לחזור אל האורגני

הכל יכול לקרות, מיטל זהר, עורך: אריאל זינדר, הקיבוץ המאוחד, 79 עמודים, 2024.

 הנטייה הזו לשוליים, שהיא כאמור הכרח עבור מי שנשאר מחוץ לדלת ונדרש ליצור את ה"אני" שלו מחדש, בנפרד - מאפשרת לזהר לעסוק באדם באופן לא דוגמטי.

מורן אריה

מוּל הַדֶּלֶת הַנְּעוּלָה

אַחֲרֵי שֶׁכֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְתַּח לִי

אֲנִי שָׁרָשִׁים לֹא הִכּוּ

זו נקודת הפתיחה של הספר. מה עושה מי שנשארה מחוץ לדלת, מחוץ לחיק משפחתי כלשהו, ללא נקודת אחיזה? בספרה השלישי מציעה מיטל זהר כמה תשובות לשאלה הזו: אפשר להסתגר פנימה למרחב תודעתי פסיכדלי, אפשר לבנות "אני" ובית אלטרנטיבי מחוץ לדי־אן־איי הנתון, אפשר לרחף בחלל שבין "אור לבן, חור שחור" כשמו של המחזור הסוגר את הספר. המטאפורה היסודית של "שורשים" והאופן שבו האני האינדיבידואלי מתמקם מולם, מסתבך, נחלץ מהם ומתרקם מחדש במקום אחר או לא – מלווה את הספר באופנים שונים לכל אורכו. הבית כבר נשרף, אבל זהר כותבת על שיחות גם עם מי שאיננו, על חשבונות שנשארו פתוחים והערות שוליים פנימיות. הדיבור הפרטי, הבודד, צמוד לחוויה קיומית של תלישות ושל היעדר עוגן. זהר מתארת שוב ושוב את תופעות הלוואי שלה: תחושת הנתק ("כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתִּי מִתּוֹךְ וְנִקְשַׁרְתִּי בַּעֲבוֹתוֹת/לָרְחוֹב", "סכמה של כפיפות", עמ' 29), כאמור, הבדידות ("בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה הַשָּׁקֵט כָּל כָּךְ/שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִבְכּוֹת", "בשקט הזה", עמ' 38) ואת אובדן העצמי ("עַכְשָׁו כָּל מִי שֶׁפּוֹגֵשׁ אוֹתִי יָשָׁר אֲנִי מַזְכִּירָה לוֹ אֶת עַצְמוֹ", "כמה הערות/תיקונים", עמ' 20). ועם כל הכאב, המהלך של הספר מסמן גם אפשרות של חופש רדיקלי המתגלה למי שהולך רחוק מספיק.

זה נאמר כבר בשם הספר, "הכל יכול לקרות". התמה של התפוררות הבית היא אמנם המשך של ספר שיריה הראשון, הבית לקח (2014) ושל ספר הפרוזה נבדה (2019) – בשם הזה כבר שמעו היטב את ה"נוודות" וגם את ה"בדיון", כיאה לחירות שנטלה לעצמה הבת הפגועה כדי לספר את הסיפור כרצונה – ובכל זאת יש משהו פחות יציב ומתעתע יותר בעמדה של זהר בספר החדש. כך למשל בטקסט "טיוטה לפגישה שנייה" הפותח את הספר, שהוא מעין וידוי מבולגן מול קבוצת תמיכה כלשהי. זהו מונולוג רצוף סוגריים, הערות בימוי וסימני מחיקה גרפיים (לדוגמא) שמעידים על עוד ועוד קולות וסימני שאלה, ובעיקר: ממחישים היטב את הרעד. זה יפה, ואפילו קצת מצחיק, שכן משתמע מהקטע הזה שהדוברת לא מוצאת את מקומה אפילו לא בקרב האלכוהוליסטיות או האובדניים, אלו שממילא חיים ב"שוליים". זה משכנע בגלל שזה מדגיש את עמדת הספק והחיפוש של זהר בספר, למשל כמי שמתעקשת להסביר ולדייק ממרחק את מה שנאמר בעבר. ב"כמה הערות/תיקונים" היא כותבת: "הַבַּיִת לֹא לָקַח/לֹא הָלַךְ/ כְּשֶׁיָּצָאתִי הַבַּיִת נִשְׁאַר בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם/כִּכְלָל: דְּבָרִים דּוֹמְמִים לֹא זָזִים/ דְּבָרִים דּוֹמְמִים דּוֹמְמִים". הקול המדבר נדרש להתמודד עם סייג שיטתי שהוא מפנה כלפי עצמו: אולי ראיתי רק חלק מהתמונה? אולי טעיתי? אולי אני טועה עכשיו? אין עוגן, "מקור", או חליפת הגנה כלשהי לחסות בתוכה – לא בבית ולא מחוץ לבית. במצב כזה "אֵין עֵצִים/רַק כִּסְּאוֹת", כפרגמנט החותם את השער "המחברת הכחולה": מה שנשאר מהיער הוא רק הצאצא המלאכותי שנוצר מן העץ, ילד ללא הורים שיושב – או מתעוות לכיוונים שונים כאיברי הכיסא – במקום לעמוד זקוף ואיתן.

