הבריחה מן הארמון המכושף – שלונסקי וסופרי דור תש"ח, חגית הלפרין, צבעונים הוצאה לאור, 260 עמודים, 2021.
דווקא על רקע צבר מכתבים, הקדשות, מסמכים וקטעי עיתונות המוגשים לקוראי הספר – ומצביעים רובם ככולם על הקשר החם והמיטיב – מפתיע שהלפרין בחרה לנסח את הזיקות שבין דור תש"ח לשלונסקי באמצעות דבקות בפרדיגמה השחוקה והיגעה של מרד ומאבק באב או "רצח אב".
יהושבע סמט-שינברג
לפני כארבעים שנה, במסגרת אחד מן הפולמוסים הספרותיים שהתרגשו כאן על קוראי הספרות מעת לעת, פרסם ס. יזהר מסה בשם "לא דור ולא בני דור", ופתח אותה בהצהרה הדרמטית הבאה:
אין דורות ואין קבוצות ואין אסכולות ואין זרמים בספרות. סיפורים ושירים הם תמיד רק יחידים, ורק ביחידים, ורק בלתי מתחברים לאחרים. ואילו הדיבורים ﬠל דורות בספרות וﬠל קבוצות וﬠל זרמים וﬠל אסכולות – אינם אלא אמצאות של חוקרי הספרות ולא תכונות של הספרות, אמצאות שבאו כדי להקל ﬠליהם בﬠשײת סדרים במצאי הספרות הגדול אין־קץ, גם כדי להדביק ﬠליהם תג של זיהוי לשם האחסון במדפים, וגם כדי להוכיח באמצﬠות המיון איזו תיזה חוץ־ספרותית שיש להם מן המוכן.
את טיעונו הרומנטי הדפו מי שהדפו, ותביעתו של יזהר, מן הבולטים שבסופרי דור תש"ח, נותרה להדהד בחלל בלי שחוללה אפקט ממשי: חוקרי ספרות הוסיפו ומוסיפים לקטלג יוצרים על פי זמנם ודורם, לעסוק באינטנסיביות בזיקות הבין דוריות, ולעשות במוחם סדרים כדי להוכיח תזות חוץ ספרותיות מן המוכן.
בייחוד אמורים הדברים הללו בחקר בני דורו של יזהר, הדור שכונה על ידי מבקריו בזמן אמת: "ספרותנו החדשה", "המשמרת הצעירה" או סתם "הצעירים", ובחלוף השנים נקרא בפי החוקרים "דור תש"ח", "דור בארץ", "דור מלחמת העצמאות" או "דור הפלמ"ח". הביקורת והמחקר נטו לא פעם להתייחס ליצירתם של בני הדור הזה כ"מקשה אחת" ולשפוט אותה בשיפוט מכליל.
המאפיינים של הפואטיקה של דור תש"ח נדונו כבר בידי חוקרי ומבקרי ספרות רבים. למי שאינו מצוי בהיסטוריוגרפיה של הספרות הישראלית, הנה תמצות המהלך הביקורתי על אודותם, בקווים גסים מאוד: בראשית ימיו, זכה דור תש"ח לקיתונות של בוז וליחס עוין מצד מבקרים ותיקים (בהם ברוך קורצוויל ושלמה צמח) שטענו בין השאר כי היה זה דור של סופרים אגוצנטריים, מנותקים מערכים וממסורת עבר, מוגבלים בתכניהם ושטחיים ביצירתם. גם מצד מבקרים צעירים מהם סבלו הפלמ"חניקים של ספרותנו מביקורות קשות, כשהואשמו בכתיבה סטריאוטיפית, בעילגות לשון, בקונפורמיזם וביישור קו אידיאולוגי. אחדים מאלו האחרונים חזרו בהם מביקורתם, ובעשורים האחרונים זוכה דור תש"ח המושמץ לרהביליטציה מסויימת ולעניין מחודש בקרב החוקרים (בקרב הקוראים מן השורה, אגב, לא מתעורר בהם עניין רב, וימי צקלג עדיין משמש כדוגמה הפופולרית ביותר לספר שמעטים צלחו אותו עד תומו).
