הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל, אדם רז, פרדס, 230 עמודים, 2024.
מי שכמעט שאינם נוכחים בספר הם אנחנו, תושבי העוטף ותושבי עזה. הספר מתעלם התעלמות כמעט מוחלטת מהשלכות המדיניות שהוא מצביע עליה: הירי הקבוע על אזרחים כחלק מכללי המשחק.
בר חפץ
בבוקר ה־7 באוקטובר מצאתי את עצמי עם אחותי ובת זוגי בממ"ד בקיבוץ נירים מוקפים במחבלי נוחבה, כאשר ילדיי, הוריי וסבתי מתחבאים גם הם בממ"דים ברחבי הקיבוץ. כשיצאנו מהקיבוץ 32 שעות מאוחר יותר בין ענני עשן וקולות מלחמה, הבנתי שהכול השתנה. חייתי את רוב חיי במרחק יריקה מחאן יונס, ובארבע־עשרה השנים האחרונות הייתי פעיל למען הסדר מדיני מול עזה. בשנים האלו אני מתעד וכותב כמעט באובססיביות על עזה, על העוטף ובעיקר על מדיניות ישראל מול הרצועה. שמחתי על צאתו של הספר של אדם רז כעוד מקור להבנה של התהליכים שהביאו אותנו ליום הנורא הזה, לצערי הוא רחוק מלהציע תמונה מורכבת ומלאה.
חלקו הראשון של הדרך לשבעה באוקטובר מוקדש לבחינת הדרך שהביאה המדיניות של בנימין נתניהו כלפי החמאס אל האסון הנורא של אותו יום. בחלקו השני והקצר מתייחס רז למדיניות ההפצצות של ישראל בשבועות הראשונים של המלחמה ובהפיכתה, במכוון לשיטתו, ל"מדינה מצורעת". לצד שני הנושאים הללו יש בספר גם התייחסות למדיניות הגרעין של נתניהו, נושא שאין לי הידע הדרוש לבחינתו. עם זאת, אני מרגיש שהתזה של רז שנתניהו למעשה רצה בהצלחת פרויקט הגרעין האירני כדי לבטל את מדיניות העמימות של ישראל – מעט קונספירטיבית.
צריך לומר שהטענה של רז שנתניהו בחר בכוונה לחזק את החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית אינה חדשה, וכתושב עוטף עזה עמדתי על כך כבר ב־2012. חלקו הראשון של הספר כתוב כהיסטוריה פוליטית של ההחלטה הזו. המחבר סוקר אותה לעיתים כרונולוגית ולעיתים על פי נושאים, כך שהדיון קריא אמנם, אך בה בעת גם קצת מניפולטיבי. הוא מאפשר למחבר לבחור ציטוטים של אנשים שונים שמתאימים לתזה שלו, אף על פי שבתקופות אחרות אותם אנשים בדיוק אמרו בדיוק ההפך. עם זאת, הבעיה האמיתית בחלק הזה של הספר אינה מה שנמצא בו, שאכן משכנע מאוד, אלא מה שחסר.
אתחיל דווקא ממה שיש יותר מדי ממנו. על אף שבהקדמה המחבר מצהיר במפורש שהוא לא יעסוק בכיבוש, הכיבוש נוכח בספר לכל אורכו, והנוכחות של אבו מאזן והצגתו הכמעט אוטופית כאיש של שלום ואחווה הן מוגזמות לחלוטין. מעבר לכך ומן הצד האחר, ההצגה של נתניהו כדמון כל־יכול, שמלהט בפוליטיקה הישראלית והמזרח תיכונית ועושה בה כרצונו, מסירה את האחריות מלא מעט מקבלי החלטות בישראל כמו גם מציבורים גדולים מאוד שגם להם אחריות, לפחות פאסיבית, בהתנהלות ישראל מול עזה.
זהו ספר על המדיניות מול עזה שחומת ההפרדה בגדה זוכה בו ליותר תשומת לב מ"המכשול" שנבנה מול הרצועה, אותו קיר בטון בעומק 60 מטר ובעלות של יותר מעשרה מיליארד שקלים שאפשר לכולם להרגיש שבעיית עזה נפתרה. למעט ציטוט מקרי של נתניהו המכשול כלל אינו מוזכר בספר. לכאורה תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לעזה אין לה מקום בספר העוסק אך ורק בהיסטוריה פוליטית, הבעיה היא כמובן שלא ניתן להפריד בין השניים. ההפקרה רבת־השנים: הרחקת החיילים מהגדר, ההסתתרות מאחורי המכשול העשוי הררי בטון וכמובן כיפת ברזל, כל אלו אפשרו לנתניהו לבצע את מדיניות הבידול שלו בלי לשלם על כך מחיר. אני מעוניין להתעכב בעיקר על סוגיית הרחקת החיילים וההסתמכות על טכנולוגיה. שני המאפיינים הללו הם אלו שאפשרו לישראל להתנהל מול עזה ללא חיילים שנהרגים, וכתוצאה מכך – גם בלא כל ביקורת. הציבור בישראל התעלם מהנעשה משום שהסבל של אנשי העוטף ובטח של אנשי הרצועה עצמה הוא מחיר שהחברה הישראלית הייתה מוכנה לשלם בקלות בשביל עוד קצת שקט.
