אוסטֶנדֶה, 1936 – קיץ של חברות, פולקר ויידרמן, מגרמנית: ארז וולק, אפרסמון, 156 עמודים, 2024.
על שפת הים באוסטנדה אסור להראות ייאוש או תבוסתנות, אך אין אף אחד בחבורה הזאת שיכול לנקוט פעולה של ממש אל מול הסכנה, ולכן הם בוחרים להמשיך לשבת, לקרוא ספרים וביקורות ספרים בעולם המצומצם של הספרות הגרמנית בגלות.
דקל שי שחורי
הקיץ של שנת 1936 היה קיץ של המתנה דרוכה, רגע לפני שהעולם השתנה לבלי היכר. בעיר הקיט הבלגית אוסטנדה (Ostend), "מלכת עיירות הרחצה" עם טיילת מצועצעת לחוף הים הצפוני ובית קזינו בוהק ומפואר, מבלה אצולת הגלות של הספרות הגרמנית. כל מי שברח וכל מי שנמלטה מאימת המשטר הנאצי נמצאים שם יחד במהלך הקיץ, ועל אף שהקיץ הזה הוא (בדיעבד) לא שיאה של התקופה הנאצית, רחוק מכך, החבורה המתוארת באוסטנדה מאת פולקר ויידר חווה אותו כנקודת קיצון מבחינה תרבותית־ספרותית.
ליבו של הספר הוא סיפור החברות של שטפן צוויג ויוזף רות, אבל משתלבים בו עוד עשרות סיפורים על עשרות אנשים, שמשתייכים כולם לאותה השפה והתרבות, ולאותה הגלות. הרמן קסטן, אגון ארווין קיש, אירמגרד קווין, ארנסט טולר, ארתור קסלר, כולם גולים בעיר נופש יפיפייה, הלומי מציאות בין השמשיות על חוף הים. הם יושבים בבתי הקפה ובביסטרואים, "ומחכים לאפשרות לחזור למולדתם. מאלה ששוברים את ראשם יום-יום בשאלה איך יעזרו לעולם להפוך את כיוון סיבובו [...] כדי שיוכלו לחזור לארץ שהם באו ממנה, כדי שאולי בבוא היום יוכלו שוב לבוא לכאן. לחוף הקיט הזה. בתור אורחים. עכשיו הם אנשים במנוסה בעולם של נופש" (עמ' 5).
ויידרמן הוא עיתונאי, כותב ועורך, יליד דרמשטדט 1969. הוא ערך את מוסף הספרות של דר שפיגל וכיום עורך מדור התרבות של העיתון די צייט, ומתגורר בברלין. בספרו הקודם הוא עסק בשריפת הספרים (ברלין, מאי 1933) ובקורותיהם של כל הסופרים והסופרות שספריהם נשרפו והוחרמו. הספר הזה על אוסטנדה יצא כבר לפני עשור בגרמנית ותורגם כעת לראשונה לעברית, אחרי תרגומים לאנגלית וצרפתית. זה מעין יצור כלאיים בין כתיבה עיתונאית מבוססת תחקיר לבין פרוזה, שכן המחבר נוטל לעצמו חופש ספרותי להשלים פרטי עלילות ושיחות. נדמה לי שהוא מיועד בראש ובראשונה לחובבי צוויג, או לקוראות המכירות היטב את הספרות הגרמנית של המאה העשרים ש"ניים דרופינג" מלהיב אותן. למי שלא מכירה היטב את הספרים והסופרים (ולעיתים גם למי שכן מכירה), קפיצות הזמנים בספר די מבלבלות. המצב ההיסטורי משתנה בכל רגע, הכול מסתחרר סביב הדמויות וסביבנו.
