"הקונספציה של זנד"

ישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות, שלמה זנד, רסלינג, 225 עמודים, 2023.

מבחינת זנד, מעשיהם של הפלסטינים, בחירותיהם האסטרטגיות ושיטותיהם הטקטיות משניים לחלוטין לעומת מטען הליבה של הציונות אשר הכשיל שוב ושוב את הניסיונות למציאת פשרה בין יהודים ופלסטינים בארץ מזרח־תיכונית זו.

ארנון דגני

מתקפת ה־7 באוקטובר צריכה להיות התשובה הכמעט ניצחת לשוחרי פתרון המדינה האחת על נגזרותיה השונות, ביניהן המדינה הדו־לאומית. אין בכוונתי לייעץ לפלסטינים כיצד להגיע לשחרור לאומי, אך מתקפת 7 באוקטובר הוכיחה שגם אם ישנם פלסטינים אשר מוכנים, כצעד פרגמטי או זמני, לחלוק את הארץ עם היהודים, אין הם מעוניינים בחיים משותפים עימנו במדינה אחת. הפלישה הישראלית לעזה בעקבות המתקפה, והחרפת הדיכוי נגד הפלסטינים בגדה המערבית, רק העמיקו מגמה זו. ובאמת, אף על פי שספרו של שלמה זנד עוסק באופציה הדו־לאומית, אי אפשר לומר שהמחבר שוגה באשליות לגבי היתכנותה.

בספר זה, המוקדש לקורות הרעיון הדו־לאומי בציונות, ונוגע גם במצבו בקרב התנועה הלאומית הפלסטינית, זנד מנהל מערכת יחסים כנה עם קוראיו. המחבר, במילותיו שלו, "אינו מסתיר את אהדתו העכשווית לפרדיגמת המדינה הדו־לאומית" (עמ' 31). לצד כנותו בעניין הטיותיו, זנד מעריך בזהירות רבה את היתכנות הרעיון הדו־לאומי, ומודה בהיותו שולי, קשה ליישום, ומאומץ בעיקר בקרב אינטלקטואלים ובעיקר בצד היהודי. כך שגם מי שקרא את הספר לפני 7 באוקטובר לא חש כנראה שהמדינה הדו־לאומית נמצאת מעבר לפינה.

הספר, בהכללה, מתקדם כרונולוגית ולעיתים מקדיש עמודים ספורים להוגה דו־לאומי כזה או אחר. הפרק הראשון סוקר את הסנטימנט הדו־לאומי בקרב האינטלקטואלים של חובבי ציון ועד לסוף התקופה העות'מאנית, וכולל ניתוח כתיבתם של אחד העם, לוין אפשטיין, הרצל, בורוכוב ויהושוע רדלר-פלדמן הידוע כר' בנימין. הפרק השני מתמקד בעמותה ששמה מזוהה אולי יותר מכול עם הרעיון הדו־לאומי ועם תדמית מגדל השן של האקדמיה בישראל – "ברית שלום". זנד מבדיל בין המחנה "המתון" ו"הקיצוני" בברית שלום, ובין האחרונים הוא מונה את הוגו ברמן, מרטין בובר, גרשום שלום והנס קון. קיצוניותם של האחרונים באה לידי ביטוי בעמדתם הציונית "המתונה", שבעיניי מתנגדיה חצתה את הגדר. במילים אחרות, הם נתפסו כ"בוגדים" (עמ' 72).

בין הדמויות ההיסטוריות שזוכות לניתוח מעמיק ישנם מרטין בובר, חנה ארנדט, יהודה מגנס וארנסט סימון, לכל אחד מהם חזון ציוני שונה ומיטיב יותר עם הערבים מזה שנקט בו היישוב ואחריו מדינת ישראל. מלקט הכתיבה והאמירות של הדמויות האלו ניתן ללמוד כי אין סתירה הכרחית בין רגש לאומיות יהודית ואף יהודית דתית לבין שאיפה לחיים ושוויון עם הערבים בארץ ישראל. בכתיבתו מדגיש זנד את דאגתם הכנה של מושאי מחקרו לגורלו ושגשוגו של העם היהודי ולא רק לדמותו המוסרית ורווחתם של הפלסטינים.

