אזהרת שוליים, עירן הלפרין, כנרת זמורה, 315 עמודים, 2024.
הלפרין מתעקש ודורש מכולנו לעשות את המעשה הכואב והמורכב, אך בה בעת ההכרחי: מבט גלוי עיניים אל תוך־תוכה של השנאה המצויה בכל מקום ואצל כל אחד.
חיים וייס וגיא בן-פורת
ספרו של עירן הלפרין הוא הזמנה מרתקת למסע קשה ומורכב אל לב־ליבו של אחד מהרגשות המוכרים והמוכחשים ביותר – השנאה. הקשר בין רגשות לפוליטיקה זוכה בשנים האחרונות – שלא במפתיע, בעקבות הפוליטיקה הפופוליסטית לגווניה – לתשומת לב במדעי החברה. הלפרין הוא חוקר (פסיכולוג חברתי) ואקטיביסט חברתי ופוליטי, המשלב בספרו ממצאי מחקר, תובנות תיאורטיות ומחשבות אישיות. הלפרין מבקש, בסבלנות רבה יש לומר, להוביל את הקורא אל עבר מה שהוא מכנה "אחת הרעות החולות הבולטות של החברה המודרנית [...] שנאה בין קבוצתית היא מהבולטים שבמחוללי ההרס של הדמוקרטיות המודרניות, וההתפשטות וההקצנה שלה ממלאות תפקיד קריטי בכרסום המתמשך ביציבותן של דמוקרטיות רבות" (עמ' 21). במקרה הישראלי, ולא רק, השנאה הבין־קבוצתית לא מאפשרת התמודדות עם איומים ושאלות יסוד, עד שהחברה מפתחת "תסמינים של מחלה אוטו־אימונית" (עמ' 15). השנאה, טוען הלפרין, יותר מכל רגש אחר, מומרת בקלות מרגש אישי לקולקטיבי וככזו היא: "מנוע רגשי של סגירות למידע חדש, התנגדות לפשרות פוליטיות, התנגדות ללקיחת סיכונים וגם להפחתה ברצון להתדיין או לנהל משא ומתן עם מי שנתפסים כאויבים" (עמ' 45).
על אף חוסר הנעימות והקושי במסע המוצע בספר הרי ששכרו בצידו. ההליכה לצידו של מדריך מיומן כהלפרין בנופיה הצחיחים וסמטאותיה האפלות של השנאה, מאפשרת להבין כי ההכרה בכוחה הדומיננטי, בעוצמתה בחברות מודרניות בכלל ובישראל בפרט, מכילה בתוכה גם את גרעין היכולת להתמודד איתה, לתחם את כוחה וכתוצאה מכך במידה מסוימת להציע אופציה של תקווה. או בלשונו של הלפרין: "הווקטור של ברירת המחדל של השנאה קיים בכל חברה, אבל לחברות אנושיות יש לא מעט מרחב פעולה, ובכוחן להציב מול הווקטור הזה כוח מתנגד, לשנות את התוצאה הסופית ולעצב את עצמן כחברות סובלניות ולא שונאות" (עמ' 176). עבור הלפרין השנאה מתפקדת כמעין "פרמקון". בשפה היוונית המילה "פרמקון" היא כפולת פנים ומשמעה הוא הן רעל והן תרופה; הן הדבר הגורם לחולי והן אופציית ההחלמה מאותו חולי ממש. בהתייחסו לאותו פרמקון טוען ז'אק דרידה כי "מהותו או סגולתו המיטיבה של הפרמקון אינה מונעת ממנו להכאיב [...] עונג כאוב זה, הקשור הן למחלה והן לשיכוכה, הוא בעצמו בבחינת פרמקון. יש לו חלק בעת ובעונה אחת בטוב וברע, בנעים ובבלתי נעים" (בית המרקחת של אפלטון, תרגם משה רון, עמ' 57).
בשונה מהשיח הציבורי הפופולרי בישראל ומהנטייה האישית לא לחשוב על עצמנו כ"שונאים" – ומכאן הרצון להתעלם מהשנאה, לטאטא אותה אל מתחת לשטיח הקהילתי ולייצר מעין מרכז מזויף ומדומיין, נטול שנאה, המוקף מימין ומשמאל בקיצוניים מחרחרי שנאה ומדון – הלפרין מתעקש ודורש מכולנו לעשות את המעשה הכואב והמורכב, אך בה בעת ההכרחי: מבט גלוי עיניים אל תוך־תוכה של השנאה המצויה בכל מקום ואצל כל אחד. הוא דורש מאיתנו לא להתנשא על אלו החשים בשנאה, ובעיקר להכיר אותה ולהבין את עוצמתה.
