ מתכתב בצורה מפורשת עם שמו של הספר, שהוא בתורו משחק מצלולי שמהדהד את המילה "עולל", התינוק שהחלק האחרון שבספר פורש את הרצון העז להביאו לעולם.
עולו של הלוּ – הרצון, הכמיהה, המשקל המכריע של מה שאין, הכלוב הריק. שמו של הספר מתכתב עם שעריו בדרכים רבות. לעצמי חילקתי את השערים לפי הכותרות האלה: ההלך, הבן, האיש, הגבר או האזרח, המשורר, העוד־לא־אבא, ולסיום, לרגע אחד קצר, האב. זהו מסע שמעביר אותנו בין דמויותיו ותפקידיו השונים של המשורר, כשבכל שער מתמודד רביצקי עם מעגלי שייכות אחרים ומשוחח עם נמענים שונים. ובכל זאת הקווים מתחברים.
הקו המחבר חלקים גדולים בספר הוא אותו עֹל הלוּ, שמקבל משמעות שונה מעט בכל שער. למשל, רביצקי מתמודד עם השירה האחרת – הפומפוזית, האוטוביוגרפית במובהק, ובעיקר הפרוזאית מאוד, שהוא בחר שלא להשתייך אליה. בשירים שונים נדמה שהוא משוחח עם האלטר־אגו של המשורר שבחר להיות. בשער "אל האשד", בשיר בשם "דיומסטיקה", הלחם של דיו ודומסטיקה, הוא מתמודד עם הקרתנות הפואטית. הוא מתאר את ההלך (שהוא בהכרח ותמיד ההלך האלתמרני) שפותח את ספרי השירה שעל המדף וקורא: "צֵא מִן הַכְּתִיבָה בְּצִמְצוּם הַצַּמָּרוֹת וּבְמִתּוּן תַּנִּים עַד בְּלִי יָרֵחַ" (עמ' 57), הוא רואה את השמים שנותרו בלי הכוכבים שנשארו בחוץ ומחפש לשוב אל אותו החוץ. בשיר אחר בשער, "מרגלא", הוא מעיד על תפיסתו את השפה כמושא אהבה וחיזורים, כשהוא מביא מוטו מתוך מסה של אודן (Auden):"A poet has to woo, not only his own Muse but also Dame Philology", כלומר, על המשורר לחזר אחר השפה כשם שהוא מחזר אחר המוזה שלו. מתוך השורה הזו, שאותה הוא מפסח כשיר קצר, הוא מלין "עַל עָצְמַת הַהַדְחָקָה שֶׁל יְהוּדִים מְמַלְמְלִים" (עמ' 59), שלא מבינים שהעברית מסרבת למי שלא טורח להבין את רזיה.
גם בשער "הס הסיף", שעוסק בשאלות של מלחמה, שלום, מוות וגבריות ישראלית, מופיע עֹל הלוּ, בין אם כתקווה לשלום "(שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה / עוֹדֶנּוּ בַּמֻּפְרָךְ / אַךְ כָּאן, תַּחַת הַשִּׂיחִם, יִפְרַח / כְּשֹׁךְ חֲמַת / שֶׁכָּךְ חָלַמְתְּ, שֶׁכָּךְ)" (עמ' 52), ואם במצלולו בשיר הבא שפותח בשורה "הַבֵּט אֶל הַלֹּא" (עמ' 53). בדומה לכך, השער "אֵימֵי אִם" (עמ' 31), שמה הוא אם לא וריאציה נגטיבית ל"עֹל הלוּ", עוסק בהיות לאיש, היות לזוג, ופותח במילים: "נִשֵּׂאנוּ וּבְכָל זֹאת לֹא פַּסּוּ לִי / לוּ וְאוּלַי מֵהַלַּיְלָה / וִימֵי אֵימֵי אִם לַעֲנוֹת בָּם" (עמ' 33). השיר השלישי בשער השני בספר עוסק באביו של המשורר שנפגע קשות בתאונה, ואולי יותר מכל שיר אחר בספר, השיר הזה, "כשהיה לי שולחני והוא הרצה" (עמ' 25), הוא שיר עֹל הלוּ – לו היה אחרת, על החיים שממשיכים להתרחש לצד התזכורת המתמידה לחיים האחרים שיכולים היו להיות.
וכמובן, הספר מסתיים עם אותו עולל שטרם נולד, ה"לוּ" של רחל בלובשטיין, "בן לו היה לי". כמעט ניתן לומר שהמעגלים השונים של הספר כולו מתנקזים לאותו רגע שאין בו דבר נוכח יותר מהחוסר, "נְשָׁמָה שֶׁעוֹד לֹא נָתַתָּ לִי" (עמ' 72). אלא שאז, לאחר שהספר נחתם באיור של הכלוב הריק והפרוץ מהכריכה, המשורר גואל אותנו מהריק עם שיר אחד אחרון, שעוסק בשיאו של היש – ילד, תריס, אור ראשון של בוקר.
נועה שורק היא משוררת זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם. ספרה הראשון הרצון יצא בהוצאת פרדס ב־2024. בעלת תואר ראשון בפילוסופיה, יהדות ולימודים הומניסטיים וסטודנטית לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.
Comments