***
על אף הקשרים הידועים ביניהם, הכתיבה הספרותית והעיתונאית בגרמנית והקרבה החברית, הגיעו צוויג ורות מעולמות שונים בתכלית. צוויג הוא אדם וינאי וסופר גרמני, שהיה בשעתו אחד הסופרים המפורסמים והמוכרים ביותר בעולם הגרמני ומחוצה לו. הוא נולד ב־1881 למשפחה יהודית עשירה ומבוססת שהתגוררה בבית רחב מידות בווינה. הוריו היו אנשי העולם הגדול והוא זכה להשכלה קלאסית מפוארת. את ביתו הספרותי הקבוע מצא בהוצאת Insel. עד 1936, השנה בה אסרו הנאצים על פרסום ספריו, הוא הסתובב בעולם כולו כבעל בית.
מן הצד השני של יהדות אירופה, יוזף רות נולד ב־1894 בעיר ברודי, עיר בגבולה של האימפריה האוסטרו־הונגרית עם רוסיה, שם נרדף לעוני ודלות, ביתם של יהודים מזרח אירופאים אורתודוכסים. הוא גדל עם אמו בבית סבו בעוני גדול. את אביו לא הכיר מעולם. הוא למד בווינה עד מלחמת העולם הראשונה, חזה בכל זוועותיה מהחזית, ולאחריה חזר לחיות בווינה, מבכה את קריסתה של האימפריה. הוא כתב בעיתונים ובבמות ספרותיות שונות, נשלח מטעם העיתונים לסיורים ברחבי העולם. עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 הגיע רות לפריז ומשם המשיך לכתוב בגרמנית בעיקר בעיתוני גולים.
צוויג ורות היו חברים קרובים שנים ארוכות. רות הסתכל על צוויג בעבר כ"סטודנט מעריץ" אבל אחרי שצוויג התוודע אליו כשיהודים נודדים ראה אור (1927), הוא כתב לו מכתב נלהב והם היו לקולגות וחברים. מפעם לפעם נפגשו לכתיבה משותפת, ולאורך השנים ניכר שהם מצאו בית זה בזה. בקיץ המתואר ברומן צוויג הוא שמזמין את רות לבלות איתו באוסטנדה ומממן את שהותו שם. עבור רות, צוויג הוא "איש הקשר שלו אל השמש, אל השכל הישר, אל החיים המובטחים, הבטוחים. כמה הוא שמח להפקיד את עצמו בידיו בקיץ הזה" (עמ' 54). צוויג לעומתו שמח שהוא יכול להיות עם חברו, על אף ואולי בגלל הפערים ביניהם. הספר גורס שהם "שני אנשים רעועים שנתמכים זה על זה לשעה קלה" (שם), אבל כשצוויג חושב כך ברור גם כי הוא "שמח על עליונותו" (שם), ומודע לה היטב. צוויג דואג לרות כ"רעיה מטפלת" (עמ' 103), או "כמו אח" (עמ' 144), כפי שכתב אחרי מותו של רות, ואת היחס הזה ניתן לראות בבירור בתמונה המפורסמת מהקיץ הזה שמנציחה את שניהם יחד. לוטה, אשתו של צוויג, היא שמצלמת אותם, במסעדה האיטלקית ברחוב לנחה. רות מתייסר בשמש, נראה שלא נוח לו בעורו, בחליפתו, בשמש. צוויג נינוח, גבוה מרות ומשקיף עליו מלמעלה.
מערכת היחסים האישית שלהם אומנם במרכז, אבל מרתק לא פחות לעקוב אחרי המהלכים המו"ליים ואחרי האופן שבו הספרות והסופרים מתמודדים עם המצב הקשה. בשנים הראשונות אחרי עליית הנאצים לשלטון, גם אחרי שספריו נשרפו בברלין, צוויג עוד מתעקש לכתוב ולפרסם בגרמניה, אבל בקיץ 1936 המו"ל הגרמני שלו נאלץ לסיים את ההיקשרות איתו. הוא יכול לפנות לאחד המו"לים הגרמנים הגולים, אבל בשלב הזה עוד מתקשה בכך. אין לו הוצאה, אין לו בית, אין לו אוסף כתבי היד שלו (הוא מכר את רובו כשעזב את ביתו בזלצבורג).
