ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות, אניטה לוס, הוצאת פן וידיעות ספרים, מאנגלית: רחל פן, 251 עמודים, 2024.
המטרה של לורליי, גיבורת הרומן, היא לא רק להוציא מגבר תכשיטים ו"ולתפוס קצת שכל" כדי שתוכל להינשא לו, אלא גם למצוא את קולה כסופרת אישה בעולם גברי שמתייחס לנשים כאל לא יותר מאשר תכשיט חינני שאל לו לחשוף בציבור את בורותו או חוכמתו.
שרי שביט
מה לא נכתב על רב־המכר האמריקאי הענק ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות, מאת אניטה לוס, מאז ראה אור לפני כמאה שנה? שהוא מייצג את התרבות העליזה של שנות העשרים ואת האופנה הכלכלית שלהן. את ההתמכרות לקפיטליזם ולכסף, את תרבות הפינוקים האמריקאית הזולה. שהוא ספר פמיניסטי. שהוא אנטי־פמיניסטי. שהוא אבטיפוס של גיבורות נשיות הכותבות יומן ומחפשות חתן נוסח ברידג'יט ג'ונס וקארי ברדשו מ"סקס והעיר הגדולה". שהגיבורות שלו נפלאות, אבל גם איומות מאוד, ערמומיות ומשעשעות, מנצלות או מנוצלות. קשה להכריע. לך תדע.
הרומן, שראה אור לאחרונה בעברית בהוצאת פן (ובתרגומה של רחל פן), מסופר מנקודת מבטה של לורליי. מעין "איט־גירל" אמריקנית, בלונדינית צעירה ובורה, שבוחרת בחיים הטובים תוך כדי שהיא זונחת את דרכי המוסר. היא מנסה להיות שחקנית ולאחר מכן סופרת, אבל מהר מאוד מגלה שכדי להתקדם בחיים עליה לסגור את עסקת חייה: להתחתן עם בעל עם כיס עמוק ורחב. לורליי, שקיבלה את כינויה משופט בזמן שזיכה אותה מקנוניית רצח, ולכן חשודה מראש בתומתה, מחפשת גבר עשיר להינשא לו. מלווה בחברתה הטובה מבית, דורותי, השתיים יוצאות למסע הרפתקני הכולל ארוחות במסעדות מפוארות, ביקורים במועדוני הופעות נוצצים, שיט בספינת תענוגות ונסיעה ברכבות בעלות קרונות פריים. אך חלק הארי של המסע מתרחש בביקורן של השתיים בבירות אירופה הרחוקות אלפי שנות אור מסביבתן הטבעית.
אפשר לקרוא את ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות כהתנגשות מרתקת בין התרבות האמריקאית לאירופאית, כאשר החוקרת המרכזית שלה היא בחורה צעירה, מביכה, מצחיקה, חיננית, שטחית ועילגת, המתבטאת בזרם תודעה מתפרץ ושנון, חמושה בבלונד ובליפסטיק, ומחבבת יהלומים.
הרומן, הכתוב כיומנה הפרטי והכרונולוגי של לורליי בגוף ראשון, התחיל כסדרת סיפורים קצרים במגזין הארפרס בזאר פרקיו העיתונאיים הפכו לפופולאריים עד כדי כך שב־1927 לוס כינסה אותם בספר, ובשלב מאוחר יותר כתבה גם ספר המשך. שני החלקים נחשבים היום ליצירה אחת שלמה. הראשון סובב את קורותיה של לורליי במסע לחיפוש חתן, והשני – את חייה החדשים לאחר הנישואין.
כשהרומן המלא ראה אור הוא זכה להצלחה אדירה, הפך לקומדיית קאלט זוכת אוסקרים בכיכובה של מרלין מונרו, ונטמע לנצח בתרבות המערב בזכות משפטים איקוניים כמו "יהלומים הם לנצח" שהתגלגלו לתרבות הפופולארית בעשרות תצורות שונות, המפורסמת שבהן הוא הקליפ של מדונה לשיר "נערה חומרנית" משנת 1984.
אבל קסמו העולמי של "הבלונדיניות" טמון דווקא בסאב־טקסט. בכל מה שלורליי לא מתוודה עליו ביומנה, אבל מתכוונת אליו, במסעה האינטרסנטי אל חיי הנישואין. האישה המשעשעת, החצופה מעט, המדברת בדיבור ישיר במשלב סלנגי, היא אינדיבידואלית ופקחית הרבה ממה שנדמה לגברים ולנשים שסביבה, שהיא מנצלת אותם, אך מסתירה זאת במיומנות מרשימה של מי שיודעת למרוח ליפסטיק בדיוק בין הקווים.
