די בשתי מראות העומדות זו מול זו כדי ליצור מבוך

אפירוגון, קולום מק'קאן, ספרי נובמבר, מאנגלית: חנה עמית-כוכבי, 432 עמודים, 2024.

 מעניין לראות כיצד אפירוגון מצטרף לרב־מערכת של הספרות העברית: זהו רומן מתורגם העוסק במקום הזה מקרוב מאוד, מתוך היכרות ומחקר עמוק ורחב, ומנגד – ללא שימוש בטרופים המוכרים לנו לעייפה מהספרות העברית.

יעל דקל

קולום מק'קאן היקר,

חשבתי לכתוב רשימת ביקורת על ספרך אפירוגון, שיצא השנה בתרגום לעברית וכבר עורר דרמות בזירה המקומית. הרומן עוסק בילדוֹת סמדר אלחנן ועביר עראמין שנרצחו – זו בפיגוע במדרחוב בירושלים וזו חייל ירה בה כדור גומי בכפר ענאתא – ובאבותיהן רמי אלחנן ובסאם עראמין, פעילים ב"פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני", והוא נוגע באירועים רבים אחרים, בפרטי מידע, עובדות, ציפורים ודמויות מהעבר הרחוק והקרוב. הרומן פורסם כאן בתקופה שקשה בה מאוד להתרחק ולכתוב מעמדה של מבקרת. כמו האפירוגון, "צורה הנדסית בעלת מספר אינסופי של צלעות הניתנות לספירה" (עמ' 84, פרגמנט 181), כך המוות, ההרס והצער נערמים יותר ויותר מיום ליום, והעצב אין לו סוף; הספר שלך, שיש בו 1001 פרקים, נוגע בערך ב־1001 עצבים חשופים.  

וכאשר הכול רגיש, עדיף אולי לזנוח את הריחוק הביקורתי ולחפש צורה אחרת, ולכן אני כותבת מכתב. ומפני שהרומן כולל ריבוי של סמכויות מספרות, וגם משום שזהו רומן היסטורי, אני פונה אליך ממש, הסופר שראיין והקשיב, קרא וחקר והביא בפני הקוראות והקוראים – ועכשיו גם בעברית של חנה עמית-כוכבי – סיפורים שלא מספרים פה, במדינת ישראל. (ישראל מדורגת מספר 97 במדד חופש העיתונות, ותודָה להוצאת נובמבר על קיומה באקלים המקומי, לפני וגם אחרי אוקטובר 2023).  

הספר שלך חשוב מבחינות רבות. הספרות העברית קטנה יחסית (יש לנו פחות מעשרת אלפים רומנים עבריים, רק לשם אומדן), ונושאיה העיקריים חוזרים ונשנים. באופן כללי מקורות ההשראה, ההקשרים האינטרטקסטואלים וגם האופק הפרשני שלה נשארים באותה סביבה: קולות העבר וההווה מהדהדים אלה את אלה, בסיפורים על חוויות מקומיות (ישראל נוכחת ב־96% מהרומנים העבריים שנקראו בפרויקט "רומן מפתח" שאוסף נתונים על הרומן העברי), מזוויות שונות אך גם דומות, ותוך כדי שימוש בטרופים מוכרים. בתוך זה מעניין לראות כיצד אפירוגון מצטרף לרב־מערכת של הספרות העברית, (על פי מושגיו של חוקר הספרות והתרגום איתמר אבן זהר): זהו רומן מתורגם העוסק במקום הזה מקרוב מאוד, מתוך היכרות ומחקר עמוק ורחב, ומנגד – ללא שימוש בטרופים המוכרים לנו לעייפה מהספרות העברית.

תנועות שלום אינן נושא רווח בספרות העברית, אם לדבר בלשון המעטה. מלחמה יש לא מעט (היא נוכחת במעל ל־50% מהרומנים שנקראו בפרויקט "רומן מפתח"), אבל אני מכירה רק רומן אחד – Sweet Occupation מאת ליזי דורון (רסלינג, 2019, מומלץ וזמין גם בגרמנית שבה ראה אור עוד לפני פרסומו העברי) – שעוסק בתנועת "לוחמים לשלום". כמו בתנועות שלום שחרטו על דגלן את ריבוי הנרטיבים וההכרה ההדדית כתנאי בסיס, גם בספרה של דורון וגם באפירוגון הסיפורים מסופרים מנקודות מבט מרובות, פלסטיניות וישראליות. כבר כאן – בבסיס הפואטי, התמטי והאידיאולוגי של הספר – ישנה תוספת משמעותית לרב־מערכת של הספרות העברית: הזווית הפלסטינית (הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני וגם חיי היום־יום של פלסטינים ופלסטיניות תחת הכיבוש הישראלי) כמעט אינה נוכחת בספרות המקור העברית, וגם במרחב התרבותי הישראלי (ואת חופש העיתונות המוגבל כבר ציינתי).

