חורבות ועטים: על כתיבה בשעה שאין מילים

טלי אשר

חזרתי למילים, להציל רק אותן, ואת הנדירות ביותר, שכבר אין להן סיכוי.

מישהי צריכה להיות כאן, לאה איני

בשבעה באוקטובר בשש וחצי בבוקר הוכה ונחבט הסיפור הישראלי-יהודי. השבר שנתבקע בנו פָּצע את תחושת הבטחון, את תחושת האמון ואף את תחושת הזהות, שנכנסה לממ"ד ומאז מתארגנת מחדש.

חברה שלמה חוותה זעזוע וטלטלה, מתקשה להאמין שהתרחיש הדיסטופי בו היא מצויה איננו אלא מציאות. מדי ערב התקשינו להירדם, מדי בוקר התעוררנו לסיוט שהלך והחמיר לנגד עינינו; עוד קלסתר יפהפה של צעיר שנרצח, פני צעירה שנפלה בקרב, תמונת קשישה שנחטפה וילד נעדר. עוד סיפור על משפחה שלמה שאיננה עוד, בתים שנשרפו על יושביהם, מאות גופות שזוהו והפכו לשם פרטי, שם משפחה, שם חיבה.

מקבץ הפרטים של ההווה הפרום חָבַר לרצף הזמן הגדול. בזה אחר זה נשלפו מונחים השמורים בזיכרון הקולקטיבי - פרעות קישינב, ליל הבדולח – וטקסטים מהספרייה המופנמת שלנו - בעיר ההרֵגה, על השחיטה.

בתגובה לידיעות הפורעות את נפשי, סידרתי את הבית בקדחתנות, השלכתי דברים מיותרים, ארגנתי חפצים לתרומה. אחר כך אפיתי את עצמי לדעת; לחיילים, למשפחות הפצועים, לחברותי שבעורף. בימים הבאים התמקדתי בחינוך וליוויתי קהילות מן הדרום בהקימן בתי ספר. זמנית, הם הדגישו, עד שיחזרו הביתה.

בתוך כך הנחיתי מפגשי כתיבה; תחילה מגומגמים, מדממים, ואחר כך מנסים לאחות, נוסכים יכולת לנשום. שוב ושוב שמעתי את התיאור "אין לי מילים". נחשפתי לתהייה כיצד יוכלו האותיות לאחוז בהלם, בבגידה, בזוועות.

התחושה הרווחת הייתה של אובדן המסמן. נוכח מופעיהם הבלתי נתפסים של הרֶשע והזדון לעומת התום והאמונה, של הטבח וההרס לעומת החממות והנוי, של גופות ילדים ונשים לעומת שמחת תורה ושמחת מסיבה, הותירו חלל לשוני. באבחה אחת התרוקנה השפה, והלקסיקון המשותף בושש מלעמוד לרשותנו.

מילות מפתח החלו לצבוע את השיח הציבורי. היו בהן פוגרום. טבח. טרור. מחדל. טראומה. יום כיפור. שואה. וגם אחדוּת. התנדבות. גבורה. נשים. כוננות. הצלה. עוגיות מעמול.

הסיפורים עליהם גדלתי כבת לשורדי שואה ועיסוקִי בספריות ובארכיונים, נמהלו במחשבותיי והציעו קצה חוט. בשנת 1940 ד"ר עמנואל רינגלבלום, היסטוריון ודור שלישי למתעדי החיים היהודיים בפולין, הקים את הארכיון המחתרתי "עונג שבת", שנועד לתיעוד הכרוניקה השוטפת של המתרחש בגטו ורשה תחת הכיבוש הנאצי. העדויות הרבות הוטמנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב.

כותבי הרשימות נתנו ביטוי לתנאים במרחב, למצב הילדים, להלך הרוח החברתי, ובתוך כך גם לעמדה הקיומית שבה אין בנמצא מילים לתאר את הפַּלצות. עמדה שהתנסחה באמצעות חומר הגלם שכמו מיאן להתייצב לצדם - המילים.

