הכלבה, פילאר קינטאנה, חרגול ומודן, מספרדית: מיכל שליו, 112 עמודים, 2022.
לאורך הנובלה הקוראות והקוראים מצפים לגילוי של חמלה אנושית, מהדמויות וכלפי הדמויות, אך ציפייה זו מתפוגגת. האמהויות, הן של האישה והן של הכלבה לגוריה, נכשלות שתיהן. שתיהן אכזריות, בוגדניות ומאכזבות. אין נחמה, ואין אִימהות מכילה ועוטפת; אין כאן "טבע" אימהי, זה שחונכנו וחינכנו גם את גורינו להאמין בו.
ערן צלגוב
פילאר קינטנה היא סופרת קולומביאנית ילידת 1972. הכלבה הוא ספרה החמישי, הראשון המתורגם לעברית, אחרי שסיפור קצר שלה הופיע בעברית בספר התשוקות (תשע נשמות) לפני ארבע שנים. הנובלה ראתה אור בשנת 2017, תורגמה ל-16 שפות וזכתה להצלחה גדולה ובפרס הקולומביאני הספרותי החשוב "ביבלותקה דה נרטיבה".
זוהי נובלה קצרה ודחוסה שמתחילה ומסתיימת בכלבה מתה. העלילה סובבת סביב דמריס, המתגוררת בעיירת חוף קולומביאנית עם בן זוגה, רוחליו, דייג חם מזג. השניים חיים בבקתה בשולי אחוזה נטושה על גבול הג'ונגל. תפקידה של דמריס הוא לשמור על האחוזה מפני הטבע: הרטיבות והחרקים. הבקתה של בני הזוג משקיפה על חוף גועש בשעות הגאות, שהופך לבוצי עם השפל. בשל כוחות הטבע, אפילו טיול פשוט או הליכה קצרה למכולת הופכים למסע תלאות. גם הג'ונגל הסמוך טומן בחובו סכנות, על סלעיו המכוסים טחב ונחשיו הארסיים. בקצרה, הטבע המתואר בסיפור אינו חומל על בני ובנות האדם החיים בו.
למרות ניסיונותיהם, בני הזוג לא מצליחים להביא ילד לעולם. הסובבים אותם – קרובי משפחה וחברים – מרחמים על דמריס ורואים בה כישלון, אחת שלא מצליחה לממש את עצמה כאישה. כמעין תחליף לילד, דמריס מאמצת גורת כלבים שנולדה לאותה הכלבה שמתה בפתיחת הספר, ומעניקה לה את השם שייעדה לבת שלא זכתה להביא – צִ'ירלי. אך הכלבה, צ'ירלי, לא עומדת בציפיות הגדולות שדמריס תולה בה: היא פרועה, לא נאמנה ואף פוגעת בגוריה. דמריס מופתעת ונפגעת מהיחס שהיא זוכה לו, ובזכות הכתיבה המדויקת והמצוינת של קינטאנה, והודות לתרגום השוטף של מיכל שליו, תיאור הפגיעוּת שלה קורע לב ואמין. לקראת סוף הסיפור (ואין בכך כדי להרוס את חווית הקריאה שלכם.ן) דמריס חונקת למוות את צ'ירלי, וזו הכלבה המתה השנייה בנובלה.
לאורך הנובלה הקוראות והקוראים מצפים לגילוי של חמלה אנושית, מהדמויות וכלפי הדמויות, אך ציפייה זו מתפוגגת. האמהויות, הן של האישה והן של הכלבה לגוריה, נכשלות שתיהן. ה"כלבה" – בין שתהיה זו צ'ירלי, הכלבה לפי מינה הביולוגי, או דמריס, במובן המעליב של המסמן – מתנהגת כמו "כלבה". שתיהן אכזריות, בוגדניות ומאכזבות. אין נחמה, ואין אִימהות מכילה ועוטפת; אין כאן "טבע" אימהי, זה שחונכנו וחינכנו גם את גורינו להאמין בו.
בהתנהגותה של דמריס האנושי מתגלה כאכזרי, מלא יצרים ו"חייתי". בד בבד, וכפי שצוין לעיל, הלילה, הג'ונגלים, הים וכמובן הכלבים – כלומר הטבע הלא אנושי – הם דמויות של ממש, לא אנושיות, אך עדיין מרכזיות ואכזריות לא פחות מהאדם. עקב זאת מתערער ה"טבעי", כלומר הטבעי במירכאות כפולות – מה שנחשב לטבעי ומגדיר באופן מלאכותי – ולא טבעי – מה נכון ומה לא, מה אמיתי ומה שקרי, מה נורמלי ומה סוטה.
התהליך קורה תוך כדי קריאה במערכת היחסים של דמריס וצ'ירלי הכלבה, וזו עוברת כמה שלבים. היא מתחילה באהבה ללא תנאי, כשדמריס מעניקה לה את השם ונושאת אותה בין שדיה: "בשעות היום דמריס נשאה את הכלבה בחזייה שלה, בין השדיים הרכים והנדיבים שלה, כדי לחמם אותה" (עמ' 13). בהמשך הכלבה גדלה ובורחת אל הג'ונגל, ודמריס נאבקת בצד ה"חייתי" שלה ומנסה לביית אותה בכוח. היא מחזירה אותה הביתה וקושרת אותה, אבל הכלבה בורחת שוב ושוב. נקודת השבר היא כשהכלבה נכנסת להריון, אז המתח בין האישה העקרה לבין הכלבה הפורייה מתעצם, ומגיע לשיא כאשר צ'ירלי אוכלת את אחד הגורים. דמריס מעבירה אותה אל אחת השכנות, חימנה המכורה לסמים (עוד אישה שאין לה שליטה על גופה שלה, כמו דמריס ה"פגומה" שגופה נשפט ומשועבד למערכת הפטריארכלית).