ספריו של רות הוחרמו מיד אחרי עליית הנאצים לשלטון ואין לו עניין שיופיעו בגרמניה. אחרי שנים של כתיבה בעיתונים הוא פרסם את הרומנים המוערכים מארש רדצקי (1931) ואיוב (1930), ולא הרבה לאחר מכן הנאצים עלו לשלטון וספריו הוחרמו. בקיץ 1936 הוא גולה, נודד, מרושש לחלוטין. הוא מנסה להשלים את העבודה על כמה טקסטים (תותים, המשקל המזויף, וידויו של רוצח), אבל מתקשה בכך. הוא גר במלונות ושותה עוד ועוד, שותה את גופו ואת מעט כספו.
***
תוך כדי קריאה בספר וכתיבה עליו, רוחשות סביבי הרוחות של ישראל בשנת 2024. אנחנו קצת פחות ממאה שנה אחרי ההתרחשות המתוארת בספר, בעולם אחר לגמרי, ועדיין, התלבטויות של סופרים גולים אינן רחוקות מאיתנו; שאלות על גלות קונקרטית וגלות תרבותית הן כבר לא שאלות תאורטיות. הדילמות של הנשים והגברים המתוארים בספר הזה, האופן שבו המלחמה שאין להם חלק בה חודרת לתוך חייהם, אומנותם ומערכות היחסים שלהם; העיסוק האובססיבי בדרכונים, בהשתייכות לאומית ומפלגתית, הצורך לעסוק באומנות על אף ולמרות הכול – הכול נדמה עכשווי.
ויידרמן כותב על צוויג: "כמה הרה אסון היה לאדם כמותו איום הגלות. שום עושר ושום תהילה לא עזרו לו. כמה הסתמך על מולדתו, על הבטחון שהמולדת הציעה לו ועל החברים" (עמ' 33). על יוזף רות הוא כותב שהוא "מלך המרמור, הגידוף, ושנאת הגלות" (עמ' 77). שניהם עבדו קשה כל כך כל חייהם כדי לחצוב את מקומם בתוך התרבות הווינאית, בתוך הספרות הגרמנית הגדולה. רבים בקהילת הגולים המתוארת בספר עוסקים באותה התקופה בכתיבה על דמויות היסטוריות, כמעין מנגנון התמודדות עם ההווה המאיים והלא ברור. צוויג כותב את האגדה על המנורה הטמונה שסיפורה מתחיל במאה החמישית לספירה, קסטן כותב ספר על המאה ה־16, רות כותב על מאה הימים האחרונים של נפוליאון בתחילת המאה ה־19. אירמגרד קווין, זוגתו של רות בקיץ המתואר, היא היחידה שיוצאת נגד הבחירות האלו ותוהה "אם עכשיו הספרים לא עוסקים בהווה, מתי כן? [...] אין שום כורח להסוות בסיפורים היסטוריים את מה שאנחנו חייבים לכתוב על ההווה עכשיו, ללא דיחוי" (עמ' 59). כשהיא מתקשה לכתוב, ברור לה ששתיית האלכוהול תסייע כי מידה מסוימת של טשטוש נדרשת, "הרי מספיק לפתוח עיתון וכבר נראה לך אידיוטי שאתה בכלל כותב. מי שרוצה לכתוב מוכרח לדחוק את המחשבות האלה ואת הידיעה שבקרוב יהיה מבול, מלחמה וכולי" (עמ' 67).
