להקשיב לכאב הנפשי הבלתי נסבל

מתחת לשמיים השחורים: שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה, יוסי לוי בלז ודפני אסף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עורכת: מוריה דיין קודיש, 272 עמודים, 2022.

מנקודת מבט פסיכואנליטית, אפשר לראות בפעילותה של אסף צורה של עבודת אֵבֵל על בתה, באמצעות יצירת דבר-מה שגודלו וחשיבותו עושים צדק עם גודל האובדן. מנקודת מבט תרבותית, אפשר לזהות בסיפורה תבנית שאציע לכנותה "מאסון לשליחות".

נורית ענבר־וייס

ספרם של יוסי לוי־בלז ודפני אסף הוא טקסט מועיל, קריא, מעורר מחשבה ונוגע ללב. המבנה שלו אינטואיטיבי ופשוט להבנה, ועם זאת מורכב ומרובד. בלב הספר עומדת סדרה של שתים־עשרה שיחות שקיימו המחברים עם שורה של מומחים וחוקרים מתחומים מגוונים במדעי האדם, כגון פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, פילוסופיה, חינוך, אנתרופולוגיה, היסטוריה והוראת בודהיזם. הספר מבקש להגיע לידע רלוונטי שעדיין לא מצא את דרכו אל הספרות המקצועית, וכך להרחיב את ההבנות הקיימות בנוגע לכאב נפשי, אובדנות ומניעתה.

פרופ' יוסי לוי־בלז הוא פסיכולוג קליני וחוקר המקדיש את חייו המקצועיים לחקר האובדנות ומניעתה. דפני אסף ז"ל, שנפטרה מסרטן במהלך העבודה על הספר, הפכה לפעילה מרכזית במאבק נגד אובדנות בישראל בעקבות התאבדות בתה דורון במהלך השירות הצבאי. סיפורה של דורון מופיע בפתח הספר ובתוך השיחות נשזרים ניסיונות לשפוך עליו אור, כמעין מקרה בוחן. דפני מצטיירת כאֵם בעלת עניין בלתי נדלה בחקירת חייה ומותה של בתה, ונכונות אמיצה להתמודד עם אמיתות כואבות.

לספר ישנו סיפור מסגרת המושתת על מטאפורת המסע: לוי־בלז ואסף יצאו למסע בעקבות תופעת האובדנות, פתוחים ללמוד, להחכים ולהשתנות באמצעות מפגשים דיאלוגיים עם בני שיח שונים, ומוּנעים על ידי משאלתה הכמוסה של דפני, "שדורון תהיה המתאבדת האחרונה" (עמ' 11). כך נוסף לרובד השיחתי והעיוני של הספר רובד עלילתי בגוף ראשון שבמרכזו שתי דמויות – יוסי ודפני. מסעם המשותף מתכתב עם ספרות הנוסעים והמסעות, שבה "מרחק המסע נקבע בכל מסע לפי עומק השינוי המתחולל בנוסע, ולפי מידת הפנמתו את הפגישה עם האחר הנקרה בדרכו" (חנה נווה, נוסעים ונוסעות: סיפורי מסע בספרות העברית החדשה, עמ' 12). הכתיבה של לוי־בלז בפרקי המסגרת של הספר ובקטעי הקישור בין השיחות ספוגה ברגש, כנות וטוב לב, ומעוררת מעורבות רגשית ואינטלקטואלית בתהליך הקריאה.

התמודדותה של דפני אסף עם התאבדות בתה מצטיירת בספר כדוגמה מרשימה למושג "צמיחה פוסט־טראומטית". לוי־בלז מספר כי אסף הייתה תוכנית של אישה אחת למניעת התאבדות, והצילה את חייהם של אנשים רבים (עמ' 254). מנקודת מבט פסיכואנליטית, אפשר לראות בפעילותה של דפני צורה של עבודת אֵבֵל על בתה, באמצעות יצירת דבר-מה שגודלו וחשיבותו עושים צדק עם גודל האובדן. מנקודת מבט תרבותית, אפשר לזהות בסיפורה תבנית שאציע לכנותה "מאסון לשליחות". התרחשותו של אסון היא טראומה המערערת את הזהות ואת סיפור החיים. חייו של מי שאירע לו אסון לעולם לא יחזרו לקדמותם. ואולם, התרבות מעמידה לרשותנו תבנית המאפשרת לאנשים מסוימים לבנות מחדש סיפור חיים וזהות המכילים את האסון כנקודת מפנה בעלת משמעות מיוחדת, ולרתום את סבלם לטובת פעילות שמטרתה לחסוך סבל דומה מאחרים. האסון הופך לנקודת פתיחה למסע של התפתחות, למידה ועשייה, המונע על ידי תחושת שליחות. כך הוא מחולץ מן השרירותיות וחוסר הפשר שלו ונטען במשמעות. תבנית זו מתכתבת עם מושג "מסע הגיבור", שטבע חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל. בדומה למסע הגיבור, העלילה נפתחת כשהגיבור מושלך מתוך עולמו המוכר לעולם אחר וזר, שבו יחווה התנסויות מעצבות. בסוף מסעו ישוב הגיבור אל עולמו עם ניסיון וחוכמה שאותם יוכל לחלוק עם אחרים.

