מלחמה וחלום, יאיר לפיד, כתר, 261 עמודים, 2024.
מדוע גם אחרי שרכש ניסיון, מילא תפקידים והוכיח שהוא טוב לפחות כמו רוב מתחריו, יאיר לפיד עדיין צריך להתעקש שייקחו אותו ברצינות? מעניין היה לקרוא מה הוא עצמו חושב על כך.
גיא בן־פורת
לפני שנים, כשעוד היה עיתונאי, תיאר יאיר לפיד את סדר יומו: הוא מתלבש בקפידה, מתגלח ומזליף אפטר שייב משובח, ומתיישב לכתיבת הטור השבועי בעיתון. הטור שאתם קוראים, כמו ביקש לומר, הוא של אדם הלוקח את עבודתו ברצינות. ואכן, יש פער בין הדרך שלפיד מתאר בה את עצמו כמי שעובד קשה ובהתמדה, לבין הטקסט, גם בספר הזה, מלחמה וחלום, המעלה רושם מעורר קנאה של כתיבה נטולת הייסורים המוכרים לרבים מאיתנו. הכתיבה קולחת, משלבת בין האישי לעולם שסביב, בהירה פוליטית, משובצת באנקדוטות, משעשעת לעיתים, ובעיקר נקראת בקלות. זהו אולי ההסבר – יש לקוות לפחות – לשאלה המתבקשת כיצד, בשנה סוערת כל כך, מצא ראש אופוזיציה זמן לכתוב ספר.
מלחמה וחלום איננה יצירה ספרותית (הרי אם הייתה, לא היו מבקשים ממני לכתוב עליה) וגם לא בדיוק ביוגרפיה, כמו שלפיד מצהיר. זהו בעיקר טקסט פוליטי שהממד האישי שזור בו. בחלקים האישיים לפיד כותב ברגישות על משפחתו, על בתו יעל, על אחותו שנהרגה ועל אביו ששרד את השואה. הוא מתאר גיל התבגרות מאתגר, מבקש את עלבונו על מה שהוטח בו על שירותו הצבאי והתואר האקדמי שלא קיבל. ומעל לכל, בחלק הפוליטי, מזכיר לפיד לקוראים שהוא כבר 12 שנה בפוליטיקה, במהלכן היה שר אוצר, שר חוץ, ראש ממשלה וראש אופוזיציה, קיבל החלטות מכריעות, ובעיקר – לתפיסתו, הוכיח שהוא לא פחות טוב ממי שכבר שלושה עשורים שולט בפוליטיקה הישראלית. הוא מבקש, ובצדק מסוים, שייקחו אותו ברצינות. בהינתן זאת, מה שחסר בספר הוא דווקא חשבון הנפש הפוליטי המצופה אחרי למעלה מעשור של מאבק פוליטי – ראוי להערכה על נחישות והתמדה, אבל רחוק ממה שייעד לעצמו.
בניגוד לדימוי של מי שהדברים באים לו בקלות לפיד מתאר עצמו כאדם חרוץ ונחוש שעובד קשה. הוא מקפיד על אימונים ועל דיאטה כדי לשמור על משקל, הגיע לדאן 3 בקרטה למרות היעדר כישרון (לדבריו) וגם שמר על רצף של 716 יום בדואלינגו. מעלתו העיקרית, הוא אומר, היא יכולתו להקיף עצמו באנשים טובים ממנו (עמ' 8). צניעות היא מידה חשובה, אבל לפיד גם מקפיד להזכיר שמהדורת החדשות שהגיש, שהתחילה בצליעה, שברה שיאי צפייה, ושהטור שכתב בעיתון היה הנקרא ביותר בעיתונות הישראלית. בחלקים הפחות טובים של הספר, לפיד אף מחלק עצות בסגנון של מאמן אישי ("כל חיי האמנתי שעדיף לנסות להיכשל מאשר לא לנסות בכלל, עמ' 46; "המילים הן שיוצרות את המעשים", עמ' 80; "השמיים הם כן הגבול, אתם לא יכולים להיות כל מה שתרצו" עמ' 96), וגם מפזר אבק תהילה, כמו כדי להזכיר שגם הוא ב"ליגה אחרת" כמו אתם יודעים מי. כך, הוא קיבל ספר מקיסינג'ר שהקדיש אותו "לידיד טוב", פגש את עמנואל מקרון ("לקח לנו עשר דקות להחליט שאנחנו חברים", עמ' 130), עבד עם אתוני בלינקן ("יחסים החורגים מהתחום", עמ' 156) והתייעץ עם טוני בלייר ("התיידדנו מיד אחרי שנכנסתי לפוליטיקה", עמ' 157). בחלקים האלה בספר יתמקדו מן הסתם רבות מהביקורות, אבל כדאי להקדיש תשומת לב דווקא לחלקים האחרים בספר שלפיד מנסה לבנות בהם פרסונה פוליטית ואלטרנטיבה שלטונית.
