שתיקת האדמה: דת ואקזיסטנציה ביצירתו של פנחס שדה, יעל ארליכמן, כרמל, 223 עמודים, 2021.
שתיקת האדמה, ספרה החדש של ד"ר יעל ארליכמן על הגותו הדתית של שדה, הוא ספר חשוב. ועדיין אי אפשר שלא לחוש את הניתוק הבלתי נמנע שבין רוחו השירית של שדה לבין הניסיון האקדמי, המאולץ בהגדרתו, למיין.
נדב הלפרין
לפני זמן מה מצאתי את עצמי משוחח עם סופר ישראלי מוכר ועטור פרסים על הבוז המופגן שבו נהגה השם פנחס שדה בפיהם של חלקים מסוימים מן הממסד הספרותי, במיוחד במחוזותיו האקדמיים. "ההסבר פשוט," הוא אמר, "שדה היה לוויתן והם דגי רקק." הקביעה החריפה הזו כומסת בתוכה אמת יסודית שאוהביו של שדה מכירים בה: שדה עבורם אינו סופר מן השורה, וגוף יצירתו אינו ניתן לסיכום במניית חיבוריו. שדה מייצג עולם רעיוני שלם, או שמא יש לומר, ים רחב של הלכי רוח, מחשבות, ואף צלילים ונופים, שקונים שביתה עמוקה בנפשו של מי שצלל בהם, ובמובנים רבים אף משנים אותו למן הרגע שבו העז פנים לצלול.
זו הסיבה ששתיקת האדמה, ספרה החדש של ד"ר יעל ארליכמן על הגותו הדתית של שדה, הוא ספר חשוב. ראשית כל, הוא יוצא מנקודת ההנחה המכרעת ששדה הוא הוגה בעל שיעור קומה של מחשבה דתית עברית במאה ה-20, בין אם כיוון לתואר הזה ובין אם לאו, ועצם ההנחה הזו אינה מובנת מאליה, כשברקע ההיסטורי עדיין מהדהדים קולות הפוטרים את שדה כקוריוז נרקיסיסטי ותו לא. שנית, הוא מבקש לבחון את שדה מחוץ לשדות הבוץ של הביוגרפיה הרכילותית שבהם התנהל לא פעם השיח על אודותיו ולהעביר את הדיון לשדה הרעיונות; ושלישית, הוא מעמיד את שדה בתוך הקשר הגותי ומשווה את דבריו עם אלו של דמויות כדוגמת רבי נחמן מברסלב, קירקגור, ויליאם ג'יימס וניטשה.
אבל החשיבות אינה נותרת רק בעצם ההצהרה – כלפי האקדמיה וכלפי עולם ומלואו – שלשדה אכן ישנה הגות ממש, כלומר, שהוא אינו דמות מן ההווי הספרותי בלבד, אלא חלק מן ההיסטוריה של המחשבה בישראל. החשיבות טמונה גם ברצינות הניכרת שבה הכותבת ניגשת למשימה, ובממד המאחד שבדבריה, דהיינו היכולת לאגד את מילותיו של שדה הפזורות בשירים, בפרוזה, בראיונות ובקטעי יומן, לכדי איזו אחדות רבת פנים, המזכירה את תפיסת האלוהות של שדה.
כך למשל, ארליכמן מיטיבה להראות כיצד המוטו המפורסם של האוטוביוגרפיה האייקונית של שדה, החיים כמשל: "החיים הם משל ואלוהים הוא הנמשל," אינה בבחינת סיסמה בעלמא, אלא משוכה כחוט השני לאורך יצירתו של שדה, ומעצבת את האופן שבו הוא מתאר את דמות האל, את מקומו של האדם למולו, את תפקידו של המשורר ואת יחסו לטבע, לאישה, ולאנושות בכללה. בכל הללו תפיסותיו של שדה אינן סטטיות, והן רוויות דימויים מרובדים ואף מנוגדים, אך בכולם טמון הגרעין היסודי של ניסיון חציבת הנמשל האלוהי מתוך מלאכת החיים.
ואף על פי כן אין הדרך העולה לירושלים, שבה מבקשת ללכת ארליכמן, נטולת מהמורות. אם הזכרתי מעלה את ויליאם ג'יימס, הפילוסוף והפסיכולוג האמריקני, הלה מתאר בספרו החוויה הדתית לסוגיה את החוויה הדתית ככזו המיוסדת בראשונה על מזג פנימי אמוני; כך גם החוויה ה"שדאית" לסוגיה תולדתה ממזג מסוים, מעין הלך רוח, הקודם לכל מושג שניתן לדבר בו ברורות ומוחלטות. טבעו של עולם הוא, שכאשר מבקשים לפרוט את הרוח להגדרות רציונליות מסודרות, מתמעטת הרוח. הכותבת מודעת לזאת היטב, וכל אימת שהיא מבקשת לסמן אופנים שונים וסותרים לכאורה במחשבת שדה, היא מסייגת את דבריה, במה שנדמה לעיתים כתקליט התנצלויות שבור ומוגזם מעט, ועדיין אי אפשר שלא לחוש את הניתוק הבלתי נמנע שבין רוחו השירית של שדה לבין הניסיון האקדמי, המאולץ בהגדרתו, למיין, למשל, את דמות האל ביצירתו לארבעה דימויים שונים, שאכן מתקיימים אצלו, אך בהחלט היה ניתן לאחדם לשני דימויים או לחלקם לשישה כאלו.