ויידרמן כותב על האופן ההדוק שהחבורה עוקבת בו מרחוק אחרי הידיעות על מה שקורה בין גרמניה לאוסטריה, על מהלכיה של ממשלת שושניג, על מלחמת האזרחים בספרד. אבל על שפת הים אסור להראות ייאוש או תבוסתנות, להראות שהידיעות האלו חודרות לנפשם ומבהילות אותם עד מוות. אין אף אחד בחבורה הזאת (בשלב הזה לפחות) שיכול לנקוט פעולה של ממש אל מול הסכנה, ולכן הם בוחרים להמשיך לשבת, לקרוא ספרים וביקורות ספרים בעולם המצומצם של הספרות הגרמנית בגלות.
***
רות וצוויג כתבו יחד, מסייעים זה לזה לדייק את הטקסטים, לעיתים אפילו השלימו זה לזה את מה שחסר לדעתם. במסגרת הדיון שלהם במנורה הטמונה של צוויג, רות שולח לחברו את תיאור הקיץ היפה הבא: "כבר היה מאוחר מאוד בקיץ, כבר היה זה קיץ זקן מאוד, עייף מאוד, רגע לפני הסתיו. הקיץ עצמו דמה ליהודי זקן, הקיץ עצמו כמו רצה לנוח בבית העלמין. מתון הוא היה, טוב לב ובעל חוכמה מופזת" (עמ' 116). משהו מהדברים אכן נכנס לאגדה של צוויג, ועם סופו של הקיץ הם עוזבים את אוסטנדה, מי לספרד, מי לארצות הברית, ומי לפריז. העולם לא נחרב, עדיין.
צוויג ולוטה עוזבים בסוף הקיץ ללונדון ומשם לברזיל. את הסתיו הם מבלים במסעם לדרום אמריקה, כשצוויג מפנטז על החיים הפשוטים שיוכל לחיות שם עם לוטה. את קוצר רוחו של הלב צוויג כותב על האונייה לדרום אמריקה, היכן שנוסעי המחלקה הראשונה אינם מזהים אותו, אבל היהודים במחלקה השלישית מזהים ומכירים בו כ"סוֹיְפֶר הכי טוב" (עמ' 122). הסתיו של רות הוא סטירת לחי. ראשית כלכלית – המו"ל האמריקאי שלו מודיע לו כי לא יפרסם עוד מספריו, החלטה שיש לה השפעה כלכלית עצומה. צוויג אומנם השאיר לו כסף למחייתו, והוא קיבל הבטחות למקדמות על המשקל המזויף וסיפורו של הלילה האלף ושניים, אבל המקדמות אינן מגיעות, הכסף מצוויג אוזל, והוא וקווין נאלצים לחזור לווינה. הקיץ של החברות נגמר, חייהם של החברים יגמרו לא הרבה לאחר מכן. רות יתמוטט בבית הקפה הפריזאי שלו במאי 1939. מאחורי "העץ של גתה בבוכנוואלד", קטע אירוני קצר פרי עטו המבקש לחשוף את האמת על אודות מחנה הריכוז ועל תפקידה של הספרות הגרמנית בתוך המציאות הזו, הוא יוסיף בכתב ידו את ההערה "מאמר אחרון לפני מותו של המחבר". צוויג יתאבד עם לוטה בברזיל ב־1942, יותיר אחריו מכתב ואת האוטוביוגרפיה העולם של אתמול, שיהיו מהמסמכים החשובים של התקופה עד ימינו אנו.
רות תיאר אמנם את "חוכמתו המופזת" של הקיץ, אבל יש בו ובספר הזה בעיקר אפלה, ומועקה של מי שלא מצליחים לראות את האור במצב שהם נמצאים בו. אוסטנדה מאפשר בסגנון הכתיבה שלו הצצה מקרוב, בנימה פמיליארית ואוהדת, לרגע שלפני הרגע האחרון, לפני קריסתן הסופית של תחושת ביטחון ותחושת שייכות, לפני קריסת אידיאלים ומוסכמות אוניברסליות והומניסטיות.
ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. ספרה גזעי עצים בשלג: ארבעה סופרים יהודים וינאיים ראה אור בסדרת גשרים (מרכז זלמן שזר ומכון לאו בק) ב-2023.
Comments