במסגרת העיסוק המחקרי האינטנסיבי בדור תש"ח, שבו כבר נמנו בהרחבה מאפייניו הספרותיים של הדור, ספרה של הלפרין מאיר אספקט שהוא בגדר חלקת בוּר קטנה וצנועה שטרם עוּבְּדה בשדה תש"ח החרוש: את כל מאפייניו של דור זה בוחנת הלפרין באמצעות שאלת הזיקה לשלונסקי. אך לא את זיקתם של המשוררים והסופרים הצעירים למשורר המודרניסט הגדול, הפייטן־חורז־סולל אברהם שלונסקי, אלא, את זיקתם של יוצרים צעירים למו"ל ולעורך הבכיר, העסקן שלונסקי: האיש שבמהלך שנות הארבעים חלש על הבמות הספרותיות החשובות ביותר וישב על ה"שיבר" המרכזי לפרסום יוצרים צעירים; האיש ששלט ביד רמה על ספריית פועלים, ושימש עורך ספרותי ב"משמר", "השומר הצעיר", "עיתים", "אורלוגין" ועוד.
עם רזומה של שנים בניהול ארכיון שלונסקי, ועם כמה מן הספרים היסודיים והחשובים ביותר על אודותיו באמתחתה, אין ספק שהלפרין מגיעה "מצד החתן" – כלומר, מצדו של שלונסקי. הספר מתאר את פועלו של שלונסקי בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים כשהוא כבר בשיא אונו כעסקן ספרותי. במידה מסוימת ספר זה הוא המשכו הטבעי של הביוגרפיה שכתבה הלפרין – המאסטרו, שעוסקת בעיקר בשנות התהוותו של שלונסקי כמשורר. אולם, אף שהיא "שלונסקאית" טבעית, הלפרין משרטטת ביד אמונה ובבקיאות רבה גם את פני הדור הצעיר. במחקר ארכיוני מרתק היא טווה מסמכים, מכתבים, הקדשות, ראיונות ושאר חומרים ארכיוניים לכדי מסכת היסטורית שלמה, המגוללת את מערכת היחסים של סופרי ומשוררי דור תש"ח עם אברהם שלונסקי.
כך מתקבל רצף יפה להפליא של סיפורי הולדת, של בקיעה ראשונה וצעד ראשון, מהוסס, בעולם הספרות, עם פרסומם הראשון של יוצר ויצירתו. לכל אחד מ־11 הסופרים והמשוררים שנבחרו לדיון העמידה הלפרין מיני־ביוגרפיה" של התקבלות ראשונה, והמשותף לכל גיבורי הספר הוא שכל אחד מהם עמד בעת ההיא בזיקה מסוימת לשלונסקי המו"ל.
אולם, חרף מעלותיה של הלפרין בטיפול בחומרי ארכיון, ברור כי טיפולה של הלפרין בבני דור זה מתמקד, אם נשתמש במילותיו של יזהר, ב"תיזה חוץ ספרותית" ולא ב"תכונות של הספרות". זהו איננו שרטוט ישיר ורוחבי של הדור על מאפייניו הפואטיים, ולמעט כמה פסקאות בודדות, דיונה של הלפרין מתמצה בסוציולוגיה של הספרות. היא לא מטפלת בשאלות פנים־ספרותיות ולא נותנת סימנים במאפייני היצירה של דור תש"ח או במאפייני היצירה של שלונסקי כאינדיקטור ליצירתם של סופרי הדור החדש.
הלפרין עושה זאת במוצהר, כדי להוכיח תזה מן המוכן שלפיה סופרי דור תש"ח, צעירים מנומסים שכמותם, פעלו בדיוק בהתאם לפרדיגמה הבלומיאנית הפופולרית בקרב חוקרי הספרות (מזה חצי מאה!): הם לא פרעו את הסדר הקיים, דבקו במסורת הספרותית הקונפורמית הקבועה – ומרדו, כמצופה, באב הספרותי שלהם, בשלונסקי.
"מלכויות נוגעות זו בזו"
דמותו של שלונסקי המו"ל מצטיירת כאן בכפל פניה: על פי רוב מילא שלונסקי כלפי דור תש"ח את תפקיד המיילדת המסורה והעדינה, אך לפעמים שימש גם בתפקיד העורך הסמכותי "קוצץ הכנפיים". ואף על פי כן פטרונותו מתגלה במהלך הקריאה כאחראית וכמיטיבה: הוא הכיר בחשיבותו של דור חדש בספרות, וקידם באופן אקטיבי את שעת חילופי המשמרות; באצילות ובנועם הוא פרש למען הכותבים הצעירים "שטיח אדום" – כדי שיוכלו לממש את חזונם הספרותי של "דור בארץ"; את רובם הוא נמנע מלבקר, גם כשהציגו בפניו פרי בוסר גמור, ובסבלנות ונאמנות ערך את כתביהם עד שהיו ראויים לבוא בקהל; כשזעמוּ על כך שהעז לשנות משהו ביצירתם, הסביר להם באורך רוח מדוע עשה כן; את חלקם כִיוון שלונסקי, בצדק, לזנוח את השירה ולדבוק בפרוזה, ובכך סלל להם את הדרך; הוא השתדל למענם כדי שיוכלו להתפרנס מיצירתם; לאחדים מהם שימש ככתובת לבעיות ממשיות בחיים. ומכל שורה ומכתב המובא בספר מתגלה דמותו האצילית ודורשת הטוב של שלונסקי. מייצגת למדי היא ההקדשה שהקדיש שלונסקי למשה שמיר בשנת 1955, על תרגומו להמלך ליר, על רקע פרסום ספרו של שמיר מלך בשר ודם: למשה שמיר/ מלך מול מלך/ והמלכויות נוגעות זו בזו". כנגד מאמר חז"ל "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה", ללא התבצרות ביריבויות שמקורן באגו – שלונסקי עשה עצמו כלי להופעת ספרותו של הדור החדש.
