משהו מעבר לאושר, אלי הירש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 128 עמודים, 2024.
דווקא בימים כאלה, יש בספרו של הירש כדי לנחם את הקורא שלו ולעיתים להחכים אותו ולהצביע בפניו עד כמה מרכזית האהבה בחייו של היחיד.
אלון אלטרס
בספר שיריו החדש משהו מעבר לאושר אלי הירש ניסה לעשות מעשה גדול. אחרי גיל שישים ואחרי ארבעים שנות יצירה, המשורר החליט לכתוב ספר שירים שהוא גם ממואר של אהבה וגם מעין אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית – ולא רק כזאת. כל זה מוגש לקורא במבנה שירי מהודק תוך כדי התעקשות על כך שהכלי הנכון למשימה ספרותית כה גדולה היא דווקא השירה.
אני מדגיש את העניין הזה משום שלא כדאי לנו להקל ראש בכך שכאשר המציאות אלימה ודורסנית, רוויית מוות וסבל אנושי חסר הנמקה, אין זה בהכרח זמן טוב לשירה. אני מודע לכך שהמציאות הישראלית של השנה האחרונה מזמינה כתיבת שירים עצובים, מכמירי לב ומנחמים לעיתים, אבל ההידרדרות שמביאה המלחמה על התרבות הישראלית דוחקת את השירה לשוליים של ההתעניינות הציבורית. כוונתי לספר שירים, לא בהכרח לשיר הבודד האקטואלי, המוצא דרכו לעיתונים.
הוצאות הספרים מבקשות מימון לרומנים, אולי אפילו כאלה שנכתבו על 7 באוקטובר. אם זה גורלה של הפרוזה אז מוטב להם המשוררים לא להטריד ביצירותיהם את הוצאות הספרות הגדולות והקטנות. כך לפחות זה נראה במבט חטוף על זירת התרבות הישראלית במצב החירום שאנו נתונים בו וכותבים בו את היצירות שלנו.
דווקא במציאות כזאת הירש בחר להוציא לאור ספר שיש בו הרבה מאוד חומרי מציאות ישראלית ואפילו אקטואלית. הוא מדבר על חייו שלו ועל חיי החברה שבתוכה הוא חי. הדברים נארגים זה בזה והקורא מקבל לידיו פיסת חיים אמיתית, פועמת ופיוטית. לכאורה ספר שירה כזה אינו מתאים לימים האלה, ובכל זאת יש בו כדי לנחם את הקורא שלו ולעיתים להחכים אותו ולהצביע בפניו עד כמה מרכזית האהבה בחייו של היחיד. חשוב להדגיש שאין מדובר באהבה קצרת מועד, רומנטית, שכולה אש ולהבה, אלא בסיפור של התאהבות על כל קשייו, מכשוליו, מעידותיו, ויפים הדברים האלה הן לסיפור האהבה הזה והן למחברו. הירש אינו מציג עצמו לקורא כאיזה שגריר של אהבה מוחלטת לרעייתו מזה עשרות שנים, אלא מציע מבט מפוכח על אהבה של שני אנשים, בלי שום הנחות, קיצורי דרך והתפנקויות מיותרות שנושא כזה יכול להזמין אצל כותב לא מיומן.
בשער הראשון של הספר הזה, שנקרא לא במקרה "אני זוכר" (ועוד נחזור לעניין הזיכרון ותפקידו כאן), היושר של הדובר בולט מאוד לעין בשירים הראשונים ממש: "ודווקא אז/, ספונים בחשיכה היה לי דחוף לדבר על החשיכה/ שאורבת בתוכי. קראתי לה 'השד' הצל שלי. ולמה/ דווקא זה מה שהיה נחוץ לי אז לא ברור עד היום" (עמ' 9). אחר כך, בשלוש השורות החותמות את השיר הזה, אחד הראשונים בספר, הוא כותב כך: "ואולי חשתי כבר אז אחד משישים מכאובינו/ לעתיד לבוא – כאבי חיים שלמים? אין לי מושג. אבל/ אז לראשונה, ראיתי בעיניך תימהון, בדידות וחשיכה" (שם).
חשוב להזכיר את נקודת הפתיחה שהצל האפל מרחף בה דווקא משום שזה ספר מואר מאוד. אם לדייק, דמותה של נתי, אהובת המשורר ורעייתו, היא דמות מוארת מאוד. הירש, שיודע שלאהבה יש כל מיני צבעים, והשחור או המעורפל אינם נעדרים ממנה, מבהיר לקורא שלו, כבר בתחילת הדברים, שהוא, המשורר, מבין את העובדה הזאת, וכדאי גם לקורא לכרוך אהבה, אפלה ואור בצרור אחד. הסיבה פשוטה, זה מעניין יותר לדבר כך על אהבה רבת־שנים.