בוודאי נסכים שהכרה הדדית בסובייקטיביות אישית וקולקטיבית היא הבסיס לשיחה, כל שיחה. על הרקע הזה ישנה הקלה מסוימת בתרגום ספרך לעברית. הספר עצמו, על 432 עמודיו הגדולים, נוכח מאוד, והוא מנכיח את גם העובדות ההיסטוריות המוכחשות במחוזותינו, וגם את אלו הידועות לנו. אודה שלפעמים קראתי בתחושה של ניתוק, והתעכבתי דווקא בקריאת פרגמנטים שעוסקים לא בבני אדם אלא בטבע, בציפורים, בתיאורים רחוקים, ביצירות מוזיקליות ובאנקדוטות היסטוריות, כל אחת קשורה באופן כלשהו לסיפורים המרכזיים של הילדות ומשפחותיהן במרחב המדמם שבין הים לנהר. ריבוי זוויות הראיה והסיפורים השונים באפירוגון הזכירו לי שנולדתי כאן במקרה ושרק במקרה אני אדם ולא ציפור או נמלה, רק במקרה אני קוראת עברית, ורק במקרה אזרחית ישראלית. אבל בה בעת, ובעידוד הנמרץ של ספרך שהחזיר אותי עד מהרה גם לכאן ולעכשיו, הבנתי שמתוך המקריות הזו עולה גם מחויבות להכיר במציאות, לקרוא, להקשיב, לדבר.

ראיתי שהספר שלך היה רב־מכר של הניו יורק טיימס, שהוא זכה בפרסים וגם תורגם לעשרות שפות. קראתי את שבחי הביקורת שזכה להם. נבצר ממני לקרוא את הרשימה שכתבה הסופרת הפלסטינית סוזן אבו אל-הווא על הספר (במדינה שאני חיה בה אי אפשר לקרוא ביקורות ספרות שהתפרסמו ב"אלג'זירה"), אך הבנתי שדבריה על הרומן היו ביקורתיים וקשים, ושהיא אפילו השוותה אותו לאקסודוס של ליאון יוריס; הייתי שמחה לגבש דעה בעצמי על הנושא ובהזדמנות אתגבר על המשוכה ואקרא.

הופתעתי (ואז מיד: לא הופתעתי) לגלות שהוצאת "עם עובד", שהוציאה לאור כבר שלושה ספרים שלך, דחתה את אפירוגון. עד כמה אנחנו מסוגרים, מפוחדים, ההכחשה כבר זועקת; עד כמה מוסדות התרבות והספרות שלנו משקפים את הלך הרוח במדינה, ועד כמה הם תורמים לו בצנזורה עצמית ובמחיקות היסטוריות; ומזל (ושכל, ורגש) שבכל זאת תורגם, אף על פי כן.

הצורניות המוקפדת של הרומן (1001 סיפורים, ה־500 הראשונים מסודרים בסדר עולה ואז, אחרי מקטע מספר 1001, הבאים אחריהם מופיעים בסדר יורד), וגם האופן ששתי נקודות המבט מובאות בו, המונולוגים הארוכים של רמי ובאסם שמופיעים בדיוק באמצע הספר, העבר של כל אחד מהם שכמו מקביל לאחר, כמו מכוונים כולם להקפדה על סימטריה בין שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני. אך מי שלא נוטה להכחיש את המציאות בישראל יודעת: אין סימטריה בין כובש לנכבש, אין סימטריה בין הישראלים והפלסטינים במציאות שמחוץ לרומן שלך. אז, אם אפשר לשאול, מדוע הסימטריה ברומן? האם זו רטוריקה שנועדה לרצות מישהו בקהל הקוראים שלך? ממה נבע, בעצם, הניסיון להעמיד סימטריה?

ואולי עוד כמה שאלות לפני סיום, כי נראה שאכפת לך מאיתנו: מנקודת מבטך מבחוץ (מארה"ב, כיום, אבל עם ניסיון חיים של אירי שכנראה כדאי לנו ללמוד ממנו) האם מתישהו יהיה לזה סוף? ומה כדאי לעשות, חוץ מלבכות, לקרוא, לכתוב? האם הארגון שהקמת, Narrative 4 (ארגון חברתי־חינוכי שמשתמש בסיפורים אישיים כדי ליצור אמפתיה ולפרק סטריאוטיפים בין צעירים) יכול לעזור לנו? ואיך לספר את הסיפור של המלחמה הנוכחית (בהנחה שהיא תיגמר בימי חיינו)? ואיך להנכיח א־סימטריה, ועדיין לדבר עם ישראלים?

זהו לעכשיו. תודה שכתבת עלינו. מקווה שנפסיק להוסיף צלעות לאפירוגון המסויט הזה.

שלך,

יעל דקל

---

ד"ר יעל דקל היא חוקרת ספרות. ספרה אחרי מלחמה: קריאות בסיפורת פלסטינית וישראלית, שנכתב במשותף עם ד"ר אריאל מוריה שטרית יראה אור ב-2024 בהוצאת למדא.