נפילת סוכר, אוריאן זכאי, כתר, 240 עמודים, 2024.
בליבת הרומן עומד בית המאבד מכובד משקלו; הבית המועט המגלם את חצי הקריסה, הן של גיבורי הרומן והן של דור שלם.
יותם פופליקר
היפוגליקמיה (תת־סוכר בדם בעברית) היא מצב קליני שבו רמת הסוכר בדם יורדת באופן קיצוני, ובשל כך תפקודן של מערכות רבות בגוף האדם עלול להיפגע. להיפוגליקמיה תסמינים שונים כמו הזעה, רעב, בלבול, חרדה, חוסר שקט, תחושה של דפיקות לב ושינוי במצב ההכרה. "נפילת סוכר" היא שמה העממי של התופעה, והיא מובנת באופן מושאל: אין היא נתפסת כמצב קליני גרידא אלא כמטפורה לקריסה נפשית המלווה בתסמינים גופניים של חולשה וסחרחורת. ואכן, נפילת סוכר מאת אוריאן זכאי הוא רומן המתאר קריסה מסוג זה, הן נפשית הן חברתית. קריסה זו מתרחשת, על פי המספרת הנצמדת לתודעתה של דר, גיבורת הרומן, "כתוצאה משילוב של לחץ דם נמוך, מחסור בברזל וחרדתיות יתר [...] נטייה מוכרת בקרב בנות המשפחה מצד אמה [של דר]. אלה לא היו בדיוק התעלפויות לרוב, אלא מעין חצי קריסה שלוותה בזיעה קרה ונהייה כבדה למטה, אל הקרקע המוצקה, גל פנימי רב־עוצמה שאי אפשר היה להתנגד לו" (עמ' 57). אם ניצמד לנוסח הדברים, הנטייה המשפחתית הזו לחוות מצב של נפילת סוכר אינה מתוארת בתור קריסה אלא כמעין "חצי קריסה"; ואומנם, הקריסה ברומן אינה טוטאלית: היא זמנית, ארעית – זו קריסה תקופתית ומקומית, תלוית נסיבות.
בראיון עם זכאי שהתפרסם בכתב העת המקוון המוסך לכבוד צאת הספר, המראיינת אילנה סובול מכנה את תחושת הבית והשייכות ברומן "בית טוב דיו" (ככל הנראה בעקבות המונח "אימא טובה דיה" שטבע דונלד ויניקוט). זהו כינוי המתאר במדויק את אותה "חצי קריסה", לא רק לגבי הרומן אלא גם לגבי מעמדם של מושגי המקום והבית בימינו. המאה ה־20 והעשורים הראשונים של המאה ה־21 – כמאה שלושים שנה של תנודות לאומיות וגלובליות הרות גורל; שנים של תמורות כלכליות, סביבתיות, זהותיות, מגדריות, מיניות, דתיות ואתניות דחוסות ותזזיתיות – טרפו את הקלפים. לכן במקרים רבים הבית במובנו הרחב יכול להיות מובן, לכל היותר, בבחינת "בית מועט". תחושת הבית והשייכות המשפחתית והקולקטיבית אינן נעדרות, אבל קיומן הוא ארעי: הבית אינו "צמוד קרקע", כלומר הוא נעדר איזו שורשיות משפחתית־עצית. אין הוא עלה נידף ברוח אך גם לא אילן איתן. לא מדובר בתחושה של היעדר בית, אך גם לא בתחושה שביתו של אדם הוא מבצרו. נפילת הסוכר המובילה לחצי הקריסה, לכך שהבית הוא טוב דיו לכל היותר, מבטאת קיום שבמסגרתו המקום והבית הם מספיקים, אך לא מעבר לזה. אין בדברים אלה להציג את מושג הבית המספיק באופן שלילי, אלא להדגיש שבית זה אינו מיותר כפי שאינו יָתר.
