להתבונן מחדש בתרבות הפופולרית של תקופת היישוב

לשון וסגנון בזמר העברי, יעל רשף, רסלינג, 262 עמודים, 2023.

תפקידי הזמר בפרויקט הלאומי הציוני היו יצירת קשר נפשי בין העם ללשונו ולאומתו, הפצת העברית במטרה לעשותה הלשון העיקרית של היישוב והשתתפות בהקמת תרבות עברית מקומית, ארץ־ישראלית

אורי מור

בתרבות העברית שמור מקום מיוחד לשירי הזמר. לא רק בגלל היותם סוגה מרכזית במוזיקה העברית הפופולרית במשך עשרות שנים, אלא גם בגלל נגיעתם העמוקה בהיבטי חיים מגוונים לאורך המאה ה־20, ובעיקר בתקופת המנדט: חינוך, הווי, תהליכי בניית זהויות לאומיות, מעמדיות ודוריות, זיקה לעבר היהודי ולנופי הארץ וכמובן לשון וסגנון. ספרה של יעל רשף מאיר, כהבטחת כותרתו, את הממד הלשוני בסוגת הזמר.

בספר נאספו תשעה מאמרים שהתפרסמו בבמות שונות בשנים 2003–2020, והם נוספים על ספרה של רשף מ־2004: הזמר העברי בראשיתו, שהוא עיבוד של עבודת דוקטור שהגישה ב־1999. בספר ההוא תוארה בפרוטרוט מערכת הלשון של קורפוס הזמר העברי, והספר שלפנינו מוסיף עליו עיון לשוני־תרבותי שאינו מכוון רק למומחי לשון, אלא גם לקהל רחב שימצא עניין בחשיפת דפוסים ומגמות מתוך נתוני הלשון. המאמרים נערכו מחדש והועמדו בשלושה שערים בצירוף מבוא ואחרית דבר קצרים. השער הראשון עוסק בכוללות, כגון תחנות התפתחותו של הזמר ואפיונו הלשוני; השער השני יוחד לשירי הילדים; השער השלישי מתבונן בשינויים שחלו בזמר אחרי תחילת שקיעתו, בעיקר דרך בחינת שיריה של נעמי שמר.

תרומתו העיקרית של הספר היא פריודיזציה של הזמר העברי בראי הלשון. בקוויה העיקריים היא מוצגת בפרק הראשון בספר, אבל הדיונים שבפרקים האחרים משלימים וממלאים אותה למתווה של ארבע תקופות:

(א) עד מלחמת העולם הראשונה – תקופת הראשית. רפרטואר השירים נבנה ברובו משילוב טקסט קיים (מהמקורות או מהשירה) עם לחן מוכר.

(ב) משנות ה־20 עד 1948 – תור הזהב. הזמר התייצב והתבסס כסוגה מובחנת המתייחדת בתכניה, בתפקידה התרבותי ובהפצתה. התייצב גם סגנונו, שהתאפיין בעיקר בשמרנות ובנמלצות, והתבדל מן הסוגות הקרובות לו: השירה הקאנונית, הפזמון ושירי הרחוב.

(ג) 1948 עד סוף שנות ה־60 – תקופת השקיעה. מעמדו של הזמר הלך וירד, ואילו פזמוני הבידור נכנסו לרפרטואר השירה בציבור ונפוצו בעזרת הלהקות הצבאיות והרדיו עד שדחקו את רגלי הזמר. דמות חשובה בתקופה זו היא נעמי שמר, ששילבה בשיריה יסודות מן הלשון החיה ופיתחה זמר מסוג חדש.

(ד) סוף שנות ה־60 ואילך – עליית מוזיקת הרוק ותרבות הרוק הרחיקה עוד יותר את הזמר מן המרכז התרבותי.

כל פרק הוא מחקר לעצמו, ומסקנותיו והפתעותיו עימו. כאן אני מבקש לציין, נוסף על הפריודיזציה הנזכרת, שלוש הארות לשוניות מעניינות המשוקעות בספר.

ראשית, לשפה היה מקום מרכזי במלאכת התכנון התרבותי שיזמה ועודדה את פיתוחו של זמר עברי. תפקידי הזמר בפרויקט הלאומי הציוני היו יצירת קשר נפשי בין העם ללשונו ולאומתו, הפצת העברית במטרה לעשותה הלשון העיקרית של היישוב והשתתפות בהקמת תרבות עברית מקומית, ארץ־ישראלית (ראו למשל עמ' 18–19, 69). בגלל יסוד ההכוונה הממסדי הזה הזמר מכונה בספר "כמו־עממי". לעברית היה אפוא תפקיד כפול בעיצוב הלאום העברי: תפקיד סימבולי של איחוד ותפקיד מעשי של יצירת תשתית חיים משותפת.