נוסף על כל אלו הרי אחת הבעיות בספר היא שאין בו ולו מילה אחת על המלכוד של נתניהו שאכן רצה חמאס, אבל חמאס חלש. הרי על פניו היה אפשר לטפח בעזה את אותו "שלום כלכלי", וזאת בעיקר משום שאין סביב רצועת עזה ויכוחי גבול ואין בה שליטה ישראלית ישירה. למרות זאת, לאורך השנים נתניהו מונע כל התחלה של שגשוג כלכלי בעזה. הסיבה לכך היא המלכוד שהוא נמצא בו: החמאס הוא ישות מורכבת, גם ארגון טרור וגם גוף לאומי פלסטיני; גם ממשלה פעילה וגם חלק מהאחים המוסלמים. כאן נכנסת הפוליטיקה הערבית לתמונה: הציר הסוני המתון, מצרים, ערב הסעודית, ירדן, והאמירויות, מטיל וטו מוחלט על אופציה של מדינת אחים מוסלמים משגשגת, מה ששולח את החמאס לזרועות קטאר, טורקיה ואירן. אבל בספר אין מבט על העולם הערבי בכלל, ועל הפוליטיקה הפנים־פלסטינית והחמאסית בפרט. אי אפשר להתייחס לאבו מאזן כפתרון קסם אחרי שהוא נזרק מעזה בעיקר בגלל שחיתות, אחרי שהוא זרק מעזה ומכל עמדת השפעה את כל הנציגים הפופולריים של הפת"ח, ובעיקר אחרי החבירה שלו לנתניהו בשתיקה ובאי־עשייה בדחיית ההצעה המצרית מ־2017. כל אותה פרשה, שפחות מוכרת לציבור הישראלי, ולמעשה מסמלת את המעבר של סינוואר מהצד המצרי בתוך חמאס לזה הקטארי, כמעט שאינה מוזכרת בספר, בטח לא במשמעות שהייתה לה בדיעבד.
רז אף מרבה לצטט עיתונאים ופוליטיקאים כאהוד ברק, אבל אינו מציין שברק עצמו היה במשך שלוש שנים שר הביטחון של נתניהו ושותף מלא למדיניות שלו מול עזה. גם הציטוטים של גדעון לוי מופיעים לאורך הספר בלי לציין שהוא היה מהתומכים הגדולים של מדיניות ההבלגה של נתניהו מול עזה.
כמי שהיה פעיל במשך שנים בניסיון להגיע להסדר מדיני עם עזה, אני חייב לציין שהמצב בעזה ובעוטף לא עניין כמעט אף אחד, וזוהי ככל הנראה ההצלחה הגדולה של נתניהו שהיא גם תעודת עניות להנהגה ולחברה בישראל. כך, מי שכמעט שאינם נוכחים בספר הם אנחנו, תושבי העוטף ותושבי עזה. נכון שזוהי היסטוריה פוליטית, אבל יש בספר התעלמות כמעט מוחלטת מהשלכות המדיניות שהספר מדבר עליה: הירי הקבוע על אזרחים כחלק מכללי המשחק, ההפסד המצטבר של מאות ימי לימודים ושתיקתם של אותם תושבים עצמם שנקנתה במחיר של הטבות מס מטורפות והשקעות ענק במיגון. גם כלפי תושבי עזה חוטא המחבר כשהוא מתייחס אליהם כקורבנות בלבד, הן של חמאס והן של ישראל, בלי לעצור לרגע ולבחון את המורכבות שבדבר.
בחלק השני והפתלתל של הספר מנסה המחבר להשוות בין ההפצצות בעזה בשבועות הראשונים למלחמה (לפני הכניסה הקרקעית) להפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה. הוא מבקש להראות שגם כאן נתניהו הוביל בכוונה מדיניות נקם, את הפיכתה של ישראל למה שהוא מכנה "מדינה מצורעת", ואגב כך הוא הפך את הישראלים כולם לשותפי "פשע" בעל כורחם, מה שמביא אותם לצופף שורות מאחורי המדיניות של נתניהו. אני מסכים עם ההנחה שישראל ניהלה גם מלחמת נקם, אבל אני בספק אם הייתה לה ברירה אחרת. כמו בפעמים הקודמות לא ברור כמה השפעה הייתה לנתניהו על המדיניות בשבועיים שאחרי ה-7 באוקטובר, ועד כמה זה פשוט מה שהצבא ידע לעשות עד שצבא היבשה סיים את שלבי ההתארגנות שלו. מעבר לכך, זה גם בעייתי מאוד לא להזכיר כמעט שבניגוד לדרזדן הגרמנית, העיר הפלסטינית בעזה היא חלק אינטגרלי ואפילו אסטרטגי בתפיסת הלוחמה של חמאס. גם כאן, כמו בחלק הראשון, המחשבה שהכול אסטרטגיה מתוכננת וכמעט מתואמת בין החמאס לנתניהו היא מוגזמת וכמעט מיתית. יש להבין שלעיתים נתניהו הוא איש שאינו מסוגל להחליט, שעליו לרצות את הבייס ואת המשפחה ולהימלט ממשפט, כמו גם, לשיטתו, למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית.
לסיכום, אני מבקש לומר: בראש המהלכים שהובילו לאירועים האיומים של ה-7 באוקטובר עמד נתניהו: הוא היה בראש, אבל הוא ממש לא היה לבד. כולנו מימין ומשמאל העדפנו לטמון את הראש בחול ולדחות את המחירים עד שכבר היה מאוחר מדי.
בר חפץ הוא תושב העוטף, מגדל אבוקדו, סרבן שטחים בעברו, היה פעיל למען פתרון מדיני בעזה, ומשתתף קבוע ופעיל במחאה נגד הממשלה.
Comentarios