האימהוּת מכתירה את האימהוֹת

היקשרויות עזות, ויוויאן גורניק, תשע נשמות, מאנגלית: רעות בן יעקב, 212 עמודים, 2022.

ההנכחה של האם את "שנאת" הבת כלפיה – לא פחות משהיא מפגן עלבון של האם, היא גם מפגן הכוח שלה. כי לפני הכול, וגם אחרי הכול, האימהוּת מכתירה את האימהוֹת: היא מעניקה להן את אחיזתן בבת מעצם היותן, ואת זה אין דרך להתיר, זה לַנצח

הילה בלום

הינה סיפור שמאיר לולאה קלאסית ביחסי אימהות ובנות: בריאיון שהעניקה ויוויאן גורניק ל"אמריקן ליטררי ריוויו" לפני כשמונה שנים, בתשובה לשאלה אם אמה נלוותה אליה לסבב מפגשים עם קוראים בעקבות היקשרויות עזות, השיבה גורניק שלא; אבל, היא הוסיפה, במרוצת שגרת היומיום של אמה ברחבי העיר ניו־יורק, הייתה האֵם חותמת על עותקים של הספר, וכשגורניק הטיחה בה, "אימא, את לא כתבת את הספר הזה! את לא יכולה לחתום עליו", השיבה האם, "ובכן, בלעדיי, לא היה ספר."

***

היקשרויות עזות, הממואר הסוער והמסעיר שכתבה גורניק על יחסיה עם אמה (שראה אור לפני כשנה בתרגום לעברית של רעות בן יעקב, שלושים וחמש שנה לאחר שראה אור לראשונה באנגלית), מתאר הליכות משותפות של האם והבת ברחבי ניו־יורק שבמהלכן הן מדברות זו עם זו, וסביב ההליכות הללו טווה גורניק זיכרונות מילדותה ומהתבגרותה, ומשנותיה כאישה צעירה. בתוך כך, מהר מאוד – ממש באחד העמודים הראשונים בספר – מצניחה גורניק את הקוראים אל סצנה שהפומביות והאינטימיות בה מתרסקות זו אל זו:

היחסים שלי עם אמא שלי לא טובים, ועם שנות חיינו המצטברות והולכות נדמה הרבה פעמים שהם אפילו מחריפים [...] דרכה של אמא שלי "להתמודד" עם הזמנים הקשים היא להאשים אותי בקול רם ובפרהסיה במשהו שהוא אמת לאמיתה. בכל פעם שהיא רואה אותי היא אומרת, "את שונאת אותי. אני יודעת שאת שונאת אותי." כשאבקר אצלה היא תגיד לכל מי שנמצא בחדר במקרה – שכן, חברה, אחי, אחת האחייניות שלי – "היא שונאת אותי. אני לא יודעת מה יש לה נגדי, אבל היא שונאת אותי." באותה מידה היא מסוגלת לעצור אדם זר ברחוב כשאנחנו הולכות בחוץ, ולומר, "זאת הבת שלי. היא שונאת אותי." ואז להסתובב אליי ולהפציר בי, "מה עשיתי לך שאת כל כך שונאת אותי?" אני אף פעם לא עונה. אני יודעת שזה שורף לה, ואני נהנית לתת לה להישרף. למה לא? גם לי שורף. (עמ' 12)

הפסקה הזאת גם מתכתבת יפה עם הסיפור – והלולאה – שהזכרתי בפתיחה. כי בשעה שאפשר רק לשער את מכלול התחושות שחלף באם בקריאת הממואר של בתה, הרי בסופו של דבר הממואר הזה גם הפך אותה לגיבורה בְּספר, וכגיבורה היא חתמה על ספרה של הבת. בהתאמה, ההנכחה של האם את "שנאת" הבת כלפיה – לא פחות משהיא מפגן עלבון של האם, היא גם מפגן הכוח שלה. כי לפני הכול, וגם אחרי הכול, האימהוּת מכתירה את האימהוֹת: היא מעניקה להן את אחיזתן בבת מעצם היותן, ואת זה אין דרך להתיר, זה לַנצח.