חוסר היציבות של צורת העצמי בא לידי ביטוי קולע במחזור הזה, שהוא מעין צרור פרגמנטים שמשובצים בו מיני קולות "חיצוניים" ו"ציטוטים" של אחרים. הצבתם של אלו בצד הדיבור הקלאסי בגוף ראשון, מכניסה את הקוראת לתודעתה המסוכסכת של מי שעשויה מ"דברים רבים". במקומות אחרים בספר זהר יוצרת את המתח הזה דווקא דרך מגע והתכתבות עם צורת השורש. היא מרגשת כשהיא שואלת בדיבוריות תכלסית – "יֶלֶד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לֵךְ/הוֹלֵךְ/אֲנִי יָכֹלְתִּי לֹא לָלֶכֶת?", ("הירקון בשעת אחר-הצהריים", עמ' 19) – ועוד יותר כאשר מזהים את הדמיון בין הניסוח הזה לדבריו של האב ב"נבדה" כשהוא מסביר מה השתבש והוביל לאירוע התרסקות המטוס: "מה כבר יכולתי לעשות מה כבר יכולתי לעשות לא יכולתי לעשות כלום     אני יכולתי לעשות משהו?", נבדה, עמ' 10). הצימוד בין עיניי האב לנחל הירקון בשמו של השיר (מיד לאחר הכותרת מופיעות השורות הבאות – "כְּעֵינָיו הַיְּרֻקּוֹת שֶׁל אָבִי/כְּשֶׁקַּרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָיוּ מַכּוֹת/וְהֵן הָיוּ הוֹפְכוֹת זָהָב"), ומכאן גם לעיניה של הבת, תופס את היחס המורכב של זהר למושג השורש ולמטען הביוגרפי: המקום ה"מזוהם" והקשה שרוצים לשחות הרחק ממנו, הוא בכל זאת, לפחות בזווית מסוימת של השמש, גם מקור של חיים ו"זהב". 