הלפרין הוא כאמור מדריך מסור וסבלני המצליח פעם אחר פעם להנגיש שיח אקדמי ולתרגם אותו עבורנו לשפה של אקטיביזם פוליטי. הוא לוקח עימו את הקורא או הקוראת לאורך שביליה הנפתלים של השנאה, הוא עוצר בתחנות רבות, שולף מתיקו ניסוי פסיכולוגי־חברתי כזה או אחר המבהיר באחת את לב הטיעון שלו (יש לומר כי כוחם המהפנט של ניסויים חברתיים אלו נעוץ פעמים רבות בפשטותם, בתגובה של הקורא "טוב, זה ברור"), ולאחר מכן הוא ממשיך הלאה לתחנה הבאה. אין ביכולתנו כמובן לעקוב כאן אחר כל התחנות הללו שחלקן עוסק בנטייה האוניברסלית לשנאה (הפרקים הראשונים של הספר) וחלקן במאפייניה הייחודיים (והמדכדכים) של אותה שנאה בחברה הישראלית (הפרקים האחרונים של הספר). מתוך שלל התחנות הללו נציין בקצרה ארבע הנראות לנו עקרוניות.
את הראשונה ניתן לכנות "האחר הוא לא אני". הלפרין מתעקש על החשיבות הרבה שיש למאפיינים זהותיים ייחודיים לכל קבוצה וקהילה ורואה בניסיון לבטל את המאפיינים הללו מהלך בעייתי ומסוכן. לטענתו עלינו לקבל את האחר לא בגלל שהוא דומה או זהה לנו אלא דווקא בשל היותו שונה מאיתנו. אנו נוטים לדחות רגשות ותגובות הנשענים על "אנחנו" ו"הם" ולקטלג אותם כ"שלילייים" ו"לא רצויים", כאלו שמונעים מאיתנו להיות "אנשים טובים" או "קהילה שוחרת שלום". במעין תבנית היפוך הלפרין מתעקש לאורך כל הספר כי הרגשות הללו הם טבעיים לאדם וחיוניים להגדרת קבוצות (תהא הקבוצה אשר תהא: דת, חברי מועדון או אוהדי ספורט). ההכרה במקומם וחשיבותם של אותם מאפייני זהות ייחודיים מעלימה את הממד הדמוני שלהם, מעניקה להם הקשר ומקום וכתוצאה מכך מצמצמת את הדחף לתרגם את הרגשות הללו לשנאה אלימה כלפי קבוצות אחרות. מתוך עמדה זו הוא מתבונן למשל על הסוגייה המורכבת של קליטת פליטים ואומר את הדברים הבאים: "עמדה פרוגרסיבית טיפוסית מסתכלת בבוז על שנאת פליטים ומהגרים, ומדברת על תפיסה של איומים מדומיינים וחיפוש אקטיבי אחר אויב או דמון שאינו קיים. ואולם אם אנחנו מכירים בחשיבות של הקבוצה לזהות של האדם ולמשמעות שיש לו בעיני עצמו [...] ואם אנחנו מחברים לכך את המקום המרכזי שיש לחוויות של איום ופחד בדינמיקה הפסיכולוגית הבסיסית של בני האדם, איננו צריכים להיות מופתעים מהכוח האדיר שיש לתחרות אמיתית או מדומיינת על משאבים מוגבלים ביצירת עוינות ושנאה. במילים אחרות, חשוב לתת מקום והכרה לתחושות הפחד והחרדה הללו, ולנסות לטפל בקשר שלהן לעויינות ושנאה, במקום לבטל אותן, ופעמים רבות להתנשא על מי שחש אותן בצורה עמוקה" (עמ' 147).
תחנה שנייה היא ההיחלשות הדרמטית של המנגנונים המווסתים – מערכת החינוך ומוסדות אחרים – המאפשרים חיים של כבוד וסובלנות. היחלשות זו אינה מקרית אלא תולדה של מהלכים מתוכננים ואפקטיביים של מי שמעוניינים לשסע וללבות שנאה. מדינת ישראל, טוען ומדגים הלפרין, נטשה את המגרש בכל הנוגע למלחמה בשנאה, בין אם בביטולם של מיזמים חינוכיים, בחשיפה התקשורתית שזוכים לה מי שמזוהים עם עמדות גזעניות, בחוקים דוגמת חוק הלאום שהסיר את הסכר בפני זרם הצעות חוק מפלות או גזעניות, וגם בהדרה של המפלגות המייצגות אזרחים ערבים, הדרה (למעט מקרה אחד) ששותפות לה גם מפלגות "המרכז" שככלל נמנעות מעיסוק בשאלת המלחמה בשנאה והגזענות.