לאחר מותו של שלונסקי ספד לו משה שמיר, ואמר: "אני אהבתי מאד את אברהם, אני מרדתי בו כמו שבן מורד באבא". עדות זו של שמיר מצאה את מקומה בפרק הראשון בספרה של הלפרין, הנושא את השם "המרד של סופרי דור תש"ח".
ניטול את המטאפורה המשפחתית שניסח שמיר כדי להנהיר (בקווים גסים למדי) את הטיעון העולה מספרה של הלפרין.
שערו בנפשכם: משפחה עם שני בנים. הבן הבכור, כדרכם של בנים בכורים רבים, הוא ילד טוב ונעים הליכות; מרצה את הוריו, מעריץ את אביו ללא סייג ומאמץ את הליכותיו. אחיו הצעיר, כדרכם של לא מעט אחים צעירים, הוא מעין פרחח; בן אובד ואבוד, נון־קונפורמי מלידה, שזונח את ערכי משפחתו. כחלק מן החיפוש והמימוש העצמי הוא חש בוז עמוק לאביו מולידו, ואף מפרסם ברבים את ביקורתו כלפי אביו. דור תש"ח נתפס בדרך כלל כאותו בן בכור, ואילו "דור המדינה" – דור משוררי שנות השישים – נתפס כאח הצעיר המרדן. ובהתאמה, כותבת הלפרין בהקדמתה: "מקובל לחשוב כי סופרי דור תש"ח, הדור שקדם לסופרי המדינה, לא מרדו כלל ב'אבותיהם' דור שלונסקי־אלתרמן". ואת התפיסה הזו מתאמצת הלפרין לדחות לאורך כל פרקי הספר, בו היא מנסה להוכיח כי גם הבן הבכור, הילד־טוב־פלמ"ח, נשא את נס המרי כנגד אביו מולידו דור־שלונסקי, וגם הוא, כאחיו הצעיר, דור זך־עמיחי, מרדן ותקיף באופיו.
אלא שהמהלך של הלפרין כלל לא משכנע.
במהלך הקריאה מתקבלת התחושה ש"המרד" המתואר בספר הוא יותר בגדר מערכת יחסים הרמונית, חמה ואוהבת, המופרעת מדי פעם באינסידנטים קלים הקשורים בענייני תזמון הפרסומים. תחת עטה של הלפרין, מצטיירים סופרי דור תש"ח כחבורה מתפנקת ובכיינית, קומץ טינאייג'רים שבעים ונינוחים שמנסים, בדוחק, ליצור מובחנות כלשהי משלונסקי הנערץ עליהם, אך מזגם הרך, הנוחות הכלכלית שמספק פטרונם, והערכתם לעשייתו וליצירתו מכריעים כל יצר היפרדות ממשי.
כדי לחזק את תזת ה"מרד" פותחת הלפרין דווקא במשה שמיר, שהוא כביכול ה"מרדן" הגדול בשלונסקי. את ניצני ה"מרד" היא תולה כבר במפגש הראשון בין השניים, כאשר שמיר היה בן 16 והאשים את שלונסקי שטעה בבחירת המילים באחד משיריו. מכאן ואילך מגוללת הלפרין את ה"מרד" של שמיר בשלונסקי: הוא מקים עם חבורת הצעירים את "ילקוט הרעים", אלא שהוא מבקש מספריית פועלים, בחסותו של שלונסקי, לסייע בידו להוציא את כתב העת ה"מרדני" שהקים. הוא מסרב לתת לשלונסקי לערוך את יצירותיו, אך מפרסם אותן באינטנסיביות רבה בבמותיו של שלונסקי. שיאו של ה"מרד" מתמצה בפרודיה חוצפנית שהעז לכתוב שמיר על שלונסקי ובני דורו, שבה לגלג על הווי בתי הקפה שלהם. אך גם את הסיפור הפרודי, כפי שאפשר וודאי לנחש, שלח שמיר הישר לשולחנו של שלונסקי הרחום והטוב, כדי שיפרסמו בעיתונו. ה"מאבק" כנגד שלונסקי, שהלפרין מבקשת להטעין ברוח מרי הרואית, עולה מתוך הספר כתהליך התבגרות פשוט, נינוח, דשן ואדולסצנטי.