הרומן נפילת סוכר מגולל את סיפורה של דר, מהגרת ישראלית לצורכי לימודים בארה"ב, שסיימה את לימודיה. רגע לפני שתם תוקף הוויזה שלה, היא מחליטה לנסוע אל חברתה ללימודים אנטואנט, העובדת בתור מרצה לפילוסופיה של הדת בסמינר הדתי אמריקאי קתולי "הר המוריה" בעיירת קולג' קטנה בדרום המדינה, על גבול ארקנסו־לואיזיאנה. דר מתכננת לשהות אצלה עד שתיאלץ לחזור לביתה בישראל. החלק הראשון של הרומן מגולל אפוא את נדודיה של דר בדרכים: היא מאבדת את מטלטליה ואת הקשר עם משפחתה ומכריה, והופכת למעין פליטה ישראלית ה"יורדת" – וזה אולי התסמין של "נהייה כבדה למטה" הנובעת מנפילת הסוכר – לתחתית המעמדית של החברה האמריקאית. לצד ארבעה מקומיים: די האפרו־אמריקאי, אדם המכונה "נאצי", לואי וכלבתה, היא נודדת על רכבות מסע בין פרבר לפרבר במטרה להגיע לבסוף אל יעדה, ביתה של אנטואנט. איבוד הבית המוחשי והמטפורי, הגעתה המקרית לעיר אוהלי מחאה שדרים בה "פעילים חברתיים מקומיים, אנרכיסטיים, נוודים" (עמ' 32), הנדודים לצד אמריקאים מן המעמד הנמוך ביותר בחברה, ובצד זאת הרהורי דר על אודות אותן שכונות בתי־רכבת אמריקאיות (Townhouses), שפעם אכלסו את המעמדות הגבוהים והיום משמשים את מעמד הביניים הנמוך – כל אלו מלמדים על הצד הנומדי של הרומן: אובדן תחושת השייכות למקום, הזהות ותוקף השהייה החוקי; דר הרי מוצאת את עצמה במצב של מעין פליטה ישראלית התועה ותוהה ברחבי ארה"ב בחברת אמריקאים חסרי בית.
אבל מלאכת הכתיבה של זכאי עושה פלאים (יש יאמרו שמות) למהלך סיפורי זה, כשהיא נוטעת אותו בצורה כה משכנעת ומוחשית במקום, בזמן, בתרבות ובחברה, הן הישראליים הן האמריקאים. ראשית, התרבות והספרות האמריקאיות מרבות להציב בליבן נסיעה או נדודים ברחבי ארה"ב (אני חושב על בדרכים מאת ג'ק קרואק למשל), ולכן הנדודים הללו בכל זאת ממקמים את הסיפור במסגרת הקשר תרבותי אמריקאי מובהק. שנית, על אף שדר ישראלית וחבריה לנדודים הם אמריקאים – קיים קורטוב של אחדות גורל שאין לבטלה בין חברי החבורה הנודדת.
יתר על כן, החלק התיכון – בו טמונה, לטעמי, הפנינה האמיתית של הרומן – נעוץ כל כולו בתוך תפיסת הבית המועט האמריקאי. חלק זה, הקרוי "כתובות", הוא קטע חצי־אפיסטולרי המעמיד במרכזו את חלופת המכתבים בין דניאל אייבסון (שמו המלא של די., שלא בכדי נחשף בפני הקורא רק בחלק זה) לאנטואנט בופורד, לאחר שהאחרונה חווה "נפילת סוכר" משלה בעקבות הגעתה של חבורת הנודדים לביתה, ביקור שהפר את מה שלכאורה עשה רושם של חיים בורגניים שלווים. מה שמתחיל כחלופת מכתבים שמטרתה לברר מי יוכל לשמור על הכלבה הלנה שנשארה ברשותה לאחר מעצר המשוטטים – אותה כלבה שנדדה לצד דר וחבריה חסרי הבית – הופך להיות התכתבות אינטימית, גם אם מרחוק וללא מלל רב. דניאל אייבסון כותב לאנטואנט על התהליך הרוחני־דתי שהוא עובר בבית הכלא, ואנטואנט מצידה, לאחר שעזבה את הסמינר הדתי ובמהלך מעבר דירות תדיר שמסתיים בבית אימה בפירסטאון, צפון קרולינה, מוצאת במילותיו נחמה ברגעי המשבר הקשים. היא נהיית תלותית־מה, ומקפידה לשלוח לו מכתבים המספרים על שינוי הכתובות שלה, בדאגה שמא לא תוכל לקבל את מכתביו. ההתכתבות והדאגה נובעות אומנם מהמשבר של אנטואנט ורצונה להיתלות בדבר מה; אבל בצד זאת, קריאה חברתית ברומן תמצא בזה גם ניסיון לדובב את מי שקולו אינו נשמע בחברה האמריקאית וגורלו ידוע מראש, במקרה זה, גבר אפרו־אמריקאי חסר בית שמוצא את מותו בבית הכלא, ושפשעו היחיד היה לנדוד במרחבי ארה"ב ולהפר את הסדר הטוב לכאורה. קטע אפיסטולרי זה מתגלה אפוא כניסיון להפוך ולקרוא בדפים של אנשים כמו די. בחברה האמריקאית, אנשים שקולם אילם. ייתכן מאוד שמשום כך מוצגים בפנינו מכתביה של אנטואנט אל דניאל בלבד, כמו להדגיש שכתיבתו המרושלת של האחרון יכולה להישמע רק דרך מילותיה וזיכרונותיה של הראשונה. זהו ניסיון לקרוא את החברה האמריקאית מבפנים ולפרוש אותה בפני הקוראים, "מול האור בניסיון לקרוא גם את מה שנמחק" (עמ' 200).