לפיד מתאר עצמו כאיש של אנשים, כאדם אופטימי שיודע לחלוק קרדיט, ומי שמאמין באהבה ואוהב – את המשפחה, את החברים ואת המדינה. לא קשה לנחש מול מי ומה הוא מבקש להציב את הדימוי האישי והפוליטי של אדם אוהב, אופטימי ומחויב, וגם כמי שיכול להיות אלטרנטיבה. ואם זה עדיין לא ברור, לפיד גם אומר זאת מפורשות: "מעולם לא התרשמתי מנתניהו כמו שהתרשמו ממנו אחרים, ובוודאי לא כמו שהוא מתרשם מעצמו" (עמ' 198). את הצלחתו של נתניהו הוא מייחס לכך ש"תאוות השלטון שלו ממאירה והיא התכלית של עצמה" (עמ' 199). ויש לו גם הסבר מוכר על מה שמעוללת תקופה ארוכה מדי בתפקיד, בתוך האקווריום של לשכת ראש הממשלה – ניתוק מהעולם האמיתי והסתגרות במקום שבעיות אמיתיות של אנשים אמיתיים הופכות בו לתיאורטיות במקרה הטוב.
אבל, העובדה שלא הפך לאלטרנטיבה של ממש מעלה את השאלה מדוע לא, וזו שאלה שלפיד נמנע ממנה, וחבל. אם לפני שלושים שנה נתניהו הביא לישראל את הפוליטיקאי במודל האמריקאי, אריזה נוצצת ומוכנה לשיווק של מראה, סגנון דיבור ומסרים קליטים, הרי לפיד היה לכאורה האלטרנטיבה המתבקשת. המראה, הקסם האישי והיכולת הרטורית נראו כהבטחה. בשנים האחרונות לפיד התנער מהתדמית שלו בתחילת דרכו ומבקש למצב עצמו כפוליטיקאי רציני הראוי לתפקיד הבכיר. הוא קיבל החלטות שלא תמיד היו פופולריות, ויתר לאחרים על הבכורה (גנץ ובנט) כאשר חשב שהוויתור משרת את המטרה, ולא ויתר גם כאשר ספג מפלות. ולמרות זאת, האיש שיכול היה להיות ראש ממשלה נגע רק לפרק זמן קצר בפסגה. המסר ברור, לפיד איננו נתניהו. יתרה מכך, הוא גם לא נופל מרוב הפוליטיקאים בזירה הציבורית היום, וזו מחמאה קטנה כמובן, ובכל זאת נראה שהבשיל ולמד לא מעט.
"מלחמה וחלום" בחר לפיד לקרוא לספר, חלום ולא שלום, אולי מכיוון שהשם כבר תפוס ואולי מכיוון שהמותג עצמו, "שלום", כבר פחות פופולרי, ולפיד מקפיד לציין שהוא "לא שמאלני". אבל "חלום" הוא גם דבר אישי ופרטי, ואולי מראש האופוזיציה מצופה לבחור ב"חזון" או לפחות בסדר יום ברור יותר. אך לפיד אומר גם דברים נכוחים. הוא מבקר את תפיסת ה"וילה בג'ונגל", על היותה עיוורת לסביבה וחלק "ממדיניות שעשתה הכול כדי להתעלם מקיומם של הפלסטינים" (עמ' 69). הוא גם מתנגד לחוק הלאום ומכנה את בן גביר ניאו־פשיסט (ובממשלתו קצרת הימים הייתה חברה מפלגה ערבית). בימים האלה זה לא מעט, אבל לא בטוח שזה מספיק עבור מי שמבקש להיות אלטרנטיבה. בניגוד למשנה הברורה שלו בנוגע לחופש הדת, והרצון שהביע להיפרד מהפלסטינים, אין ללפיד אמירה ברורה על גבולותיה העתידיים של ישראל (נניח, פינוי התנחלויות?), יש לו התנגדות לחוק הלאום אבל אין אצלו דיון של ממש על שאלת האזרחות הישראלית (נאמר, האם יש לאזרחים ערבים זכות לקרקע כמו ליהודים?).