בניסוח אחר, "הכל יכול לקרות" הוא גם היכולת לסגל מוביליות, להטיל ספק ולשנות צורה או עמדה: גם ביחס ל"כתב האשמה" הוותיק שהדוברת סוחבת איתה כלפי התא המשפחתי וגם ביחס לעצמה, למי ולמה שהיא כיחידה אוטונומית בעולם שאחרי התפרקות הבית. למה כל זה מיתרגם מבחינה פואטית? לתנועה כמובן. למרות העדפה ברורה לפואמה ולמחזורים ארוכים, זהר כן זזה בין נוסחים וצורות – והיא מדברת בעיקר עם "אבות" פואטיים. כך למשל, היא מאמצת משהו מסחרור האפשרויות של דוד אבידן בשורה כמו "וְאִם אֵין אֲנִי לִי/יֵשׁ לִי/עַצְמִי אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָּאלִי" (עמ' 22), ומאהרן שבתאי היא לוקחת את היובש והישירות. באף מקרה לא מדובר בשכפול גנים, אלא ביחסים מורכבים שיש בהם גם קונפליקט וזרות. כשהיא כותבת "הַנּוֹשֵׂא שֶׁלִּי: אֵקוֹנוֹמִיקָה/ נֶפֶשׁ מְנַכֶּשֶׁת שָׁרָשִׁים", היא מתכתבת באופן קונקרטי (אם כי לא "חד־משמעי") עם השורות הפותחות של הפואמה הביתית של שבתאי, שכתב ב־1976: "הַנּוֹשֵׂא שֶׁלִּי/הוּא/נֶפֶשׁ/מַכָּה שָׁרָשִׁים". את הביתי והקרקעי של שבתאי זהר מנקה כדי לזקק, מלבינה כדי לעקור עקבות, אולי כדי להישאר לגמרי לבד. אבא קצת רחוק יותר הוא ג'ון ברימן האמריקאי, שהיא משוחחת איתו מפורשות ב"שלושה שירי לום" (פראפראזה על "שירי חלום" שלו שתרגם לעברית אריה זקס – כולל היצמדות למבנה המקורי של השירים: שלושה בתים בני שש שורות כל אחד), ואולי גם ב"מתוך מחברת חלומות מחורבנים, קיץ 2018", מעין רשימה לא מנוקדת של אוסף חלומות, ארצית ו"מילולית" במפגיע אל מול הנוסח המקורי של ברימן. שלא כמו האב ברימן במציאות, שקפץ אל מותו בתום התמודדות ארוכה עם דכאון, "הנרייטה" של זהר יכולה רק לעשות בכאילו: "קוֹפֶצֶת מֵחֲצִי מִגְדַּל? בְּסֵדֶר גָּמוּר./ פַּחְדָנִית. נִתּוּר. נִרְדְּמָה בַּעֲמִידָה" (עמ' 31). שנאמר – אין עצים, רק כיסאות. עם כל הרעד, האירוניה העצמית ברורה.

ככלל, נראה שהאידיאל הפואטי שמעסיק את זהר בספר הוא "אַרְגָּז עִנְיָנִי", עוד אחד מהפרגמנטים ב"המחברת הכחולה". ה"ארגז" הולם יפה את מי שחיה על ארגזים באופן רב־משמעי, זזה ממקום למקום באין בית, סוחבת איתה קופסאות של "ג'אנק" נפשי, זיכרונות, שאלות פתוחות, ובכל זאת משתדלת להישאר עניינית וקונקרטית גם כשהיא מטפלת במצבי קצה מנטאליים. הנטייה הזו לשוליים, שהיא כאמור הכרח עבור מי שנשאר מחוץ לדלת ונדרש ליצור את ה"אני" שלו מחדש, בנפרד – מאפשרת לזהר לעסוק גם באדם באופן לא דוגמטי. בניגוד לנטייה העיוורת והרווחת כל כך לייחס "חוסר אנושיות" למעשים שנעשים תמיד בידי האדם, והאדם בלבד (כמה נוח), זהר מתארת את האנושי באופן רלוונטי יותר למציאות, נניח גם כמי שטובח בכל מה שזז ("דַּיָּג אוֹהֵב דָּגִים?/אֲנִי בִּרְצִינוּת שׁוֹאֶלֶת", עמ' 46), משעבד ומאלף את סביבתו ("שֵׁב, מָוֶת, שֵׁב! אַרְצָה!", עמ' 63) וכתוצאה מכך גם את עצמו ("מָה שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצָה זֶה לְהֵרָפֵא מֵהָאָדָם/ וְלִנְבֹּחַ", עמ' 53). זה לא אומר שזהר היא משוררת אקו־פואטית, לפחות לא במובן השגור של המונח, אבל כן במובן עמוק ויסודי – היא משוררת אורגנית. היא מסוגלת לחשוב באופן מורכב על צורת העצמי ולכתוב שורה נפלאה בעיניי, חשופה באמת, כמו: "אֲנִי זֶבֶל אוֹרְגָּנִי" (עמ' 48). כמה מרענן. לכתוב על "אני" שהוא "זבל", כלומר דבר דחוי, מיותר, מה שהושלך במיאוס מחוץ לבית, לקשר הזוגי, לעולם  – זו הסיטואציה הבסיסית של הספר. אבל זה לא "רק" זבל, אלא "זבל אורגני": כלומר משהו שאפשר לפרק, לשנות, שיכול להתמקם במקום אחר ולתת לעצמו תוקף חדש.