הזיכרון הוא שחקן חשוב בספר שאנו דנים בו. הירש נזכר, לא תמיד בוטח בזיכרון, ומדבר לא מעט על הקשר בין כתיבת שירה להבנת הזיכרון. אלו שורות שכדאי להקשיב להן גם כי יש בהן מוזיקה שובת לב. המשורר שלפנינו, בכל ספריו החל מהראשון רעש, ראה במוזיקה של השיר ערך ספרותי מובהק שכדאי להבליט, וכך הוא אומר בשיר "הגן ההוא": "אני משתדל להבין ('זוכר' לא יעזור כאן, גם לא 'נזכר' או 'משתדל להיזכר': יש דברים שרק השתדלות להבין,/ כלומר לפרש ולהסביר ולמלל בשורות מתנגנות של שיר,/ עשויה לרמוז מה היו)" (עמ' 12).
הספר הזה, סיפור תולדותיה של אהבה, מזכיר לי יצירת מופת שאיני בטוח שעמדה לנגד עיניו של המשורר בעת כתיבת ספרו. כוונתי להחיים החדשים של דנטה אליגיירי. גם שם מדובר ביצירה המספרת על תולדות המפגש הראשון עם האהובה, על האופן שבו המשורר והזיכרון חייבים לקיים דיאלוג כדי שייוולד הסיפור על המפגש עם דמות האהובה. אצל דנטה החיים נחלקים לשניים, לפחות מבחינה פיוטית. החלק הראשון עד למפגש עם ביאטריצ'ה, ואילו אחרי המפגש הגורלי החיים והשירה משתנים בתכלית ומתחילים להיות מה שהוא מכנה "החיים החדשים".
הירש מאמץ את הגישה הזאת, מדעת או לא, וזה לא באמת משנה מבחינתו של הקורא. המפגש עם נתי הצעירה, כשהשניים היו סטודנטים באוניברסיטה, משנה כליל את חייו. הצל, אי־הבהירות המגדרית שלו, הכול מסתלק כשדמותה מופיעה. הוא מודה מיד בעליונותה של האהובה עליו, היא זו המלמדת אותו לחיות. "כמה נהניתי להיות תלמיד שלך" הוא אומר בפתח שיר נקרא "הטיילת", ובסיומו הוא אפילו מתוודה על כשלונו המהנה. "וגם ממך ניסיתי/ לברוח. ונכשלתי. והנה אני פה. כי זה מה שלימדת אותי: לאהוב" (עמ' 18).
ויש לו עוד תובנה חשובה, דנטאית במהותה: "ובד בבד/ נכרתו הבריתות שמאירות את חיי עד לרגע זה ממש: "ביני לבינך ובינך לבין שירי" (עמ' 33). מרגע הפגישה הגורלית הזאת הספרות ודמותה של האהובה מלווים עשרות שנות כתיבת שירה. אי אפשר להפריד ביניהן, זו אש־תמיד של ביוגרפיה וספרות.
בהחיים החדשים מצוי גם שיר מפעים ביופיו ששורתו הפותחת היא: "Donne ch'avete intelletto d'amor". ואני מתרגם: "אתן הנשים יש לכן את חוכמת האהבה". וזה מה שמאפיין למעשה את דמות האהובה במשהו מעבר לאושר. המשורר שר, מספר ונזכר אבל היא זו שמובילה אותו ואת סיפור האהבה שלהם, סיפור חייהם. היא מלמדת אותו את הנתינה, את האחריות את ההתחייבות, וגם מושיטה לו יד חכמה, לא בהכרח רחומה או סלחנית, כשהוא מועד ובוגד בה.
משורר שכבר חצה את גיל שישים ומביט לאחור על אהבת חייו יכול היה להסתיר את מעשה הבגידה שלו בזו שבידיה חוכמת האהבה. הקורא לא יודע את הפרט האינטימי הזה על חיי הזוג, ולמרות זאת הירש בוחר לספר את הסיפור הזה בכל אכזריותו. מדובר בבגידה דווקא בתקופה שהוריה של האהובה מתים בה. רק יוצר בעל יושר אינטלקטואלי נדיר מסוגל לעשות מעשה כזה, שחורג מן הפיוטי ונכנס לתחומה של האתיקה. "אשמתי. בגדתי. אני יודע שלא תסלחי/ לי אבל לא סליחה אני מבקש אלא שימצא לי שוב מקום בליבך ובביתך, /שתהיי לי שוב אחות ורעיה. הוגים/ מילים מתחננות, מאוהבות, חסרות משקל – כי/ איזה ערך יש למילותיו של בוגד? שום ערך כלל" (עמ' 99).
ואיני יכול לסיים בלי גילוי נאות. מצאתי את עצמי כמה פעמים בספר הזה, בשירים שמספרים על חבורת "מקום" שהירש, חזי לסקלי וגם אני היינו חלק ממנה. שנות השמונים, שנות ראשית האהבה של אלי ונתי, היו גם השנים של החבורה הספרותית שלנו. נפגשנו רבות, החיים שלנו נארגו אלה באלה, ועם מותו של לסקלי באה לסיומה גם החבורה הזאת.
אלון אלטרס הוא סופר, מתרגם ומשורר. לאחרונה הופיע תרגומו לשתי נובלות של פזוליני, "מעשים לא טהורים" ו"אמדו מיו" (הוצאת אפרסמון).
Yorumlar