הליברליזם הוא התיוג המוכר של לפיד. הוא מאמין שהליברליזם שלו מבטיח את הברית עם ארצות הברית (לפחות זו שלפני הבחירות האחרונות) ואת קשריו הטובים בוושינגטון: "חלק מזה נבע מכך שהם הבינו את המחויבות העמוקה שלי לערכים של הדמוקרטיה הליברלית" (עמ' 85). הוא רוצה את ישראל ליברלית, הוגנת ושפויה. הוא נחרד ממי שחושבים שישראל צריכה להתנהג כאילו "בעל הבית השתגע" ולהתעלם מהחוק הבין־לאומי ומערכי כבוד האדם, מי שרוצים לפגוע בחפים מפשע ולהעניק חסינות מפשעי מלחמה (עמ' 38). הוא חילוני, אבל לא שמאלני, ליברל כלכלי שמתנגד לעבודה מאורגנת, אבל מאמין בחמלה ובדרך השלישית. הוא התפטר מעבודתו ברשות השידור בגלל ועדי העובדים, אבל לא מציע דרך אחרת להגן על עובדות ועובדים החשופים יותר ויותר לפגיעה של כלכלת השוק. ובעיקר, לפיד מדגיש ש"אנחנו המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון בזכות העובדה שאנחנו דמוקרטיה מערבית" (עמ' 39).
אבל האם הוא באמת מאמין שישראל היא דמוקרטיה מערבית? השאלה עולה לא רק בגלל הממשלה הנוכחית. מה לגבי השליטה בשטחים (ע"ע "כיבוש"), החוקים המפלים לרעה אזרחים ערבים, או מעמדה של הדת בחיי היום־יום? לגבי הדת, משנתו של לפיד כמובן סדורה ומוכרת. כך, כראש ממשלה, כהצהרה חילונית, בחר לפיד לנסוע ליד ושם ולא לכותל המערבי. אפשר לשאול מה המסר בביקור דווקא ביד ושם. אולי ליברל אמיתי שקורא תיגר על אי־הליברליות של המדינה שהוא חי בה היה נוסע דווקא לאום אל פאחם? לפיד, לשיטתו, איננו שמאלן, ובכל מקרה ספק אם נסיעה לאום אל פאחם או לחלופין הצהרה על מדינה פלסטינית בגבולות 67 יביאו אותו ליעד שסימן – לשכת ראש הממשלה.
בשבעה באוקטובר אחר הצהריים פגש לפיד את נתניהו "אפור, מוכה, קשיש פתאום" (עמ' 15). לא היה זמן מתאים מהשבועות והחודשים שלאחר מכן לחולל את השינוי הנדרש. לפיד העיתונאי היה קורא לזה אולי "משחקים מול שער ריק". אבל למעלה משנה אחרי, דבר לא קרה. סוציולוגים פוליטיים, יועצים או פרשנים יידעו לתת הסברים, טובים יותר או פחות, לשאלה מדוע לפיד לא הצליח לשבור את תקרת המנדטים, להגיע לקהלים חדשים ולממש את ההבטחה שהייתה לכאורה גלומה בו. מדוע גם אחרי שרכש ניסיון, מילא תפקידים והוכיח שהוא טוב לפחות כמו רוב מתחריו, הוא עדיין צריך להתעקש שייקחו אותו ברצינות? מעניין היה לקרוא מה לפיד חושב על כך.
לפני שנים, בזמן לימודי הדוקטורט, הגשתי את אחד הפרקים הראשונים שכתבתי למנחה שלי – איש מוכר בתחומו, מהחכמים שזכיתי להכיר, שהערותיו תמיד היו נאמרות בעדינות מפתיעה. ישבתי מולו במתח, ממתין להערות. "זה כתוב טוב", הוא אמר והשתתק, כאילו לא התכוון להחמיא. כשהשתיקה התמשכה וראה שאינני מבין, הסביר: "כתבת טוב, קל לקרוא את זה ובכל זאת, אני מחפש את המקומות שבהם התייסרת, את ההתלבטויות, את המקומות שבהם אתה פחות בטוח. כתיבה באמת טובה, צריכה לכאוב".
פרופ' גיא בן־פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
Commentaires