בשתי הדרכים, דניאלה הודרובה, מצ'כית: פאר פרידמן, אפרסמון, 221 עמודים, 2024.
זהו ספר על שינוי צורה. לא רק מחי למת או ממת לחי, אלא גם בשינוי צורתה של האומה הצ'כית. דרך הגלגול חסר הבושה הספר מתענג על היכולת לומר דבר והיפוכו, לגלגל את עצמו מעניין לעניין, להתפרט לאלף פרטים.
אילאור פורת
אני מנסה לכתוב על בשתי הדרכים, הרומן של הסופרת הצ'כית דניאלה הודרובה שראה אור לאחרונה בתרגומו של פאר פרידמן, והמילים לא באות, מסתבכות זו בזו, מתפתלות, משתבללות. גודש אסוציאטיבי מציף אותי עד רגשה מוגזמת. אני אולי הקורא הנכון של הספר הזה, שיש בו אלמנטים כה רבים שאני אוהב – מקאבריות (רוב הדמויות מתות בדרך טרגית יותר או פחות); משחקיות פרדוקסלית, כמו כאן למשל – "אני טוואי המשי. מה טוב לולא נברא הזחל הטוֹוה את הפקעת. מה טוב לולא נברא המשי אשר לשמו הוקרבתי, אני, פרפר טוואי המשי שטרם נולד" (עמ' 140); ואלפיים ואחת הפניות וקשרים אפשריים לשירים של חזי לסקלי (כמוהו, נציג גאה לאומה חובבת המקקים, גם הודרובה מגישה בספר מן סלט מרטירי שעשוי מחומרים שונים. אני מגיע לפרק של הודרובה שיש בו מזווה מדבר ונזכר במחזור של לסקלי "חורים וידיות", שבו חפצים מדברים, ומתחמם מדי ונאלץ לעצור את הקריאה). אני "חם" על הספר הזה, ואולי הוא פרוש ופתוח בעיניי יותר מכפי שהמבנה השבלולי המאתגר שלו מוכן להכיר בו. נראה כי מדובר בטקסט שהמילה "שבלולי" היא אנדרסטייטמנט עבורו. "למיטיבי קריאה". לא מעט דמויות, שפה פיוטית ו"פרטית", הזדקקות נואשה להערות שוליים שיבהירו את עולם המושגים של הספר שנסמך על ההיסטוריה של פראג ועל תיאולוגיה נוצרית. הנה עוד דוגמה:
אני הידונית, מחמם־הידיים, ידונית מפרוות קרקול. עורי מקורו בטליי קרקול שטרם נולדו. פרוותי אמיתית, לא חיקוי, לא פרווה מזויפת מחצי האי קרים. פרוותי מבריקה, ובין קפליה ניתן להשקיע את קצות האצבעות. פאבל סאנטנר חש ברכוּת המענגת כשיום אחד, בזמן המלחמה, לפני שהלך לטרנספורט, אחז בי בידו ונזכר גם בחיקה הרך של אליצה דווידוביצ'ובה (עמ' 97).
