"כי גדולה שירתו של קנה לח ברוח"

ְ

כל השירים, בר פומרנץ, עורך: דוד וינפלד, מוסד ביאליק, 354 עמ', 2021.

האסופה כל השירים מבקשת להפגיש בין שירתו של בר פומרנץ לבין קוראים ישראלים חדשים. שירתו מגלמת היבט עקרוני של השירה המודרניסטית העברית: על אף תפיסת המשורר את עצמו כבן-דור תלוי על בלימה שמתחיל מחדש, הזיקה למסורת הסבים ולמסורת הדורות היא בשר מבשרו של המשורר.

יותם פופליקר

בְּשִׁלְהֵי יוּלִי 1991

בְּחֶדֶר שְׁרָבִי

מוּפְנֵית יָדִי בִּנְיוּ-יוֺרְק

לְכִוּוּן פוֺגֶל, פּוֺמֶרַנְץ, לֶנְסְקִי –

שְׁלִישִׁיָה "רְצִינִית יוֺתֵר מֵרְצִינוּת"

עִם שִׂרְטוּט-עָגְמָה בַּמַּחְבָּרוֺת

(הֵם לֹא חִבְּבוּ אֶת הַפָּתוּחַ וְנָדוֺשׁ

לא חָמְדוּ פּוֹאֶטִיקָה סְגוּרַת אָפְנָה)

רַק כּרַח יִחוּדָם הִכְתִּיב לָהֶם מָה

שׁוּרוֺת דֵּהוֺת בִּפְזוּרוֺת

פּוֺלִין צָרְפַת וְסִיבִּיר.

שָׁם נִשְׁאַר כָּל אֶחָד מֵהֶם

עִם עֲנַף שִׁירוֺ הֶעָרוֺם;

מוּזָר, אֵיךְ הֵם חַיִּים בְּחַדְרִי

הַשְׁרָבִי בִּנְיוּ-יוֺרְק

בְּשִׁלְהֵי קַיִץ זֶה.

גבריאל פרייל, "שלושה קרובים לי", מתוך אספן סתוים

לא נהוג לפתוח רשימת ביקורת על כל השירים של משורר אחד בציטוט שירו של משורר אחר. אולם במקרה זה, שבו עומדת על הפרק אסופת כל השירים לבר פומרנץ – המהלך כמעט מתבקש. לא אכחיש, נקודת המבט של כותב השורות הללו הכריעה במידת מה, אולם הסיבה המרכזית טמונה בכך שהוצאת מוסד ביאליק הולכת עקב בצד אגודל בעקבות הזיקה אליה נדרש גבריאל פרייל בין שירתו-הוא לבין שירתם של דוד פוגל, חיים לנסקי, וכמובן – שירת בר פומרנץ. ואכן, בשנים האחרונות הוצאת מוסד ביאליק עמלה על פרסום יצירת המשוררים האלה, מי שכתבו עברית בניכר, ומוקמו שנים רבות בשולי השיח הספרותי, עד שאומצו על ידי שירת דור המדינה בשנות השישים המוקדמות. מעבר לחשיבות התרבותית והאסתטית של שירת פומרנץ, הוצאת מבחר מקיף משיריו מצטרפת למה שנראה כמו פרויקט רחב יותר של כינוס השירה העברית מן הפזורה: מלבד אסופת כל השירים של פוגל, היוצאת מן הכלל, שראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, פרסמה הוצאת ביאליק לא מזמן את שיריו של לנסקי, כעת את שיריו של פומרנץ, ובעתיד אפשר רק לקוות – ויש מקום לאופטימיות זעירה וזהירה – ששירת פרייל תזכה למעמד דומה (ההוצאה פרסמה קבצי שירה רבים שלו ולה הזכויות על שירים רבים. תקוותי זו היא גם קריאה לפעולה, כמובן). כיאה להוצאה הנושאת את שמו של מי שקידם יחד עם חבריו אי-שם בשלהי המאה התשע עשרה את מפעל הכינוס, הוצאת מוסד ביאליק מתפקדת אפוא כסוכנת תרבות – בתיווכו הנפלא של העורך וכותב אחרית הדבר דוד ויינפלד – המבקשת להציג את דמותו של פומרנץ באופן מלא יותר (שירים ופואמות שטרם כונסו לספר נאספו לראשונה, וכן נוספו תרגומיו של המשורר מרוסית ומיידיש, וסריקה של קומץ מכתבים בכתב ידו!), להפגיש בין שירתו לבין קוראים ישראלים חדשים, וחשוב לא פחות – להוסיפה אל קהל הקולות של השירה העברית לדורותיה. וזה רב.

בר פומרנץ הוא משורר עברי שנולד בשנת 1900 בכפר אודריז'ין שבפולין, ונרצח על ידי הנאצים בדצמבר 1942, ביער ליד העיירה יאנוב. ככותבים יהודיים רבים בני הזמן, גם פומרנץ עזב את הכפר והעיירה לטובת החיים האינטלקטואליים והתרבותיים של העיר: תחילה עבר לווילנה ולאחר מכן – לוורשה. על אף התנאים החומריים הקשים ותחושת הזרות בעיר, מצא לו נחמה באשתו ובבנו. המלחמה החלה בזמן שביקר את אמו בעיירה יאנוב; פומרנץ לא ראה עוד את השניים עד מותו. יש לציין עוד שפומרנץ ביקש להגר לפלשתינה, אולם על אף המאמצים הרבים לא הצליח להשיג את המסמכים הנדרשים לכך. על אף שפומרנץ נספה בשואה, אין בשירתו התייחסויות אליה (רק מעט התייחסויות לזוועות המלחמה באופן כללי) מהסיבה הפשוטה שרוב השירים נכתבו לפני שנת 1939, שנת פרסום קובץ שיריו השני והאחרון. גם שירי ציוֹן לא ימצא הקורא, מלבד הפואמה "השריד".