שנית, התגבשות סגנון הזמר כנגד סגנונות עבריים אחרים הייתה חלק מתהליך מערכתי שחל בעברית בתקופת היישוב ושינה אותה משפה מוגבלת, בלא דוברות ילידיות, לשפה חיה וגמישה שיש בה למלא את כל צרכיה של חברת לאום. לשם כך היה צורך גם בהבדלי סוגה, משלב וסגנון שיעשירו את העברית ויבדילו בין שימושיה (ראו למשל עמ' 38). שלב זה בתכנון לשון מכונה בספרות המחקר פיתוח (elaboration). וכך למרות אופיו השמרני היה סגנון הזמר לרכיב חשוב בתרבות העברית החדשה שהלכה ונבראה בארץ ישראל.

שלישית, ראוי לשים לב לקיומה של מסורת זמר, שיסודה באירועי שירה בציבור וביצירת קאנון השירונים בתקופת היישוב, והיא נמשכת גם היום, שנים רבות אחרי שקיעתו הנזכרת. בימינו היא באה לידי ביטוי למשל במפגשי שירה בציבור, בקיומם של מועדוני זמר וחבורות זמר ובמפעלי שימור כגון "זמרשת". רצף הפעילות הזה מלמד על חשיבותו העצומה של הזמר בימי זוהרו. מצד אחר הוא משמר את ייחודו וזכרו.

הספר מעניין מאוד ועמוס פרטים מרתקים הנוגעים לא רק ללשון הזמר אלא גם להיבטים אחרים בו, כגון הלחנה והפצה. חשוב יותר: רצף הפרקים מתחבר יפה לעיון רצוף אחד ומעמיד תיאור לשוני עדכני של הזמר העברי. הטענות המוצגות בספר משכנעות ומבוססות הן ברמת המסקנות הכוללות הן ברמת הטיפול בפרטים. הדבר ראוי לציון מיוחד בגלל אופיו של קורפוס המחקר – המציאות הלשונית המשוקעת בו מורכבת ועתירת שונוּת, וסבך העדויות הטקסטואליות מן התקופה מקשה להתבונן בה. דוגמה יפה לקושי הזה היא העיון בצורת הפועל חוֹפֵץ (=חָפֵץ) בעמ' 71–74.

מצד הביקורת הכללית יש להעיר שבספר חסר חלקה של המוזיקה הפופולרית המזרחית (בעברית ובערבית), שהייתה לה אחיזה בציבור משתמשי העברית כבר בשנות המדינה הראשונות (ראו למשל ספרה של ענבל פרלסון שמחה גדולה הלילה [תל אביב 2006], שלא נכלל בביבליוגרפיה). ראוי היה לציינה במבוא או באחרית הדבר, ובעיקר מורגש החסרון בפרק 7, בדיון על העשורים הראשונים של תקופת המדינה (עמ' 191 ואילך). הן מבחינת הנורמות החלופיות שהתפתחו בה הן מבחינת מסורת הדרתה ומחיקתה, המוזיקה המזרחית היא נדבך חשוב בקורותיה של המוזיקה הפופולרית בישראל, וכמוה הזמר הים־תיכוני שהתפתח ממנה. את "עליית קרנה של המוזיקה המזרחית בתרבות הישראלית", הנזכרת בחטף בעמ' 18, יש לקבוע בשנות ה־80 ולא בסוף שנות ה־60 כמצוין שם (וראו פרלסון, שם, עמ' 11).

הערות פרטניות:

לעמ' 27 הערה 6: ההגייה היְסוד בהנחת השווא (haysod) אכן חורגת מן המקובל היום, אבל היא אינה מנוגדת לכללי הדקדוק העברי. ראו למשל בהחלטות בדקדוק של האקדמיה ללשון העברית את כלל 2.4.1, שעניינו "הדגש החזק באותיות שוואיות": "במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות [...] המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה".

לעמ' 45: "לצד פריחתם של סגנונות כתיבה אחרים [...] ממשיכים להיכתב גם בימינו שירים חדשים המבוססים על מסורת שירי ארץ ישראל (ראו אלירם תשס"ו)" – הקביעה הזאת הייתה טעונה הוכחה כבר בפרסום המקורי ב־2014. אם אכן מדובר בתופעה שיש לה קיום בימינו, בעשור השלישי של המאה ה־21, נדרשת הדגמה או הפניה למקור עדכני יותר מספרה של אלירם.

