לדרוש את כוחה של המילה

השפה היא העוגן האחרון שנותר לנו ואנו מוכרחים להיאחז בה, על אף שבריריותה הרבה, כדי לייצר לנו ולאחרים מעין עמדות תצפית שאפשר להשקיף מהן על המציאות האיומה שאנו נתונים בה. כדי שהמילה, כהגדרתו של צוויג, לא תדוכא לחלוטין, אנחנו חייבים להחיות אותה כמיטב יכולתנו מדי יום ביומו

מערכת פנס: חיים וייס, נעמה ישראלי, נעם קרון בורוכוביץ

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ב־1 בספטמבר 1939, התהלך הסופר היהודי שטפן צוויג ברחובות לונדון וביקש לדעת כיצד השתנתה העיר. "שקטה הייתה באור הצהריים, ולא נראתה לי שונה מהרגיל. האנשים הלכו בצעדם הרגיל בדרכם הרגילה". צוויג משתאה לנוכח השלווה האנגלית כשזיכרונות אימת מלחמת העולם הראשונה צפים לנגד עיניו. הוא מתקשה לפשר בין בשורת האימה העומדת בשער לבין השקט היחסי והיומיומי. ומעבר לאימה הקונקרטית מפני המלחמה, צוויג חש שפלישתו של היטלר, בן אוסטריה מולדתו, לאדמת פולין, מבטאת את סתימת הגולל על מפעל חייו הקוסמופליטי של צוויג. הוא, שנסע ללא דרכון בין ארצות אירופה והעולם, שהשתוקק לקיום תרבותי אוניברסלי וא־מדינתי, חש כי משימתו, "איחוד השלום של אירופה – חוללה והייתה לחרפה. [...] ואדם שטרח בלהט כל ימיו למען אחדות אנושית ורוחנית, הרגיש בשעה זו [...] שהוא מיותר ובודד כפי שלא היה מעולם". 

מתקפת הפתע על ישראל ב־7 באוקטובר הושוותה לא אחת (גם על גבי מוסף זה) לשואה ולמלחמת העולם השנייה, אם בהשוואת החמאס לנאצים, אם דרך זוועות הרצח וההלם. אך דבריו של צוויג מאפשרים לחשוב דווקא על המצב התודעתי והנפשי שלנו בשגרת המלחמה. אמנם שלא כצוויג המלחמה בהחלט אינה בפתח, אלא היא מתחוללת כבר עשרה חודשים, אך מי שיילך בימים אלו ברחובות ערים שונות במרכז הארץ יתקשה לראות בחיי השגרה הקיצית זכר לגיהינום המתרחש פחות ממאה קילומטרים מכאן. וכך, רבים מאזרחי ישראל חיים בדיסוננס קוגנטיבי בין החיים החזקים מכול, לבין הייאוש הפוליטי הבלתי נסבל. 

הייאוש בא לידי ביטוי בשיא חריפותו כאשר אנו נותרים אילמים וחסרי יכולת להגיב למציאות שהמילים נחבטו בה באלימות כה רבה עד שאיבדו כל משמעות. ימים ארוכים מדי צועקות משפחות החטופים "את כולם עכשיו", אך איזו משמעות יש למילה "עכשיו" כשחוזרים עליה שוב ושוב, בזעקה, בעייפות, בכעס, כשה"עכשיו" הזה נמשך למעלה מ־300 ימים? כמה שמות של מתים אפשר להטיח בקביעה המזעזעת של ראש הממשלה "החטופים סובלים אבל לא מתים" כדי להפריך אותה? איזו משמעות יש לשם של נערה חטופה בת עשרים, שנתנו לה הוריה ואלוהיה, כשזה מעוות במזיד או בזלזול מרושע? איך אפשר לדבר על ילדים מתים בעזה? האם נהרגו מאה, מאתיים, עשרת אלפים או שלושים אלף?  כיצד התנתקו המספרים האלו ממשמעותם?

אך נראה שגם עידן הפוסט-אמת לא החל במאה הזו, כפי שצוויג ממחיש לנו: 

"והוא שהבדיל לטובה את מלחמת העולם הראשונה מהשנייה: בימי הראשונה עדיין היה כוח למילה. עדיין לא דוכאה המילה עד מוות על ידי השקר המאורגן, 'התעמולה', אנשים האזינו עדיין למילה הכתובה, ציפו לה [...] מצפונו המוסרי של העולם עוד לא היה עייף ומותש כפי שהוא היום, והוא הגיב נמרצות על כל שקר גלוי, על כל פגיעה בזכויות העמים ובהומאניות בכל עוצמתה של אמונה בת מאות בשנים [...]. דבריו של הסופר והמשורר לא היו אפוא חסרי סיכוי, מפני שהאוזן והנפש עוד לא הוצפו על ידי גלי הרדיו המפטפטים ללא הרף". 

כמו צוויג ערב מלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים את עצמנו עומדים חסרי אונים אל מול גלי הרדיו המפטפטים שאליהם הצטרפו מסכי טלוויזיה ורשתות חברתיות מורכבות המשדרות גלים של שקר ודיס־אינפורמציה מדי יום ביומו. האמת ואיתה השפה עצמה כבסיס לשיח משותף ולביקורת בין עמדות שונות איבדה כמעט את כל משמעותה.

דווקא בשל כך, אנו, שהשפה היא כלי העבודה המרכזי שלנו, חייבים לשמור ולהגן עליה ועל מה שנותר ממנה. השפה היא העוגן האחרון שנותר לנו ואנו מוכרחים להיאחז בה, על אף שבריריותה הרבה, כדי לייצר לנו ולאחרים מעין עמדות תצפית שאפשר להשקיף מהן על המציאות האיומה שאנו נתונים בה. כדי שהמילה, כהגדרתו של צוויג, לא תדוכא לחלוטין, אנחנו חייבים להחיות אותה כמיטב יכולתנו מדי יום ביומו. אנחנו חייבים לכתוב מתוך תקווה וציפייה שיהיה מי שיקרא את הדברים וימצא בהם עוגן ומשען לעצמו ולמחשבותיו, ויותר מכך אנחנו חייבים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להנכיח את אותה שפה דוברת אמת במרחב הציבורי: בעצרות, בכיכרות, בבתי הספר, באוניברסיטאות ובכל מקום שבו קהל הנכון להאזין.

וצריך לומר שאנו לא עושים די. רבים מאתנו שהשפה היא כלי עבודתם ומקור כוחם וחיותם אינם עושים כל שביכולתם כדי להשיב מלחמה שערה ולהחזיר לאמת ולו חלק ממעמדה וכוחה, כדי למחות על ההשחתה שעברו השפה, האמת והחברה כולה.

חכמים מתייחסים בחומרה רבה לכל מי שיכול למחות ואינו עושה זאת: "כל מי שסיפק [=אפשרות] בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכים בישראל אינם על אלא על ידו שנאמר 'ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל'" (תנא דבי אליהו רבה יא). עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לחזור לאותו תפקיד עתיק של "הצופה לבית ישראל", לעמוד בכל כיכר ומעל כל במה אפשרית ולהשיב, ולו לרגע, לאמת ולשפה את כוחן ומעמדן.

את הגיליון הזה של פנס אנו מבקשים להקדיש למציאות הנוראה שאנו חיים בה ולהתבונן על ספרים שנוגעים בה נגיעה של ממש. אולי אין זה הרבה, אך זהו תפקידנו כעת.