צ'ירלי מנסה לברוח מחימנה, הפעם בחזרה אל דמריס, ובניסיונותיה היא הורסת את אחד החדרים שדמריס משגיחה עליהם. זו האחרונה אינה יכולה יותר וחונקת את הכלבה למוות. רק עם נשימתה האחרונה מבחינה דמריס שהכלבה שוב בהריון; אבל גילוי זה לא עוצר בעדה, והיא מסיימת את המלאכה. במובן מסוים, דמריס הופכת לחיה. היא לא מצליחה להרות ולהביא ילדים לעולם, אבל היא כן מצליחה להוליד את החיה שבתוכה.
ספרה של קינטאנה מערער על הנחות יסוד ועל הגבול הדק שבין חייתי לאנושי. הוא מעורר שאלות, וכמו טקסט טוב באמת הוא לא מציע תשובות. הגבול ה"טבעי" שבין החייתי לאנושי מתחיל להיסדק כבר בכותרת הנובלה, "הכלבה". לאורך הסיפור נשמעת יללה ארוכה וכואבת שכמו שואלת: מי היא הכלבה שבכותרת הסיפור? האם זוהי הכלבה שאותה דמריס מאמצת, או שמא הכלבה – כינוי פוגעני – היא דווקא היא עצמה, האישה שאינה נכנסת להריון, האישה שנתפסת כ"פגומה" כיוון שאינה מצליחה לממש את יעודה ה"טבעי" בחברה פטריארכלית? הגוף הנשי שלא עונה לציפיות החברה הופך למשהו אחר, לדבר מה לא אנושי; אולי לכלב(ה)? והאם דמריס היא כלבה בגלל "פגימותה" או דווקא כיוון שבחרה לאמץ כלבה כבת? האם דמריס – כבת אנוש – אכן יכולה לשמש אם לכלבה? האם יש סוגים שונים של אִימהות? מהי אימהות נכונה? ומהי הסטייה? ויותר מהכול: האם האימהות היא דבר טבעי, כלומר מן הטבע, או שהיא נלמדת מתוך ניסיון אישי או תרבותי? האם צריך, או האם ניתן להילחם בטבע, לביית אותו?
הנובלה של קיטאנה יכולה לאפשר דיון ב"היעשויות" כפי שמסבירים אותן דלז וגואטרי, בהיעשויות בכלל ובהיעשות־חיה בפרט. ההיעשות, מלמדים השניים, היא כבר תמיד היעשות מינורי, מיעוט. הפוליטיקה של הרוב, הפוליטיקה המז'ורית, מתבססת על זהויות קבועות ומוגדרות. כל ניסיון להיחלץ ממנה או לחלץ קול אישי הוא היעשות מינורית. דמריס אינה מתאימה לפוליטיקה המז'ורית בעולם של הנובלה, שכן היא נכשלת בתפקידה המסורתי, להיות אֵם. במובן מסוים החייתיות המתגלמת בה – מחד גיסא באימוץ הגורה כבת ומאידך גיסא בהתנהגות המזוהה כ"חייתית" (הרג הכלבה בידיים) – יכולה להיקרא כהיעשות־חיה. היעשות החיה אינה הפיכה לחיה במלוא מובן המילה, והיא אינה תהליך דבולוציוני של הידרדרות מאדם לחיה. זהו תהליך של שינוי, תהליך של מציאת זהות אחרת, זהות מינורית, המנסה למצוא קיום אחר בצד ולא מול או נגד תרבות הרוב. דמריס, כלבה או לא, היא תמיד כבר בשולי החברה, היעשות־החיה שלה לא תשחרר אותה מכבלי האידיאולוגיה, אבל באופן מסוים היא כן תעניק לה מקום ייחודי.
הספר הקשה של קינטאנה כתוב היטב; תיאוריהּ מאפשרים להבחין בדברים שלפעמים אנחנו מעדיפים ומעדיפות שלא לראות. "הכלבה" מצייר חברה אנושית קשת יום ומשועבדת הן לכוחות הטבע (הג'ונגל והאוקיינוס הבולעניים והטורפים) והן לאידיאולוגיות (לכוחות המגדירים מה טבעי ומה נכון). למי שתקרא או יקרא את הספר, צפויה אי־נחת המעוררת שאלות ומציעה אפשרויות לתשובות – לא חד־משמעיות, אבל כואבות.
ערן צלגוב הוא משורר, משרגם ומשרבט. חוץ מזה הוא יודע לקלף קלמנטינה בלי להשאיר עקבות ריח וספר הילדים שלו "הָפוּךְ עַל עָנָף: שִׁירִים [לִ]קְטַנִּים" ראה אור בהוצאת עם-עובד השנה.
Comments