אם נחזור להתנגשות התרבותית בין המסע האמריקאי לבירות אירופה, נגלה כי מטרתה של לורליי היא לא רק לתפוס גבר שיספק לה תכשיטים, אלא גם לגם "לתפוס שכל", "להתחנך" (עמ' 106). האזכורים הספרותיים ברומן סובבים את הנופים האירופאיים שלורליי ודורותי נקלעות אליהן, נוכחים כמעט בכל פסקה ברומן, לצד אלו האמריקאים, ומלאים בשמות של פרסונות תרבותיות ומקומות פופולאריים שהיו שגורים בכל פה בשנה שהספר יצא בה. אבל לעומת האמריקאים, האזכורים המתרשמים מאירופה מנוסחים בנימה מתנשאת ובזלזול מובחן. "פריז היא אלוהית [...] והצרפתים הם אלוהיים" (עמ' 59), לורליי טוענת, אך לא בזכות אוצרותיה התרבותיים וההיסטוריה שלה, אלא רק משום שניתן לדעת בקלות כמה עלתה החליפה של הג'נטלמנים הצרפתים ברחוב. גם האירוניה במשפט "אם חזית במגדל אייפל, לפחות עשית בחיים שלך דבר מה", חפה מנימוס והסתרות, ולבחורות הצרפתיות "אין הרבה שכל כמו שיש לנו, הבחורות האמריקאיות" (שם), מכיוון שהן לא יודעות איך להוציא מגבר מספיק תכשיטים.
על פי לורליי, ללונדון מגיעים במימון גברים בעלי השפעה כדי להתחנך, ולכן מפגש פרונטלי בן דקות מעטות עם נסיך ויילס גורם ללורליי, באופן אירוני מודע לעצמו, להרגיש לפתע הרבה יותר אנגליה. וגם מפגש גרנדיוזי עם דוקטור זיגמונד פרויד בווינה עובר רדוקציה כשהפסיכולוג המפורסם שולח את לורליי לנוח, ומוצג במכוון בהקטנה מושכלת ומצחיקה. "אם לא אשיג את הכתר יהלומים שלי כל הטיול שלי ללונדון יהיה כישלון", מעידה על עצמה לורליי, אך גם מצטטת בחיקוי ידעני את אחד מטובי מחזריה המעלה על נס את קריאת הספרות האנגלית הנערצת עליו, "שייקספיר הוא מחזאי גדול, המלט הוא טרגדיה, ובכל הקשור לרומנים כולם צריכים לקרוא את דיקנס" (עמ' 120).
ההתנגשות הספרותית בין אמריקה המיוצגת על ידי אישה לא משכילה וחומדת ממון, לבין המדף המומלץ של ספרות העולם האירופאית, הופכת ברומן זה לבדיחת סלפסטיק מתוחכמת, המאירה אור חדש על הפער בין מה שהשכלה אירופאית יכולה לתת לרווקה על עקבים, לעומת מה שיכול להעניק לה צמיד זהב. אך המטרה של לורליי במסעה באירופה היא לא רק להוציא מגבר תכשיטים ו"ולתפוס קצת שכל" כדי שתוכל להינשא לו, אלא גם למצוא את קולה כסופרת אישה בעולם גברי שמתייחס לנשים כאל לא יותר מאשר תכשיט חינני שאל לו לחשוף בציבור את בורותו או חוכמתו.
כבר בעמוד הראשון של הרומן מצביעה לורליי ביודעין על הרגע שהתחילה לכתוב בו את יומנה: "חבר שלי ואני אכלנו בריץ אתמול בערב והוא אמר שאם אני אקח עיפרון ונייר וארשום את כל המחשבות שלי, יצא מזה ספר [...] הג'נטלמן הזה אמר שבחורה עם שכל צריכה לעשות איתו עוד משהו חוץ מפשוט לחשוב" (עמ' 13). בהמשך, מאהב אחר שולח לה ספרים כדי שלא תהיה בודדה, אך היא בועטת ביודעין בחשיבותם הקאנונית ומצביעה על מטרתה הפרטית והבסיסית בצריכת סיפורים: "לא אכפת לי לשמוע סיפור מלוכלך כל עוד הוא באמת מצחיק" (עמ' 23).