ובאמת, שדה היה, בעיני עצמו, משורר, ולא לשווא בחר להביע את רעיונותיו תוך שימוש בדיו הספרותי ולא העיוני. זוהי בחירה הקשורה בעבותות לעצם הלך הרוח של שדה כלפי המציאות. ארליכמן מכירה בזאת, אבל אין לה מנוס, בעומדה על הבמה האקדמית, מלאבד את אותה חיות שמעניקה הספרות למילים, ומאפשרת לדברים לא אמורים, המצויים בין השורות, לבוא לידי ביטוי, ולניגודים להתקיים יחד מבלי צורך בהסבר או בסיוג. שדה הרבה לדבר בגנות העיון המת, הקר, שאין לו קשר אמיץ עם חיים ממשיים, לכן בחר גם ללכת בדרך "החיים כמשל" ולהציג את משליו תוך שהוא משורר את חייו ממש, על צערם ושמחתם. במובן מסוים, עצם כתיבת ספר אקדמי על הגותו של שדה, מביאה בהכרח להיפוך. במקום "החיים כמשל" – "המשל כחיים", ההגדרה המופשטת קודמת לכל.
איני יודע מה תשובה היא לסכנה זו, ואיך אפשר להרבות מילים על "שתיקת האדמה" של שדה מבלי להשכיח בזה את שתיקתה. שדה עצמו, מעבר לנחת רוח אישית על עצם הדיון בו בכתלי האקדמיה, היה מתרעם מן הסתם. הוא העדיף את הדיון בשאלות הגדולות כשהוא נערך בחדר אפוף עשן המקטרת, ולא באולם ההרצאות הפלורוסנטי. אולי צריך היה ספר עיוני על שדה לאמץ את גישתו של זוכה פרס ישראל לספרות, אליעזר שטיינמן, שבבואו לכתוב ספרים על מחשבתה של תנועת החסידות בחר בלשון פיוטית ומיסטית, במהלך שניתן לכנותו שירה על שירה. ברם, כתיבה כזו ודאי תוקע היום כ"לא אקדמית" דיה, ומצב עניינים מעציב זה ודאי אינו אשמתה של ד"ר ארליכמן, אך אולי היה מקום לקוות לטרנספורמציה משמעותית יותר של עבודתה ממבנה הדוקטורט היובשני מטבעו שבו נכתבה במקור, לכדי חיבור שגם בסגנונו ישקף משהו מרוחו של שדה.
לגופן של טענות, מצאתי את עצמי מסכים עם רבות מהבחנותיה של המחברת, גם אם לעיתים היה בהן משהו מן השרירותי. על נקודה אחת, בכל זאת, חשוב לי להעיר: ארליכמן כותבת כי "אפשר לראות את כל יצירתו של שדה כנעה בין הקוטב הניטשיאני לקוטב הנוצרי," הבחנה זו כוחה יפה, אבל היא חסרה. כמו רבים, ממסגרת ד"ר ארליכמן את תקופתו "היהודית" של שדה ככזו המתחילה בשנת 1981, עם יציאת ספרו על רבי נחמן, ונמשכת עד ללכתו מעולמנו. לדידי זהו משגה. סימנים לשיג ושיח יהודי מובהק מצויים בספריו קודם לכן, במיוחד לאורך שנות השבעים. כך לדוגמה בשיר "שלמה אמריליו" הנפתח בהזכרת שמותיהם של מקובלים יהודים בני המאות ה-17 וה-18, למעשה, אפילו בהחיים כמשל, שבו מגנה שדה את היהדות במילים קשות, הרי שחיבתו לחיבורו הקבלי של יעקב פרנק, משא דומה, מעידה כי נמשך אל רעיונות קבליים, והשפעתם עליו כבר אז גדולה בעיניי מכפי שהיא מבוטאת בספר.
סוף דבר, חיבורה של ארליכמן הוא דבר טוב שקרה בעולם, והוא יביא ברכה בהיותו יתד לסמוך עליה ולהרחיב את העיסוק האקדמי בפנחס שדה, כפי שראוי להיות. אך בל נשכח שעיסוק אקדמי אינו אלא צל חיוור של אש החיים היוקדת עצמה, צל קונקרטי וממשי, והלוא פנחס היה זה שלימדנו, שהחיים הם חלום.
נדב הלפרין, בן 27, משורר ומגיש התכנית וההסכת "אש זרה" בתאגיד השידור הציבורי "כאן".
Σχόλια