הבדידות והזרות הגדולות המציפות את האדם המודרני בתחילת המאה העשרים – הן שעומדות בלב שירתו; ויופייה המחריד והעיקש של שירתו טמון, בין השאר, בפיגורטיביות הלשונית העזה. ניתן למצוא את גילוייה באפוקליפטיות המרוממת של דימוי השמש לפרי בשל, המפתה את העיירה: "שֶׁמֶשׁ סוֺף-קַיׅץ פִּתָּה אֶת פִּי-הָעֲיָרָה/ כְּפְרִי בָּשֵׁל" (עמ' 38); בניכור הגדול אל מול ההמון: "כִּי עַל-כֵּן נְדוּנוֹתִי לְיׅסּוּרֵי הַתּעוּב/ בְּכַף-הַקֶּלַע שֶׁל חֲנֵפים בְּנֵי-אָדָם/ הַמְצַוּׅים לְמַסֵּכַת-פַּרְצוּפָם חִיּוּךְ מַחֲמִיא/ וְתוֹכָם:/ רַק עוֹרֵב מְנַקֵּר בְּגַל מַהְבִּיל -" (עמ' 58); היא מתגלמת בהתגלות השלילית של הקדושה בדמותה של נערה: "לְעֵינַי הַתּוֹעוֹת נגְלְתָה היא בַּכּל/ וַתּאמֶר: אֵינֶנִי" (עמ' 13); כמו-גם בבדידות הגדולה המומחשת דרך זרותה של המילה הלועזית הארוכה המזדחלת אל המשפט העברי: "כִּי לָאָרֶץ הַזאת קוֹנְסְטיטוּצְיָה אַחֶרֶת:/ חֹק הַבְּדּידוּת הַגְּמוּרָה" (עמ' 135).

שירתו של פומרנץ היא בבחינת "קָנֶה לַח בָּרוּחַ", וזאת בניגוד לשירת הארזים, ניגוד שחותם את שירו "עודני צעיר":

כִּי גְְּדוֹלָה שׁׅירָתוֹ שֶׁל קָנֶה לַח בָּרוּחַ

מֵאֶרֶז נֶהְדָּר, שֶׁנֶּאֱֱסַף אֶל שָׁרָשָׁיו (עמ' 130).

האנלוגיה הניגודית הזו מלמדת על היעדר שורשים, על התנתקותו המודרניסטית ברוחה של המשורר מקודמיו, אולם במקביל, ובאופן פרדוקסלי, היא מגלמת גם דיאלוג עם מסורת העבר היהודית, ומביעה את זיקתו של המשורר אל שירת הארזים של הדורות הקודמים, תוך כתיבת שירה לאורם. היאספות זו אל השורשים של הארז קשורה לדמות הסב. לעומת הדובר הצועד בַּחלקה "לְלא גַּרְעין שֶׁל חֶדְוָה", הסב מגלם דווקא את הקרבה לאדמה ולשורש, ובהתאמה, לאור ולזיו. הסבים מתוארים בשיר אחר בתור "הַסָּבים הַבְּריאים, הַמֻּצְלָחים," אשר הערב "[ש]הרְוָה אֶת כּוֹסוֹתֵיהֶם טוּב/ וְהנְהיר עַל חַלּוֹנוֹתֵיהֶם זיו" (עמ' 41). לעומת זאת, נפשו של הדובר דווקא שופכת את זיוה החוצה, ובמובן מסוים אין לה מעיין לינוק ממנו, וכדה ריק. הדובר אף קובל בפני הדורות הקודמים, "מַה טֹּבוּ אָהֳלֵיכֶם [...] בַּאֲשֶׁר התְקַיַּמְתֶּם בְּבטְחוֹן עַם נבְחָר (עמ' 125), בעוד דורו, "[על-כן] הַדּוֹר הֶחָדָשׁ מתְלַהְלֵהַּ/ עַל חֶבְלוֹ הַשׁוֹפֵעַ:/ יוֹם עָמָל/ וְחוֹל/ וְקָדְקד גּוֹבֵל עם אַפְרוּרית-הָאֶפֶס" (עמ' 42). אולם דווקא בשל כך מנהל איתם הדובר דיאלוג ומבקש בשיר "מי מילל לי" להתקרב למסורת סבו:

אֲני מֵאֵט צְעָדים – וּמְבַקֵּשׁ לקְלֹט

הֵד הַתְּהילים שֶׁסָּבי הנְעים אֶל הָעֵצים (עמ' 156).

בזהירות המתבקשת אפשר לומר ששירת פומרנץ, ופה, בין השאר, כוחה, חשיבותה ושאר-רוחה; ומכאן גם חשיבותה של הוצאת כל שיריו בעריכתו הכמעט-בלתי-מתערבת של דוד ויינפלד, ואני אומר זאת לחיוב – שירתו מגלמת אפוא היבט עקרוני של השירה המודרניסטית העברית שלא תמיד זוכה לתשומת לב מספקת: על אף תפיסת המשורר את עצמו כבן-דור תלוי על בלימה שמתחיל מחדש, יש מאין כביכול, למרות זאת הזיקה למסורת הסבים ולמסורת הדורות – ואין מדובר פה בגעגועים לבית אבא-אמא בלבד אלא כמיהה אל זמן בראשיתי שהסב מגלם – היא בשר מבשרו של המשורר.

---

יותם פופליקר הוא חוקר ספרות עברית שמלמד באוניברסיטת בן גוריון ובמכללת ספיר.