בהמשך הספר מתמקד זנד ברעיונות הדו־לאומיים שהגיעו מתנועות השמאל הציוני והארץ ישראלי, ו"השומר הצעיר" בראשן. לתקופה קצרה בשנת 1947, ערב הצעת החלוקה, הקומוניסטים היהודים והפלסטינים התאחדו סביב חזון דו־לאומי, בעוד עמיתיהם הלאומיים חושדים בהם בבגידה. לאחר 1948 החזון הציוני־מרקסיסטי והקומוניסטי הדו־לאומי נעלם. הפרק השביעי מוקדש להופעת רעיון הדו־לאומיות בזרם ההגות והיצירה ה"כנעני" ששורשיו בימין הרוויזיוניסטי והתגלמותו בארגון "הפעולה השמית", כתב העת אתגר והשבועון העולם הזה בעריכת אורי אבינרי. גם כאן, זנד מייצג נאמנה את החזונות הפדרטיביים והדו־לאומיים כנובעים מתוך שאיפה לעצב את הציונות ברוח טריטוריאלית רפובליקנית, ולא רק מתוך אמונה בזכויות אדם לפלסטינים. הפרק השמיני דן בתהליך ההפנמה של תזת "אי־ההפיכות" של מפעל ההתנחלויות בשטחים בקרב שוחרי הפשרה. הוגה התזה מירון בנבינישתי הגיע למסקנה זו כבר בשלהי שנות ה־80, אומנם בתחילת תהליך אוסלו פיתח הרהורי כפירה, אך אלו נמוגו עם התרסקותו. אמירותיו של הסופר א.ב. יהושע בשנים האחרונות לפני פטירתו מסמנות את חדירת תזת "אי־ההפיכות" והרעיון הדו־לאומי לליבת חוג האינטלקטואלים הציונים תומכי שתי המדינות. זנד מזכיר שורה של אקדמאים ישראלים וישראלים לשעבר, שספק אם היו מוכנים לקרוא לעצמם ציונים, שאימצו את רעיון המדינה הדו־לאומית. למעשה, לאחר שהיה תומך (לא נלהב) של פתרון שתי המדינות, זנד הצטרף לקבוצה זו.

בפרק התשיעי זנד מפנה את המבט לפלסטינים, ובפתיחתו כותב בצניעות שהפרק כולו מבוסס על קריאת תרגומים מערבית ומחקרים בשפות שהוא שולט בהן. זנד אינו מנסה לייצר תמונה סימטרית של תמיכה מקבילה ברעיון הדו־לאומי בקרב הפלסטינים, רעיון שכאמור, אינו זוכה לאהדת ההמונים גם בקרב הציונים. אך לאורך השנים היו דמויות פלסטיניות בעלות פרופיל גבוה, פאוזי אל-חוסייני, ג'ורג' אנטוניוס ומוסא עלמי, שהיו פתוחות להשתלבות יהודים בחברה הפלסטינית ואף למתן זכויות קולקטיביות לאומיות ליהודים במדינה דמוקרטית. זנד מראה כיצד החל משנות ה־60, פלסטינים שהיו מוכנים להשלים עם קיומם של יהודים בארץ ישראל־פלסטין תחילה פנו לפתרון המדינה האחת הדמוקרטית, ולאחר מכן עברו לפתרון שתי המדינות. כעת, האליטה האינטלקטואלית הפלסטינית שנמצאת במערב שוב תומכת "במדינה אחת דמוקרטית", ולהערכתי, מאז 7 באוקטובר, מוכנה להתפשר על ה"דמוקרטית" לטובת החזון החמאסי. למרות התזוזות בשוליים, הפרק נחתם בהודאה כי אינטלקטואלים פלסטינים, בדומה לאנשי רוח ישראלים יהודים, טרם הצליחו לגבש אסטרטגיה שתחלץ את שני העמים מהסיטואציה שבה אחד מהם שולט בשני (עמ' 198).

בפרק הסיכום סוקר זנד את ההיסטוריה הישראלית מאז 1967 ועד היום, ומוביל את הקורא למסקנה כי דו־לאומיות הינה האפיק היחידי להימנעות מ"קטסטרופה". זנד חושש מהתלקחות שעלולה להתפרץ בעקבות יישום מהלכי סיפוח ואפרטהייד ואולי אף "ניסיון פיצוץ מטורף של מסגד אל-אקצה" (עמ' 224). נבואתו התגשמה, אך את הקטסטרופה יזם ארגון חמאס. אומנם בעשרת החודשים לפני 7 באוקטובר התגרתה ממשלת נתניהו בפלסטינים בכך שפעלה להעמקת השליטה בשטחים וקבירת הסוגיה הפלסטינית, וכך גם נכתב בהצהרות חמאס לגבי הרציונל ליציאה למתקפה. יחד עם זאת, קשה להתכחש לכך שהייתה זו מתקפת הפתע החמאסית שפתחה את סבב האלימות ההיסטורי שממשיך עדיין.