מוזר? אולי. אבל גם גלוי להפליא, ספוג רגש רך שנוקב בעד קונכיית השבלול, עבור הקוראים שאין להם סבלנות לכל המשחקיות הזאת. גם מן הקונכייה אפשר למשוך חוט (משי) יחיד. בין המשפטים שציטטתי פה ולמעלה מתנסח פרדוקס הולדה: פרפר טוואי המשי, מיצויו המושלם של היופי, של היצירה הנרקמת לאיטה, מתאר עצמו כמי ש"טרם נולד". הידונית עשויה מטליים שטרם נולדו (גם היא מן גלגול של מרטיר, ישו שנולד בלא אפשרות לבתולה, שבואו לעולם היה בשורה של קול קורא במדבר, או בעיר האירופית). והשאלה איך דבר שלא נולד יכול לדבר משתררת על השורות האלה, וכמעט מיד מוחלפת בהיפוכה: הרי הפרפר מת ומכריז "כבר הוקרבתי" ומנסה לשלול את קורבנו ואת שינוי הצורה שעבר בדרכו אל היופי: "מה טוב לולא נברא הזחל הטוֹוה את הפקעת. מה טוב לולא נברא המשי". הקורבן של היופי הוא גלגולו של דמות המרטיר למוד הסבל, של ישו, שנולד גם הוא בדרך נס, בלי מגע מיני, ומת עבור קהלו. ישו חוזר שוב ושוב בספר הזה, סבלו והרצון שלו להתעלות באמצעות הסבל עוברים גלגולי צורה ושינויים, מתגלמים בתחליפים ובבובות. במיסה הנוצרית אוכלים לחם ושותים יין כסמל לבשרו ולדמו של ישו, כזכר לקורבן שהקריב, שאמור לגאול את מאמיניו מסבלם. הדמויות נאחזות בחפצים שמדברים, וגם אנשים שאומנם מתים ממשיכים להיאחז בהם, לחפש דרכם גאולה קטנה, להמיר דבר אחד באחר:
ראו את מפת השבת של סבתא דווידוביצ'ובה ואת הידונית שלה מפרוות קרקול, אשר עברה גלגולים מספר לכדי טלה פרסי. שהרי בעולם המתים, לזמן־מה, עשוי חפץ לחדול מהיות חפץ וליהפך לתמונה, לסמל, למילה בלבד. אלא שכל הגלגולים הללו של הדברים בִתמונות ושל התמונות בִדברים — אך זמניים הם, ועד מהרה צונחים הדברים בחזרה אל ממדיהם הארציים, החפציים־בלבד. מן התמונות והצורות נותרים אז רק געגועים, מין געגועים מוזרים כאלה (עמ' 197).
הרומן עוסק בבניין דירות אחד בפראג שנמצא מול בית הקברות אולשני, ובדרך שהמתים והחיים מתנהלים בה זה לצד זה. זה לא בדיוק רומן על רוחות רפאים, לא במובן המאיים שלו, אף שהמתים ממשיכים לרדוף את הבניין ולהתגורר במזווה ובארובה. המתים "מזינים" את העלילה, וסבלם ורגשותיהם מחפשים פורקן (בכל זאת ישו). הרומן מתחיל בהתאבדותה של אליצה דווידוביצ'ה, ספק מאהבה נכזבת, ספק כי לא רצתה לעלות לטרנספורט הנאצי, ומשם העניינים הולכים ומתפתלים. הרבה דמויות מדברות ברומן הזה. רובן מתות במהלכו.
זהו ספר על שינוי צורה. לא רק מחי למת או ממת לחי, אלא גם בשינוי צורתה של האומה: פראג שבספר עוברת מיד ליד, כמו הידונית של אליצ'ה. היא נכבשת בידי הגרמנים וחוזרת לצ'כים ונכבשת אחר כך בידי הרוסים. השאלה שבבסיס הגלגול, כל גלגול, היא אם המהות נשמרה במעבר הזה מחומר לחומר (מישו שבשרו ודמו היו לחם ויין, מחי למת ששמר על זהותו עת עבר לגור במזווה). או שדווקא הפוך, והמעבר ממצב למצב משנה את המהות: האם כשהגרמנים מגורשים מפראג (או נרצחים, כמו הדמויות היהודיות, כאליצ'ה המתאבדת כדי למנוע מעצמה את הגורל הזה) והסביבה "מטוהרת", טקס תיאולוגי־פוליטי שתובע את קורבנותיו, מתגלה "מהותה הטהורה", האמיתית, של האומה. הסיפור הפרטי של בניין הדירות־קברות משתלב אפוא במהפכות שעברו על העיר:
אני האומה. נפלתי בשבי מצרים חדש. [...] אומה פשוטת עור שאין איש שיוכל לעזור לה, אפילו לא הפרופסור קוז'ישק הפלאי. אני האומה שהתפכחה ממהפכותיה ומכיבושיה, גם מקורבנות העולה שהקריבה. אני האומה שהמירה את דתה. אני יאן פסקל, כומר בכנסייה האוונגליסטית של בוהמיה ועתה סוחר בעורות ובנוצות מכל הסוגים, אורח קבוע ברחוב ברתולומאוס. אני ברתולומאוס פסקל — עור חתול אחד. ואני גם דיוויש פסקל, בעבר סטודנט לאתנוגרפיה, גנב בצלים מן השוק ברחוב האוול. אני אליצה דווידוביצ'ובה ועודני מבקשת את אהובי (עמ' 150).