כך, למשל, כתב יהושע פערלע:

היום 30 באוגוסט 1942 אני מתחיל לכתוב את השורות הטבולות בדם ובדמעות. [...] לא נמצא העט שבכוחו לזעוק על החורבן הגדול שלנו. לא קיים המשורר והנביא שמסוגלים לקונן ולבכות את החורבן של החפים מכל חטא [...]. אם שורותי יהיו מבולבלות, אם התאריכים לא יהיו מדויקים לגמרי, אני מבקש שימחלו לי. אני בעצמי איני מבין כיצד אני מסוגל להחזיק עט ביד.

(יהושע פערלע "חורבות ורשה", התנגדות יהודית בתקופת השואה בסימן שמונים שנה למרד גטו ורשה, תשפ"ג, עמ' 38. לקוח מתוך מפעל יוסלה כרמין לתרגום עדויות.)

כשבתודעתי עונג שבת של 1940 ותופת שבת של 2023, נאחזתי בדבריה של גילה, גיבורת הנובלה מישהי צריכה להיות כאן מאת לאה איני, דמות טרגית הרואה בספרוּת ובספריות קרש הצלה קיומי:

בהתחלה היו לי כוונות גדולות יותר, להציל ציטוטים נבחרים ולשמור בשביל לרפא כל מיני מצבים. רק שזה לא הלך. סתם התחלתי להעתיק משפטים שלמים, ואחר-כך פסקאות, ואחר-כך דפים, כמו מכוּרה, אבל אז תפסתי את עצמי, שמי אני שאחליט איך לרפא את העולם, וחזרתי למילים, להציל רק אותן, ואת הנדירות ביותר, שכבר אין להן סיכוי.

(לאה איני, מישהי צריכה להיות כאן, הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 67.)

ביקשתי להטמין מילים. יום אחד מוישהו יפתח את תיבות המחשב ואת כדי הספרים, והמילים הן שיקשרו בינו לבין השבעה באוקטובר, שעה שש וחצי ושבע וחצי ושמונה וחצי. יחברו בינו לבין השבוע הראשון לאימה והשבוע שאחריו וזה שאחריו. ימַזגו בינו לבין העידן שקדם להיפוך הסדרים לבין העידן שנטווה בימים אלה.

הפסקתי לסדר, הפחתתי באפייה וחזרתי למילים, להציל רק אותן. ובאמצעותן לשקם משהו מן החרסים הפנימיים שהלמו בי עם כל צעד שעשיתי ועם כל צעד שנמנעתי מלעשות.

נהגתי פואטיקה של העדר. הרשיתי לעצמי להשית מילים רצוצות, לפלס דרך למילים שחדרו אלי בבהילות והתעקשו להתכנס מיד לטקסט, להניח למילים אחרות לחכות לשעתן. חלק מהמילים התייצבו בכוח - אַין. חדלון. בַּלהה. חלקן תבעו ממני תמיכה – בית. חסד. זקיפוּת.

המילים הללו, המצוטטות והנבראות, סייעו להשתוות הנפש. הן יצרו איזון רגשי, מוזר ושברירי, שאִפשר היאספות ושיבה לתפיסת הקיום. המילים שהצליחו להיכתב ארגו מרחב פנימי שהנכיח את עומק הכאב והקריעה, ולצידם את היכולת הזעירה לזהות תקווה. כפי שניסחה זאת גוסטבה יארצקה בארכיון "עונג שבת": "התשוקה לכתוב חזקה כמו הדחייה שמעוררות המילים עצמן" (גוסטבה יארצקה, בתוך: שמואל ד' קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו: מבט חדש על הארכיון היהודי החשוב ביותר בתקופת השואה, יד ושם ודביר, 2014, עמ' 19). חזרתי למילים.

---

ד"ר טלי אשר היא חברת סגל בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית, מרצה בחוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים ומנחה סדנאות כתיבה. ספריה: דרושה סבתא (צלטנר, 2018) והחיים שלנו סוף (פרדס, 2022).