מיטב המומחים ואנשי הביטחון לא חזו את 7 באוקטובר, ולכן, אין לבוא בטענות לזנד ההיסטוריון שלא חזה אותו (ולא כלפי ההיסטוריון שכותב שורות אלו). עם זאת, אחת החולשות של הספר טמונה בנטייתו הכללית להמעיט ביכולתם של הפלסטינים להשפיע על ההיסטוריה (להיות "אייג'נטס" בז'רגון המקצועי) של הסכסוך הישראלי־‏פלסטיני, בדומה לנטייה הכללית ערב 7 באוקטובר, "הקונספציה". מבחינת זנד, מעשיהם של הפלסטינים, בחירותיהם האסטרטגיות ושיטותיהם הטקטיות משניים לחלוטין לעומת מטען הליבה של הציונות אשר הכשיל שוב ושוב את הניסיונות למציאת פשרה בין יהודים ופלסטינים בארץ מזרח־תיכונית זו.

בעשור וחצי האחרונים ישנה מגמה מתגברת במחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני לראות בו מקרה של "קולוניאליזם התיישבותי" או "מתנחל" (settler-colonialism). זנד בעצמו מתייחס למושג (עמ' 18, 159, 216) כדי לבאר מהלכים של נישול מצד התנועה הציונית כלפי ערבים פלסטינים. מאז הופעת המושג במחקר על אודות ישראל או פלסטין ישנה אי־בהירות לגבי הגדרותיו, קשת מאפייניו, וגם טשטוש בין השימוש בו כמסגרת אנליטית ובין אימוצו באופן פולמי כדי להכפיש את הציונות, הציונים וישראל. קצרה היריעה ממיפוי הפולמוס סביב המושג, אך ראוי לציין ששימוש מסוים בו מחייב את החוקר להבין את התנועה הציונית והתנועה הלאומית הפלסטינית כמבנות זו את זו עד לעומקי הווייתן. ממחקרו של זנד נעדר כמעט לחלוטין האופן שהפלסטינים, בהתנגדותם למפעל הציוני, עיצבו בו את הציונות. לדוגמה, תיאורו של זנד כיצד נטש לב המיינסטרים הציוני את החזונות הדו־לאומיים והתת־מדינתיים, מנותק מהתעצמות ההתנגדות הפלסטינית העיקשת לציונות במהלך שנות המנדט. ובהתייחסותו לאוסלו והאינתיפאדה השנייה משמיט זנד את העובדה שהטרור הפלסטיני הפך את הציבור הציוני בישראל מאדיש ואף עוין להתנחלויות, לאדיש ואף עוין לרעיון חלוקת הארץ.

הביקורת כאן לא מסתכמת בטענה כי זנד "ביקורתי מדי" כלפי הציונות, אדרבא, הוא אינו ביקורתי מספיק כלפיה. זנד כמובן לא רואה בציונות תופעה עתיקה או אפילו תולדה "טבעית" של היהדות. הוא מדגיש את לידתה במרחב האתנוצנטרי של מרכז ומזרח אירופה ומתוך תופעת האנטישמיות המודרנית. אך בעוד האירופאים אחראים על עיצוב הציונות, גבולותיה, מטרותיה ותרבותה, הפלסטינים מוזכרים בספר רק כאובייקט של הציונות וישנן רק התייחסויות אגביות להשפעתם על התהוותה. למשל, לגבי מלחמת 1948 זנד כותב: "למזלה הרב של הישות היהודית הצעירה, 'הוועד הערבי העליון' ו'הליגה הערבית' הכריזו עליה מלחמה" (עמ' 130). כמובן שלערבים ולפלסטינים היו סיבות טובות לראות בהצעת החלוקה אי־צדק משווע, ואין חולק שההיקסמות הציונית מרעיון הטרנספר ותיקה כמעט כמו הציונות עצמה, אך השימוש ב"מזל" מטרתו לומר שהציונים בכל אופן היו מבצעים את הנכבה וכעת ניתן להם התירוץ. הפלסטינים, לפי זנד, אינם שחקן היסטורי.