מפתה להכריז שהודרובה היא הצופה לבית צ'כיה. אבל האלגוריה הלאומית היא לא העניין פה. הרי הדורובה גוררת אותה על פני השטח של הטקסט, מעקרת את מאמצי הפענוח וההסמלה שלה והופכת אותה לחלק מגופו המצחק של המשחק. כך, מפתה לדבר על הטקסט הזה במונחים רומנטיים מאוד, של מקוריות מסובכת, משונה ונפתלת, של עולם החוקים הפרטיים שהודרובה מנסחת.
אבל אפשר גם אחרת. הרי במובן מסוים, "הכול צפוי והרשות נתונה" בכל האמור לספרות. הטקסט לא מספר לנו סיפור חדש לגמרי (בלי ספוילרים – בעמודיו האחרונים מתגלה שזהו בעצם מן סיפור חניכה. עוד סיפור חניכה). המשחק הוא תמיד עם מה שגלוי וחשוף ופתוח וברור (כמו לכתוב ספר צ'כי על גלגול – הו הגלגול, כמה צפוי; אני מרגיש ברוחה של רות בונדי עולה מן הקבר ואומרת "צ'כים הם יותר מהגולם ומקפקא!"). דרך הגלגול חסר הבושה הספר מתענג על היכולת לומר דבר והיפוכו, לגלגל את עצמו מעניין לעניין, להתפרט לאלף פרטים: "דיוויש מרגיש את החול הדק של המוות חודר אל עיניו, מעבר ההרים עודנו אוחז בגוף, הוא כלוא בו כבר עד עולם. — דיוויש, לץ שכמוך, טעות מרה היא לבקש להפוך את מהלך הדברים, לנסות לזחול בכיוון ההפוך, אפילו אם ללץ שמורה זכות היתר להפוך דברים על ראשם. במחנה הפיונירים שלמרגלות ויסקֶר' אין מגלים הבנה לדרכו של הלץ" (עמ' 87).
הלץ, במקרה הזה דיוויש, שכנה של אליצה, הוא אולי הגילום הכי מוחלט של ישו בספר הזה, מי שיותר מכל דמות אחרת יכול באמת להביס את הגבולות שבין החיים והמוות. הוא יוצא למחנה קיץ ששמו מחנה הפיונרים ונתקע במעבר בין ההרים. אך מתוך תקיעות־הנצח הזאת, שלא ברור אם יש לה פתרון, דיוויש מגלה שדווקא הוא, ולא דמות אחרת, יכול לראות את המתים, יכול להבחין באליצה אף שהיא התאבדה לפני שנולד. אך הוא מסוגל גם להביא, בסופו של הרומן, להולדתו של תינוק, לשובם התקין של החיים לבניין, להיפוכו התקין של פרדוקס ההולדה הכושל. אולי, במובן הזה, דווקא הליצנות, שלא מקבלת את חד־כיווניותו של המוות, מאפשרת אפוא את ההיפוך, את שובם של החיים, את מעשה התיקון הקל.
המהפכה אולי מתקדמת בדרך שגורה וחד־כיוונית, עורמת עוד ועוד מתים, מעצימה את הטרגדיה, אבל הלץ המשחק הוא זה שיכול למצוא בה את אפשרותם של החיים. גלו אפוא הבנה לדרכו של הלץ, המרטיר שיודע לעמוד על הראש, לשנות את מהלך הדברים, להפוך סבל לתנועת פקעת של חוטי משי.
ד"ר אילאור פורת הוא חוקר, מתרגם, עורך, חסיד לסקלי, גותיקה ומחזות זמר. רכלן גדול.
Comments