תחנה שלישית היא פירוק טענת ה"קיצוניים משני הצדדים". בשונה מכותבים אחרים המבקשים למקם את עצמם במעין עמדה ניטרלית, מרוחקת וקרה של מתבונן מהצד, עמדתו של הלפרין כחוקר וכפעיל חברתי גלויה וברורה לאורך כל הספר. לטענתו העמדה ה"ניטרלית" הקלאסית (שלמעשה היא כמובן הבעת עמדה במסווה של אי־הבעת עמדה) מבקשת לכונן מרכז "שפוי" בעל ערכים משותפים המוקף מימין ומשמאל בקיצוניים שהסכנה העולה מהם זהה ושווה – הרי הסכנה, אליבא דאותה עמדה, היא הקיצוניות עצמה ולא תוכנה. הלפרין מכנה את התפיסה הזו "פוליטיזציה במעמד צד אחד". החתירה בצד הליברלי־דמוקרטי לחיבורים (מעגלי השיח לסוגיהם), ששותפים לה גם ארגוני חברה אזרחית החותרים ללכידות (יהודית), וויתור על עיסוק בשאלות מפלגות, אינם מאפשרים עמידה על עקרונות וערכים, בעיקר כאשר הצד שמנגד הפך את הערכים הדמוקרטיים כמו שוויון וסובלנות לנושאים פוליטיים מובהקים "שכל ניסיון לקדם אותם מתויג מיד כפעולה שמאלנית־חתרנית ועובר תהליך של דה-לגיטימציה" (עמ' 173). בפועל, בחירתו של המחנה הדמוקרטי בעסקאות פוליטיות ותחושות טובות במקום מאבק המאתגר את המבנים ההיררכיים, המפלים והגזעניים, אפשרה למחנה השמרני לשמר ערכים של אי־שוויון, אפליה ועליונות יהודית. הוויתור על ערכי יסוד מרסנים של שוויון וכבוד הדדי, הוא זה שגרר את ישראל לאסון החברתי שהיא מצויה בו כעת והוא המוביל את הלפרין להפנות את האצבע המאשימה דווקא כלפי המיינסטרים ושתיקתו המתמשכת.
תחנה רביעית: אשמת המיינסטרים. כאמור, בשונה מהשיח הפופולרי בישראל המזהה את הבעיה אך ורק בשוליים, הלפרין מזהה את הבעיה דווקא ברפיסותו של המיינסטרים הישראלי ובעיקר בשתיקתם המתמשכת של מנהיגיו (לפיד וגנץ לדוגמה) לנוכח גילויי שנאה וגזענות: "אני רוצה לטעון שההשפעה של המנהיגים והכוחות הפופוליסטיים והגזעניים על עיצוב הנורמות החברתיות היא שולית יחסית, וכי מי שבידיהם הכוח הממשי להשפיע על אותן נורמות הם דווקא מי שאני מכנה מנהיגי המיינסטרים. באופן יותר קונקרטי אני מציע שנורמות חברתיות של סובלנות (או של שנאה וגזענות) מושפעות במידה רבה מהפעולות או אי הפעולות של מי שנתפסים כמנהיגי המיינסטרים בחברה נתונה" (עמ' 215). אי־נכונותו של המרכז הישראלי להתמודד עם המנגנונים ההיררכיים של החברה הישראלית: הכיבוש, האפליה המובנית של הפלסטינים אזרחי ישראל והחיבור המובנה בין דת ומדינה, משאיר את הזירה למי שמבקשים לשמר ולחזק את המנגנונים הללו. לא זו אף זו, תפיסת ניהול הסכסוך שהתקבעה בשנים האחרונות אפשרה לישראלים רבים "לחיות בשלום עם הכיבוש תוך טיפוח תחושת מוסריות" (עמ' 170).
זוהי מסקנה חשובה שיש בה, ראשית, הימנעות מנייטרליות ערכית שמשמעותה הצטרפות או תמיכה במחנה המקצין, ושנית, השבת אחריות, במובן העמוק של המילה, ללב־ליבה של החברה והקהילה. מסקנה זו מצטרפת גם להצעות מעשיות, ובבסיסן המרת "מעגלי חיבוקים" כאלה ואחרים במאבק ברור להעמקת נורמות של שוויון וכינון מהלכים חברתיים אגרסיביים של דה־לגיטימציה כלפי מי שמביעים עמדות של שנאה, גזענות ואפליה. במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי חוץ ואגב כך להסיר אחריות, מציע הלפרין מהלך הפוך. זהו מהלך שבו הבורגנות הישראלית, זו הרואה את עצמה כמי ששותפה לערכי הסובלנות והשוויון של המערב, זו שבוודאי לא תגדיר את עצמה כגזענית ושונאת זרים, מתבוננת במבט מפוכח על חרדותיה ופחדיה. זה בוודאי לא נוח ובוודאי לא נעים אבל זהו מהלך שבסופו ישנה תקווה לשינוי ולתיקון.
פרופ' חיים וייס, מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס"; פרופ' גיא בן-פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
Комментарии