דוגמה נוספת למסמוס הסוכנות ההיסטורית הפלסטינית ניתן למצוא בהתייחסות של זנד ליוזמת ראש הממשלה בגין בין השנים 1969‑1977 לאפשר לפלסטינים בשטחים לבחור באזרחות ישראלית במסגרת תוכנית האוטונומיה. לפי זנד "מתווה האוטונומיה הנועז שלו (בגין) נגרר ונפל בין הכיסאות" (עמ' 158). איננו יודעים מה רצף האירועים המדויק שהוביל לנפילת מתווה האזרחות של בגין, אך אין ספק כי לאורך שנות השליטה הישראלית בשטחים הפלסטינים היו נאמנים באופן גורף לקו של אש"ף, ולא הביעו שום רצון רציני להשתלב במדינה היהודית. באותן שנים אופציית האזרחות הייתה זמינה לתושבי מזרח ירושלים, אך מעטים בודדים ניצלוה. בשלהי שנת 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ולצד הפרות סדר ופיגועי דקירה וירי, היה בה גם מרכיב מרשים של מרי אזרחי לא אלים. אם היה עיתוי טוב עבור הפלסטינים לדרוש להשתלב כאזרחים שווי זכויות במדינה דמוקרטית, דו־לאומית או אחרת, היה זה בשלהי שנות השמונים כאשר בין ישראלים ולפלסטינים היה מגע יומיומי אינטנסיבי ורמת האלימות הייתה זניחה לעומת העשורים שלאחר מכן. אך לא זה מה שקרה, ודרישות הפלסטינים למדינה עצמאית בגבולות 1967 כפו על ישראל שינוי גישה שבא לידי ביטוי בניצחונו של רבין.

רבים חולקים את השקפתו של זנד על הציונות. מצד אחד ישנם חוקרים ביקורתיים, רובם אך לא כולם אנטי־ציונים או פוסט־ציונים, העוסקים בסכסוך ורואים בציונות אידאולוגיה ותנועה שכללי ההיסטוריה לא חלים עליה – יש בה מהות ראשונית שמכתיבה את כל קורותיה. לאלו מצטרפים חוקרים ציוניים וציונים מן השורה, שכמו כל מי שאוחז בזהות פוליטית קולקטיבית באופן לא רפלקסיבי – מעוניינים לשגר אותה ואת מאפייניה אל עבר כמה שיותר רחוק, ולראותה כבלתי תלויה במעשיהם של אחרים. בכל זאת, ישנם כמה מחקרים אשר נמנעים מלתאר את הפרוגרמות הציוניות התת־מדינתיות כתכסיסנות או כקניית זמן. המקיף והעדכני ביותר שבהם הינו האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום? מאת דמיטרי שומסקי (מאגנס, 2024). טוב יעשה המתעניין בתולדות הציונות אם יקרא את שני הספרים.

מאז פרסם את כיצד ואיך הומצא העם היהודי? (מאגנס, 2008), נותר זנד עקבי בהשקפתו על הציונות כתנועה לאומית שחושלה במזרח אירופה ויש בה "אתוס" (עמ' 211), "אידיאולוגיית מעמקים" (עמ' 153), או "פילוסופיית מעמקים" (עמ' 160) אתנוצנטרית. לציונות, על פי זנד, ישנו "רצון" (עמ' 30) והוא רצון שוביניסטי ומדיר, "אתנו־טהרני" (עמ' 26). יש לציונות "חזון" ש"סותר בבסיסו מסגרת מדינית משותפת ושוויונית עם המקומיים" (עמ' 28). לפיכך, זנד רואה בתופעה העקבית של נכונות ציונית לחלוק את הארץ ואף את המדינה עם הפלסטינים כחריגה, כנחלתם של ציונים "הומניסטים" (עמ' 179) או "פציפיסטים" (עמ'  26), אבל לא של "הממסד" (עמ' 29) (האם בגין בשנת 1977 לא היה חלק מהממסד?). במידה שעלו בשנים המוקדמות פרוגרמות דו־לאומיות או תת־מדינתיות מצד הציונים היו אלו "פלירטוטים" (עמ' 71), "הצעות טקטיות" (עמ' 28) שנבעו מממדיו הקטנים של הפרויקט הציוני בתחילת דרכו. אותם זרמי עומק אתנו־לאומיים בציונות הם האשמים בעיצוב החברה הישראלית לאורך שנות קיומה, והם אשר הובילו אותנו למדיניות ההתיישבות והאפרטהייד בשטחים. אני חולק על ההמשגה הזו של הציונות.

---

ד"ר ארנון דגני הוא היסטוריון של הסכסוך הישראלי פלסטיני וחוקר קולוניאליזם התיישבותי. הוא עמית מחקר במכון הרמן לחקר יהדות זמננו באוניברסיטה העברית ומכון מולד.