מרותקת לדמותה של דפני אסף ולאופן החשוף, הסקרני והפתוח שבו היא משתתפת בשיחות, הבחנתי כי דרך המחשבה והפעולה שלה משקפת הלכה למעשה כמה מפתחות מרכזיים להתמודדות עם כאב נפשי בלתי נסבל, המתוארים לאורך הספר. אלה הם מפתחות הנחוצים לכל אדם לשם התמודדות עם כאבי חייו, אבל עבור מי שחווה משבר נפשי קיצוני, המפתחות האלה עשויים להציל חיים – להתמיר כאב בלתי נסבל לכאב שאפשר לשאתו. יישומם של מפתחות אלה תלוי לא רק באדם הסובל עצמו אלא גם, ובמידה רבה, בסביבתו הקרובה ובקהילה כולה. אציין אותם כאן בקצרה: הכרה בכאב הנפשי והצבתו בתוך קשרים אנושיים קרובים ושיחה פתוחה וכנה; טיפוח גמישות מחשבתית ויכולת להכיל מורכבות וסתירות; הפגת הבדידות וחיזוק תחושה של שייכות חברתית וקהילתית; חיפוש אחר משמעות קיומית לחיים, גם כשהם רוויים בסבל; חיזוק תחושות הזהות והערך העצמי. במקרה של דפני, נדמה כי רתימת כוחותיה למאבק באובדנות אפשרה לה לבנות מחדש את זהותה ולמצוא דרכים חדשות לחוש שייכות, משמעות קיומית וערך. בתהליך זה, אובדנה הפך לקִניין של ידע וניסיון.

בהמשך לכך, ובהמשך להתבוננות על דפני אסף כדמות בספר זה, נדמה שדפני הייתה יכולה למסגר לעצמה את התאבדותה של דורון כאסון בלתי נמנע, ובכך לחסוך מעצמה תחושות מייסרות של החמצה ואשמה. בסיפור חייה של דורון ובחומרים שהשאירה אחריה, יש נתונים שעשויים לתמוך במסגור דטרמיניסטי כזה. הבחירה להאמין שאולי היה אפשר למנוע את ההתאבדות היא בחירה בעלת מחיר נפשי כבד. ייתכן שהייתה זו בחירה בשירות הצורך הנפשי לדעת את האמת כהווייתה, מכאיבה ככל שתהיה, וייתכן גם שדפני הייתה מוכנה לשאת בכאב הנוסף של האשמה, ובלבד שלא לחוות את אסונה כמכת גורל שרוששה אותה מבלי להעניק לה שום פתח ליצירת משמעות, שום אפשרות ללמוד דבר-מה מן הניסיון. האמונה שבמקרים רבים אפשר למנוע התאבדויות, והתקווה שמתלווה לה, הן בסיס הכרחי לעבודתם של אסף ולוי־בלז, ביחד ולחוד.

לא בכל השיחות מתממש הפוטנציאל הגלום במתכונת הספר, ולא תמיד האנשים המפורסמים בתחומם מתגלים כבני השיח הטובים והקשובים ביותר. למרות זאת, ואף שחסר לי קולו של אדם המספר בגוף ראשון על חוויית ההתמודדות עם מחשבות אובדניות, הספר בכללותו משיג את מטרותיו. תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי קטעים רבים שמשכו את תשומת לבי ורציתי להוסיף ולחשוב עליהם. הנה אחד הקטעים שסימנתי, מתוך דבריה של אסף בשיחה עם הפסיכולוגית הקלינית ד"ר שרון זיו־ביימן:

המחקר שיוסי (לוי־בלז) ערך בדוקטורט שלו, שמוכיח שההתלבטות בין החיים למוות נמשכת עד הרגע האחרון, מכוון אותנו לכך שאנחנו, האדם האחר שנוכח עם האובדני, יכולים, צריכים וחייבים להנכיח את עצמנו מתוך דיבור אל המקום שעדיין, גם אם בזרזיף דק, שותת חיים כמו שהוא שותת דם. במילים אחרות, [...] האדם לא התאבד רק כי הוא היה מדוכא או בגלל איזה טריגר כמו פרדה, הדחה, פיטורין. הוא התאבד כי הנוכחות של האחר לא הייתה מספקת. זאת אמירה שמעידה על רגשי אשמה קשים – לא כל אחד יכול ויודע להיות הסובייקט האחר, ומובן שגם לאובדני יש אחריות שצריכה להיענות לקריאה האינטר-סובייקטיבית, וגם כשנעשה הכל לא תמיד נצליח – אבל אנחנו מצווים ללמוד ולנסות. (עמ' 119)

---

ד"ר נורית ענבר־וייס היא פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית. עבודת הדוקטור שלה – "שלא אכאב לשווא: כתיבה אישית-עיונית על מחלה" – נכתבה במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר־אילן.