וכדאי להתעכב על הפסקה הזאת עוד רגע: האומנם "שנאה"? לא נראה לי. כשגורניק כותבת כי ההאשמה הזאת של אמה כלפיה היא "אמת לאמיתה", היא משתתפת, מרצון אבל גם תוך כדי פתיחה של פער אירוני ניכר, בסמנטיקה הקוטבית הפשטנית של היחסים. נראה שהרגשות של גורניק כלפי אמה הם פקעת סבוכה בהרבה, וזה מה שהופך את הספר למעניין כל כך: במראָה של יחסי האם והבת, שום דבר לא נגמר בהשתקפות אחת.

***

ההתחלה היא בשיכון בברונקס. גורניק, הוריה ואחִיה מתגוררים בבניין של עשרים משפחות, רובן יהודיות. "גרתי בשיכון ההוא מגיל שש עד עשרים ואחת," כותבת גורניק; "[...] אני בקושי זוכרת שם גברים. הם היו בכל מקום, כמובן – בעלים, אבות, אחים – אבל אני זוכרת רק את הנשים" (עמ' 9). אלא שהעולם הנשי הזה רחוק ממטריארכיה, והוא נגזר מחירותם של הגברים לנהל את ענייניהם בעולם הגדול יותר שבחוץ, ולמשול (כמעט תמיד, יש להניח, גם באמצעים כלכליים) בְּעולם־הבניין. כפועל יוצא, מותו של אביה של גורניק כשהיא בת שלוש־עשרה, ממוטט את יסודות המשפחה באופן שאין ממנו תקומה:

היא צווחה את שמי ואז "יתומה! הו, אלוהים, את יתומה!" [...] היא התכוונה לעצמה [...] אני ראיתי את עצמי רק כטיפה בתוך הדרמה האדירה של האבל של מאמא [...] סבלה של מאמא רומם את מותו של פאפא, הפך את כולנו למשתתפים באירוע רב חשיבות, אמר לנו שקרה דבר מה שאל לנו לאשר אותו, אל לנו להתאושש ממנו, ושומה עלינו לכל הפחות להישאר לעד בצילו. (עמ' 67–68, 70)

בהינתן מצבה של האם, מבהירה גורניק, "נדמָה שהאסון ממשמש ובא, ולא שהוא כבר אירע" (עמ' 70), ואלה הם אכן חיים־על־סף, שהאסוניות אורבת בהם בקביעות; חיים שבהם ה"חולשה" של האם (האבל שלה), בדיוק כמו העלבון שלה (לנוכח "שנאתה" של בתה), היא שמעניקה לה את משילוּתה.

***

היקשרויות עזות עוסק בהרחבה בעיצוב התודעה הנשית של גורניק, בהפיכתה מילדה לנערה ולאישה, ובדרכים הפתלתלות שבהן הנחילו לה אמה והנשים שסביבה – ובעיקר אחת השכנות בבניין, נטי, אלמנה צעירה ואם לילד – דפוסי חשיבה על הַקשרים בין אהבה, מיניות ועצמאות. ובדרכו הייחודית הממואר מתחקה־לאחור אחר התגבשות תפיסת עולמה של גורניק, שלימים הייתה לעיתונאית, מבקרת ומסאית נודעת. (בין ספריה של גורניק: The Situation and the Story: The Art of Personal Narrative [2001, Farrar, Straus and Giroux]; Taking a Long Look: Essays on Culture, Literature and Feminism in Our Time [2021, Verso])