בצד מקומיות אמריקאית זו, לכל אורך החלק הראשון של הרומן כל מפגש ונסיעה של דר במרחב האמריקאי מזכירים לה את חוויותיה הישראליות. כך, על אף שדר ממוקמת מרחבית וחברתית עמוק בתוך הסביבה האמריקאית – נוף ילדותה הישראלי הוא הנקודה הארכימדית שעל פיה יישק דבר. הדוגמאות רבות, הנה שתיים: עם תכנון מסלול נסיעתה משיקגו לאלדוראדו, ארקנסו, נזכרת דר כיצד "אהבה לנסוע על האדמה ולהביט בנוף המתחלף, ככה מאז שהייתה ילדה קטנה, כשנסיעה ארוכה משמעה היה בדרך כלל נסיעה לקיבוץ בגליל העליון, מקום הולדתה" (עמ' 9). באופן דומה, עם כניסתה לאוהל המטבח של עיר האוהלים האמריקאית, בזמן שנשמעים קולות המפגינים, נזכרת דר בהפגנות מתקופת הלימודים שלה באוניברסיטת תל אביב, ובחברה שדר נשרכה אחריה לאחת ההפגנות.
ואומנם, מה שקורה באופן אנלוגי בחלק הראשון הופך לממשי בחלק האחרון של הרומן, כשדר, הנכנסת לרשימה השחורה של רשויות ההגירה האמריקאיות ומגורשת מן המדינה, חוזרת לישראל וגרה ביחידת דיור מתחת לבית הוריה. בהיעדר הוריה מן הבית היא חשה – וכאן כדאי לשים לב למבנה המשפט ההפכפך וללשונו הפסיבית, שכמו משליכים את המובן ממעמד הבית אל תחושותיה של דר – "כאילו הבית עצמו איבד מכובד משקלו שרבץ עליה" (עמ' 207). לטעמי אפשר לראות במשפט זה מעין קפסולה הטומנת בחובה את ליבת הרומן: בית המאבד מכובד משקלו; הבית המועט המגלם את חצי הקריסה, הן של דר הן של אנטואנט, ובמובנים מסוימים – הן של די.
הקריאה ברומן, או יותר נכון – הניסיון לכתוב עליו, הזכיר לי שיר של יותם ראובני הנקרא "שיר על בני דורי":
אֲנַחְנוּ נוֹדְדׅים מֵעׅיר לְעׅיר
וְאַחַר־כָּךְ רוֹקְדׅים:
אוֹמְרׅים בְּעינַיׅם עֲצוּמוֹת
מַה שֶּׁלְּעוֹלָם לֹא הָיׅינוּ אוֹמְרׅים.
בַּסּוֹף, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נׅרְדָּמׅים
לֹא מְאֻשָּׁרׅים אֲבָל מְפֻיָּסׅים
הַבֹּקֶר מַפְתּׅיעַ אוֹתָנוּ.
הרומן נפילת סוכר מבטא, כך נדמה לי, תחושות השורות על בני דורי, ילידי שנות השבעים והשמונים בישראל. אנחנו, אם יורשה לי לנקוט בגוף ראשון רבים, לא נודדים כמו בני דורו של ראובני; איננו מהגרים כמוהם, איננו מבקשים להתערות במקום חדש, ולפעמים נדמה לי שיצר הסקרנות שלנו והנהייה אל הזר חלשים יותר, או מבויתים יותר – טובים דיים. הבוקר אינו מפתיע אותנו. ביתנו הוא בית מועט ישראלי לכל הדעות, בית מפויס במידת מה, אבל מכיוון שכמו טירת הפירנאים של מגריט הוא תלוי באוויר – יש לנו "נהייה כבדה למטה, אל הקרקע המוצקה". אני יכול לדבר רק בשם עצמי, כמובן, אבל בזהירות רבה אומר שנפילת סוכר עשוי לדבר בשם דור שלם.
ד"ר יותם פופליקר הוא פוסט־דוקטורנט במחלקה לספרות משווה בבר־אילן ועמית מחקר במכון הקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. יותם הוא גם רכז ועורך בכתב העת לספרות משווה Dibur שבאוניברסיטת סטנפורד.