"לדור שלכם קרה אסון: יש לכם אבות טובים"
דווקא על רקע צבר מכתבים, הקדשות, מסמכים וקטעי עיתונות המוגשים לקוראי הספר – ומצביעים רובם ככולם על הקשר החם והמיטיב (הגם שיש בו עליות ומורדות, כבכל זיקה אנושית ממשית) – מפתיע שהלפרין בחרה לנסח את הזיקות שבין דור תש"ח לשלונסקי באמצעות דבקות בפרדיגמה השחוקה והיגעה של מרד ומאבק באב או "רצח אב". הפרדיגמה הזאת, שהפכה כאמור ללחם חוקם של חוקרי הספרות מאז "חרדת ההשפעה" של הרולד בלום, אילצה את ההיסטוריוגרפיה החדשה של הספרות להתכנס לתבנית שלפיה כל דור מרד באב הספרותי שקדם לו.
וכאן יש לומר: הדיון אודות מרד אדיפלי־פואטי אינו מנותק מהוויתו של שלונסקי. כפי שהראתה הלפרין במחקריה הקודמים, בהיותו משורר צעיר, התאימה תבנית זו לשלונסקי כמו כפפה ליד. הקריאה במאמריו האלימים, חסרי החמלה והמושחזים כנגד ביאליק (שהתפרסמו גם הם בספר פרי עריכתה של הלפרין) מלמדת כי שלונסקי ידע היטב מהו רצח אב ספרותי, ואף התנדב להיות ה"רוצח" המרכזי של הדור, כשנשא את נס המרד בביאליק. באחד משיריו הגדולים באבני בוהו, השיר "בפתח המערה", ניסח שלונסקי בברק מופתי את "רצח האב" כאידאה, כמשאת נפש וכתיקון:
"לִחְיוֹת! לִחְיוֹת! לְהִתְיַלֵּד:/עוֹדֶנִּי!/ אֶת חַרְטוֹמוֹ פִּשֵּׂק הַמָּוֶת הַהוֹזֶה/ וְיַצְנִיחֵנִי./ אַבָּא! מָה עוֹד תִּדְרֹשׁ מִמֶּנִּי/ הֵן כְּבָר רָצַחְנוּ זֶה אֶת זֶה".
אבל ככל שקוראים יותר בספרה של הלפרין, שבו מנותחת דמותו של שלונסקי מעברה הנִמְרָד של הפרדיגמה, מתקבלת התחושה שתפיסת ה"מרד" הזו פשוט איננה מתאימה כאן. השיח האדיפלי הכפוי, המתעקש לבחון את הזיקות דרך השאלה של הלפרין המנוסחת כבר בפתח הספר – "האם מרדו סופרי תש"ח בשלונסקי, ואם אמנם היה מרד – מה אופיו ומה מהלכו", מזייף את המציאות.
רק בפרק הסיום מפגינה הלפרין מודעות לכך שה"מרד" שתיארה בספרה היה מאופק ומינורי למדי ביחס למרד של שלונסקי בביאליק או למרד של זך באלתרמן. האפילוג החותם את הספר, שכותרתו "תגובתו של שלונסקי על מרד סופרי דור תש"ח וסופרי דור המדינה", מעניין ביותר. ראשית, כבר הכותרת של פרק זה מלמדת שהלפרין נזקקת לכלול את ה"בן הצעיר", ה"פרחח" – סופרי דור המדינה, כדי להצדיק את השימוש שלה בפרדיגמת המרד. שנית, מרתקת קביעתו של שלונסקי, המצוטטת בפרק זה ומשמשת שורה תחתונה לכול:
"אנו היינו 'דור מאושר'. מדוע מאושר? היה לנו מזל: הושלכנו לחברה פגומה, פושעת, וזכינו שבמרדנו את המרד הביולוגי שלנו נגד הדורות הקודמים הלכנו ממילא בכיוון הטוב של מרד הסטורי. לדור שלכם קרה אסון: יש לכם אבות טובים".
ד"ר יהושבע סמט-שינברג. חוקרת ומבקרת ספרות.