"שכל זה באמת הכול" (עמ' 106) היא חוזרת ומזכירה לפני כל מפגש עם אחד ממחזריה, והשכל אינו מומשל לאחיזה בתרבות הספרותית שהיא צמאה לה, אלא להבנה הברורה שעליה להסתיר את ידיעותיה מול גבר עשיר שעשוי להעניק לה מעמד וזכויות. בביקור בווינה, שמבחינה גיאוגרפית לורליי בטוחה שהיא המשך ישיר של לונדון, היא מצליחה להתברג אל ארוחת ערב עם סופרים אירופאים נחשבים כדי "לנהל שיחה ספרותית" (עמ' 119) בדרך היחידה שאישה כמוה יכולה להיכנס לשם: על עקבים, בשמלה יפה. כך, בטון משועשע שמסתיר במיומנות משוכללת את הרצון העמוק שתחתיו, לורליי הופכת לאישה כותבת, כתיבה אישית וסודית, ביומן חסוי שאיש אינו קורא בו פרט למיליוני קוראים בכל רחבי העולם.
בסוף החלק הראשון של הרומן לורליי מתחתנת עם ג'נטלמן שנלכד ברשתה ונפרדת מהיומן שלה, "כי עכשיו אני יכולה לכתוב את הספר שלי בלי שהזהות שלי תיחלש בגלל שם של בעל שירסק אותי. כשסוף סוף נהייתי ספרותית," היא מסכמת את תהליך החניכה שעברה, "החלטתי שלא אהיה מסוג הסופרות ההרסניות [...] אני אנסה תמיד ללמד משהו שיעשה את העולם אפילו יותר טוב" (עמ' 130).
התובנות שלורליי סופגת מהיותה אישה שהשיגה לעצמה קצת שכל מופנות באופן ישיר לביקורת על חברתה דורותי, הנחשקת פחות ממנה, אך המאורגנת יותר ומשכילה יותר. לאורך הרומן דורותי משלמת מחירים כבדים על שהיא מחצינה את דעותיה. כשהיא מביעה את דעתה על הרפובליקה הצרפתית למשל, היא חוטפת מכות מגבר, וכשהיא מדברת על אהבה באופן גלוי היא מבריחה את כל הג'נטלמנים סביבה.
לוס, מחברת הרומן שהייתה גם שחקנית, מחזאית והתסריטאית האישה הראשונה בהוליווד, קישרה לא פעם, בראיונות מכוננים, את הקשיים הביוגרפיים שליוו את הקריירה שלה – אפליה מגדרית וקנאה בשחקניות בלונדיניות שזכו בתפקידים על חשבונה – לדמותן של לורליי ודורותי. שתי הדמויות משלימות זו את זו, הערכית מול הסוררת, באופן מטאפורי וקונקרטי, כאילו הווייתן המשותפת מייצגת אישה אחת: אישה שיצאה מאמריקה למסע חניכה אירופאי הזונח את ערכי המוסר, ונושאת במזוודתה את ערכי החברה האמריקאית הקפיטליסטית – אך גם את הכתיבה ככלי ביטוי אישי, או אולי כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן להשתרבב אל הקאנון בלי לזעזע את שומרי הסף.
כך, ג'נטלמנים מעדיפים בלונדיניות אבל מתחתנים עם ברונטיות מנסח מחדש את משפט הפתיחה הספרותי המפורסם של ג'יין אוסטן, המגדיר את מעשה הנישואין כעסקה כלכלית נעלה: "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש רב מן הסתם חש מחסור ברעיה" (מתוך גאווה ודעה קדומה בתרגום עירית לינור). בגרסה המשוכתבת האמריקאית והאירונית של לורליי, לוס מדגישה לא את המחסור המוכר שחש בו הרווק, אלא את המחסור החברתי־מעמדי שחשה בו דווקא הרווקה.
על אף זרם התודעה המעט מייגע, הרומן מענג עד כדי כך שהוא מצליח לטשטש את גבולות המגדר החברתיים המונעים מנשים לממש את רצונן, שכמעט ונשכחים בשוליו. אך אולי הספק לגבי מעמד האישה מבצבץ דווקא לפני המילים הרשמיות, בהקדשה המופיעה בראשיתו של ספרה פורץ הדרך של לוס: "לג'ון אמרסון שגילה, פיתח, טיפח, והכשיר את מה שיש בי, אם יש בי בכלל משהו בעל ערך". לוס הקדישה את ספרה לאיש שהרגישה שהיא חייבת לו הכול. במאי סרטים מצליח, שהיה גם בעלה.
שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת.
Comments