רובד אחר בספר, נוכח פחות בקדמת הדברים אבל משמעותי מאוד גם הוא, הוא הדינמיקה של הזיכרון. בממוארים הבחירה הספרותית נעשית על פי רוב הרבה אחרי שהבחירה האורגנית כבר נעשתה; הממואריסט מספר לנו מתוך מה שידוע לו, מתוך מה שנשאר כזיכרון, מה שנחקק, התקבע. הנרטיבים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, קשים ככל שיהיו, הם לכל הפחות מוכרים לנו; הם מושגחים ומבוקרים על ידנו. לעיתים הם מתנגשים בגרסאות של אחרים שהיו עדים לראשית חיינו – הורים, אחים, קרובים אחרים – ועדיין, גם ההתנגשויות האלה הן לרוב בחזקת המוכר והמבורר. אבל מפגש אקראי עם דמות מהעבר שלנו יכול להוליד התנגשות אחרת לגמרי, כזו שמערערת את היסודות.

לכן, אחד הקטעים האדירים בעיניי בהיקשרויות עזות הוא דווקא אפיזודה חיצונית לכאורה, ודאי בהשוואה למסירה האינטימית לכל אורכו, שבה גורניק פוגשת באקראי ברחוב בדורותי לוינסון, בתם של חברים של הוריה. גורניק ומשפחתה התארחו עם משפחת לוינסון בכפר נופש בהרי קטסקיל לחופשות הקיץ במשך שלוש שנים, ועכשיו, לנוכח המפגש המקרי המשמח שנים כה רבות אחר כך, נענית גורניק להזמנה של דורותי ומצטרפת אליה ואל בעלה לארוחה.

ודורותי היא מעיין נובע של זיכרונות. היא מספרת לגורניק על גורניק עצמה ועל אמה של גורניק כפי שהיא, דורותי, זכרה והבינה אותן, ומה שמתחיל כערב נוסטלגיה רוויי צחוק, הולך ונמלא אימה לקראת מפץ נרטיבי גדול:

דורותי צחקה שוב: כאילו פחדה לדבר בלי לצחוק. "אמא שלי הייתה חביבה," אמרה. "היה לה לב טוב. אמא שלך? היא הייתה מאורגנת [...]" (עמ' 90)

ואז:

עוד צחוק, עכשיו כבר בטעם מתכתי. דורותי ניסתה לעצור את עצמה, להרפות מאמא שלי ואמא שלה. (עמ' 90)

אלא שדורותי לא מצליחה להרפות, ופתאום היא מספרת סיפור מוקדם עוד יותר, סיפור מהשנים שלפני לידתה של גורניק, סיפור על סיאנס שהתרחש בכפר הנופש, על חדר מלא בנשים נסערות שאמה של גורניק התפרצה לתוכו בקריאה, "'מה זה השטויות האלה?'". ואז, ממשיכה גורניק –

בעלה של דורותי ואני בהינו בה פעורי פה. לפני שהוא הספיק להסות אותה היא התקרבה אליי ולחשה, "היא לא אהבה אותך. היא לא אהבה אף אחד." (עמ' 90)

מכל הרגעים מפלחי הלב בספר הזה – והם רבים – הרגע הזה מזעזע באופן אחר, כי הוא פוער בולען של אפשרויות שהוסטו הצדה, שהיה אפשר להמשיך להעלים מהן את המבט, ועכשיו אולי כבר לא. וזאת רק אחת מסגולותיו הרבות של הממואר הזה: הוא מנווט כל העת בין המפוענח – בין ראיית עומק של הליכים נפשיים – ובין מה שגורניק מרשה לו לחמוק לרגעים בחזרה אל הצללים של ההכרה, כמעט כאומרת: אני רוצה להגיד ומוכנה להגיד את כל מה שהבנתי, ובכל זאת, חייבים לפעמים להניח את הראש על כרית של עמימות, כדי שנוכל להרים אותו שוב.

---

הילה בלום היא עורכת ספרות וסופרת. ספרה איך לאהוב את בתך ראה אור ב-2021 בהוצאת כנרת זמורה דביר.