והיא תהילתך

פרקי תהילה, עומר ולדמן, הבה לאור, 64 עמודים, 2024.

 פרקי תהילה הוא קובץ בשל, שמצליח לצבור תנופה פואטית מבלי לוותר על האיכויות הסגנוניות המבריקות שניכרו עוד בשירתו המוקדמת של ולדמן.

אורי שגב

דמותה האינטימית של תהילה מלווה את עומר ולדמן מאז ראה אור ספרו הראשון חינוך גופני (2019), שם הופיעה לראשונה בשיר ״צמוד לשנתי, בצד שמאל״ (חינוך גופני, עמ׳ 32). ספרו החדש פרקי תהילה ממשיך את העיסוק בנעורים, בנשים ובגופניות המתפרצת שראשיתו נרשמה בקובץ הביכורים, אלא שכעת קונה לה התשוקה לתהילה מעמד עצמאי ונעשית לנושאו המרכזי של הקובץ. המשיכה לתהילה, אובייקט התשוקה של הדובר ומשל לכל אהבותיו, מתפרשת לא רק כמשיכה ארוטית לאישה, אלא גם כמשיכה לנעורים שחורגים מחיי היצירה של המשורר, לרצונו להישמע ולהיראות בפני האחר מעבר להילת המשורר, לאפשרות ״לִחְיוֹת בָּאוֹר [השייך לפרסום] וְלַחְתֹּר אֶל הַחֹשֶׁךְ [שבו עשויה להתגלות דמותו האמיתית]״ (עמ׳ 18). לצד זאת, בדומה לגבירות שיריות נערצות אחרות כגון לאורה (Laura) של פרנצ׳סקו פטררקה האיטלקי, ששמה נקשר בעלי עץ הדפנה (Lauro) של התהילה, קשורה דמותה הנשית של תהילה גם לרצונו של הדובר לזכות בהכרה ובכבוד, בתהילת השיר.

פרקי תהילה הוא ספר המבקש לפאר את העברית. הוא ניחן בברק לשוני יוצא דופן בנוף השירה העכשווית, ומאיר באור מעורר השתאות את היחסים שרוקמות ביניהן השפה והמציאות. במבואה לספר מעיד ולדמן כי הוא מבקש לברוא סוג חדש של דיבור כדי למסור את פרקי תהילה לקוראיו. זוהי שפה ״שאינה שפת דיבורי או שפת שירי״, הוא מעיד (עמ׳ 5). ואכן, תכונתו הבולטת של פרקי תהילה היא השפה הפואטית המוזיקלית, המפותלת והמרובדת שוולדמן מתייחד בה, שעולה על גדותיה וכך מייצרת איכויות של עומס ושל עודפות. המבואה של פרקי תהילה, הכוללת דברי הקדמה מאת המחבר, מתארת את הספר כהצטברות: ״הספר הזה הצטבר״, כותב ולדמן (עמ׳ 5). בהתאמה, על כריכת הספר מופיעים הרים בצבעים עזים: עדות להצטברות של פרקי תהילה הנערמים והולכים, ורמז להרי ירושלים המשמשים כתפאורה לעלילותיו של הדובר במפגשיו עם תהילה החשוקה.

לאחר פרסום ספרו הראשון שיבחו הביקורות את כשרונו הפואטי של ולדמן, אך בד בבד הדגישו מעת לעת את בוסריותו. יותם ראובני למשל כתב על חינוך גופני כי ולדמן משליך על הקורא זרם של מילים שקשה למצוא בהן יסוד מוסד (הארץ, 2019). פרקי תהילה הוא קובץ בשל יותר, שמצליח לצבור תנופה פואטית מבלי לוותר על האיכויות הסגנוניות המבריקות שניכרו עוד בשירתו המוקדמת של ולדמן. הרושם היציב מתקבל בעיקר לנוכח הארגון הקוהרנטי של פרקיו כחלקים מיומן התבגרות אינטימי, אשר נקשרים אלה באלה סביב דמותה המרכזית של תהילה. עם זאת, לנוכח הגודש הלשוני שולדמן משליך על קוראיו, מתגלה בו פעם נוספת העמימות שספרו הראשון סבל ממנה. ולדמן הוא וירטואוז לשוני המהלך קסם על קוראיו, אך לעיתים קרובות נותר פרקי תהילה מעורפל, מבוזר ואניגמטי. תהילה, כפי שניסח זאת ולדמן עצמו באחד משיריו, ״הִיא סוּג שֶׁל חֹסֶר הֲבָנָה״ (עמ׳ 51). במקום אחד נדרש ולדמן לשאלת ההעלאה על הכתב של ״פרקי תהילה״, ומתייחס לניקוד יומניו:

״נִשְׁאַלְתִּי לֹא פַּעַם מַדּוּעַ נִקַּדְתִּי אֶת כָּל יוֹמָנַי. הַנִּקּוּד מַבְהִיר אֶת הָעֲמוּמִים וּמֵעִיר נַעֲלָמִים. וּמַתִּיר לַעֲמוּמִים לִהְיוֹת עֲמוּמִים. הַנִּקּוּד סַלְחָן. הַנִּקּוּד חַד־מַשְׁמָעִי. הַנִּקּוּד הוּא גִּלּוּי הַבּוּשָׁה בָּעֵירֻמִּים, כְּטַעַם פְּרִי עֵץ הַדַּעַת. הַנִּקּוּד רָאָה אֶת כָּל הַמִּלִּים בְּעִבְרִית. וְהַנִּקּוּד רָאָה אֶת הַקּוֹלוֹת [...] הַנִּקּוּד מְאַשֵּׁר שֶׁכָּל זֶה יִמָּנֶה עִם הַשִּׁירָה. לֹא בְּמֵאָה אָחוּז, אֲבָל בְּיוֹתֵר מִמָּה שֶׁהָיָה. הַנִּקּוּד מַסְוֶה אֶת הַהֹוֶה שֶׁבְּכָל זֶה. עוֹשֶׂה רֹשֶׁם שֶׁל זִכְרוֹנוֹת״ (״על הניקוד״, עמ׳ 53־54).

ההסוואה שמאפשר הניקוד, ושמאפשרת מלאכת השיר בכלל, שבה ומופיעה לאורך הקובץ כולו. אף שהוא כמה לכך, מתקשה הדובר להתגלות בפני תהילה הנחשקת בדמותו ה״אמיתית״. עם פגישתם של השניים הוא מציג את עצמו בפניה כמי שיש לו ״נטיות״ ו-״השקפות עולם״, ואילו היא מבקשת: ״אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּדַבֵּר רָגִיל. לֹא כְּאִלּוּ יֵשׁ לְךָ בַּבֶּטֶן מַשֶּׁהוּ עָלוּם״ (עמ׳ 11). בהמשך, במקום להתייחד עם ניירותיו הוא פוסע אל מעבר לעצמו, בתקווה להתפרש באמצעות הזולת ולהיראות לפניו כמות שהוא: ״שְׁמִי נִשְׁמַע לִי לְרֶגַע תָּמִים וְרִאשׁוֹן וּבִלְתִּי מְיֻדָּע, כְּשֶׁהִצִּיגָה אוֹתִי לִפְנֵיהֶם בָּאוֹר הַדָּלוּחַ [...] וְהַכֹּל הָיָה רַךְ, כָּל כָּךְ רַךְ וְרָגִיל, כְּשֶׁהִבְחִינָה תְּהִלָּה בִּדְמוּתִי הָאֲמִתִּית. בְּיָדַי הַפְּשׁוּטוֹת מִמַּעֲשֶׂה. בִּזְקִיפָתִי הַקְּלוּשָׁה״ (עמ׳ 15). במקום אחר הוא כותב על הכמיהה להיות מובן ונאהב דרך השיר, באמצעות המעשה השירי, כשם שקיווה להיראות בפני תהילה: ״הַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִדְּבָרִים אֲחָדִים. שֶׁהָיְתָה לָהֶם הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהֵאָמֵר. לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתָם מִשְּׁמֵי וְיִהְיוּ נַחֲלָה לְרִגְשׁוֹת הַכְּלָל, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי מִתּוֹכָם״ (עמ׳ 59).

אלא שהדובר אינו מסוגל לכתוב על תהילה כשאינה נובעת מתוך גופו שלו, שאיננה נבראת במילותיו. זה איננו רק כישלון ארוטי הגוזר עליו אין־אונות, אלא כישלון ביצירת מגע חשוף ובלתי אמצעי עם הזולת. הוא כותב: ״עִם הַזְּמַן אֲנִי מֵבִין שֶׁאֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִכְתֹּב עַל אַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גּוּף מִשֶּׁל עַצְמָהּ, שֶׁלֹּא נִשְׁקָף מִתּוֹךְ גּוּפִי״ (עמ׳ 43); ובמקום אחר, במפגש עם חיים גורי, הוא מספר: ״וְהוּא רָאָה אוֹתִי רַוָּק עַד הָעוֹלָם. אֶחָד שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהִנָּשֵׂא מֵעֵבֶר לְעַצְמוֹ״ (עמ׳ 40). באופן טרגי העולם נעשה עבורו לתיבת תהודה שמהדהד בה הצליל האחד שהוא עצמו מפיק בשעה שהוא כותב את שירי האהבה שלו לתהילה. תהילה אומרת לו: ״אַתָּה כָּל הַזְּמַן מְדַבֵּר בְּמוֹנוֹלוֹגִים, אַתָּה לֹא יָכוֹל לָשֵׂאת שִׂיחָה״ (עמ׳ 48).

כבר חודשיים, או אף למעלה מכך, שאני קוראת בדרכים שונות ובמקומות שונים את פרקי תהילה. אני הופכת בו כה וכה, לפעמים בספריות, לעתים מזדמנות בתחנות הרכבת, אחרי שאני נפרדת מידידים קרובים העולים לתל אביב או לירושלים, באמבטיות עתיקות שעולות על גדותיהן, ומגלה בו תמיד את מה שכינתה רונית מטלון ״הרצון הלא מפורש, שלא העז להתגלם במילים, להיות מישהו שחי במילים, לחיות במילים״ (עד ארגיעה, עמ׳ 180).

---

אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.