לעמ' 100–101: פסוקית הזיקה הבלתי מקושרת, שהיא נושאו של פרק 4 כולו, אינה בלתי תקנית אלא בלתי רצויה. הניסוח בהחלטות האקדמיה בדקדוק, סעיף 4.5, א: "דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: 'המספר שהגעת אליו איננו מחובר' או 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'".

לעמ' 192–196: תופעה מעניינת במיוחד היא השינוי בלשון הזמר (השירים ה"מושרים בצוותא" [עמ' 192]) בשנות המדינה הראשונות, שכלל שילוב יסודות דיבוריים והנמכת השגב. רשף מייחסת אותו לתמורות בדרכי ההפקה וההפצה, להשפעת הפלמ"ח והלהקות הצבאיות ולהתרופפות ההבחנה בין הזמר לפזמון. נוסף על אלה אני מבקש להציע שההתרחקות מן המודל הסגנוני של תקופת היישוב הייתה גם פעולת סימון של חילוף משמרות דורי: מצד אחד התרסה כנגד השמרנות הממסדית של הדורות המבוגרים, ובכלל זה טעמו התרבותי, ומצד שני ביסוס סמכותם החדשה של הצברים.

לפרק 7: הדיון על לשון פזמוני הבידור בתקופת היישוב בנוי כולו על דוגמאות משל אלתרמן ושלונסקי, והדיון על המוזיקה הפופולרית לאחר קום המדינה – על חיים חפר. שני הפרקים הבאים מתמקדים בנעמי שמר. הבחירות האלה מעלות את השאלה מה הייתה מידת ההשפעה של יחידים ויחידות בעיצוב התרבות העברית. המתח בין היחיד לרבים ובין האישי לקולקטיבי מעניין במיוחד בהקשרנו מפני שהוא מרכזי, כידוע, בתרבות העברית ומשיק במידה מסוימת למתח בין תרבות פופולרית לעממית.

לפרקים 8–9: מסקנתה של רשף באשר להבדל בין מוקדם למאוחר ביצירתה של נעמי שמר – לפני ואחרי סוף שנות ה־60 – מודגמת היטב ומשכנעת, אבל הקביעה שבתקופה המאוחרת העדיפה שמר "דפוסי כתיבה אומנותיים יותר" (עמ' 214, וכן עמ' 222, 233) חסרה גיבוי או הרחבה.

לעמ' 221–222: על האמור שם באשר לעליית תרבות הרוק החל בסוף שנות ה־60 יש להוסיף שאחת מתוצאותיה היא קיבוע הזמר בשיח הציבורי כשימור עיקש של עולם מסתגר ומנותק. ביטויה למשל בפרודיות שלעגו לאירועי שירה בציבור ולמוביליהם, כגון מערכון מאת הגשש החיוור מ־1985, פרק בתוכנית "זהו זה!" מ־1987, מערכון של "החמישייה הקאמרית" מ־1993 (שלושתם קרויים פשוט "שירה בציבור") ואולי כבר המערכון "מנצח המקהלה" של שייקה אופיר מ־1969.

אסיים בהערה טכנית: בהדפסה או במהדורה הבאה של הספר כדאי להוסיף לו מפתחות: מפתח עניינים כללי לאיתור נושאים רוחביים, כגון גני הילדים, מפתח ענייני לשון לאיתור דיונים בצורות ובשימושים, כגון הטעמת מלעיל, וכמובן מפתח שירים.

בהערות האלה אין לפגום באיכותו ובחשיבותו של הספר. אף שעיקרו מחקרים שכבר התפרסמו, כינוסם בלבוש חדש מחדד את מבטנו על התרבות העברית, שעדיין רב בה הכסוי, ומברר פרק מרכזי בתולדות לשונה. המוזיקה הפופולרית, כנאמר בספר, "מצויה מעצם טיבה בתפר שבין התרבות העילית לתרבות העממית" (עמ' 174), ולכן טמונה בה עדות ייחודית ומבטיחה והזדמנות חשובה – בוודאי בתקופה למודת זעזועים כשלנו – להתבונן בעברנו, לזהות מה אימצנו ומה דחינו ומה זנחנו, כדי להשכיל לשאת עיניים אל העתיד לבוא.

---

פרופ' אורי מור הוא חוקר עברית וארמית וחבר סגל במחלקה ללשון העברית ולבלשנות חברתית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.