על הספר הזה אפשר לחשוב כמהלך של גילוי ויצירת עצמי, מחוץ לקורת גג בטוחה. במובן הזה אולי כדאי להקדיש תשומת לב מיוחדת לנוכחות של ברימן בספר – מנציגי אסכולת השירה הווידויית בתחילת דרכה – כאינדיקציה לדיאלוג של זהר עם האפשרויות של שירה זו, וספציפית ביחס לצורת ה"אני" שעולה ממנה. ממה ה"אני" הזה מורכב? מה מתרוצץ בתוכו? על מה הוא מדבר? הפוקוס של זהר בהכל יכול לקרות נוגע בשאלת הריסטארט, כשה"אני" מתנתק מהשורש (שיכול כמובן להיות שורש ה"שפיות", אבל גם שורש לאומי, מסורתי, ביוגרפי וכיוצא בכך). זו שאלה ספרותית ותיקה, ובכל זאת זהר מחפשת, "מוחקת את כל הסימנים", ויש לה גם תשובות (או טיוטות) מעניינות. היא מדברת עם אבות שונים ועם ה"גנטי" באשר הוא, וכאמור גם דוחה אותו, מתנתקת ממנו. בשורה כמו "אני זבל אורגני" היא מתנסה גם ביציאה מתוך המשפחה הגרעינית במובן רחב יותר – קרי מחוץ ל"משפחת בני האדם", מדמיינת את עצמה מחוץ לאנושי, כדבר אורגני בעולם. זה אמיתי ויפה יותר מאשר בוטה: משוררת שרואה את עצמה, ולו לרגע, כמשהו דינמי שיכול להתגבר על נקודת הפתיחה הנתונה שלו, להכיל את עברו ואת הדברים שהוא "עשוי" מהם, להיות במגע עם חומרי החיים, רקובים ככל שיהיו, להתפרק לגורמים – ולזוז הלאה.

משפחה גרעינית

אֲנִי לֹא שַׁיֶּכֶת לְאַף מִשְׁפָּחָה גַּרְעִינִית

אֵין לִי אִמָּא-אַבָּא, סַבָּא-סָבְתָא

יְלָדִים

אֲנִי בָּאתִי יֵשׁ מֵאַיִן

אֲנִי בָּאָה בְּלִי מַשְׁכַּנְתָּא.

בָּדַקְתִּי עִם עַצְמִי

אֲנִי לֹא שַׁיֶּכֶת לְאַף מִשְׁפָּחָה גַּרְעִינִית

לֹא הִתְקַלַּחְתִּי כְּבָר כִּמְעַט שְׁבוּעַיִם

אֲנִי הַשְּׁאֵרִית הַלֹּא אֱנוֹשִׁית שֶׁל

הַחֲלֻקָּה הָאֱנוֹשִׁית

אֲנִי

בְּבִידוּד מִטִּבְעִי.

אֲנִי לֹא שַׁיֶּכֶת לְאַף מִשְׁפָּחָה גַּרְעִינִית

מָה שֶׁהוֹפֵךְ אוֹתִי לְגַרְעִינִית בְּיוֹתֵר

לְאָטוֹם

אֵין לִי כֶּלֶב

גַּם לֹא חָתוּל

וְאִם אֵין אֲנִי לִי

יֵשׁ לִי

עַצְמִי אֶקְסְפּוֹנֶנְצִיָּאלִי

אֲנִי אוֹכֶלֶת סֶנְדְּוִיצִ'ים בְּשַׁרְשֶׁרֶת

מֵעַל הַכִּיּוֹר.

---

מורן אריה היא משוררת ודוקטורנטית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.