דולי סיטי, אורלי קסטל־בלום, הוצאה ראשונה: עורך: חיים פסח, זמורה ביתן, 1992. הוצאה מחודשת: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, עורך: מנחם פרי, 155 עמודים, 2007.
יצירות סוריאליסטיות משובחות כגון דולי סיטי הן כמעין קליידוסקופ המאפשר לנו לבחון אותן מזוויות שונות, אולי משום שבמהותו הסוריאליזם נועד לשקף את מבוך המראות של הנפש, שאין בה דבר שאינו משתקף בדבר אחר, שאינו מהדהד אותו; אין כל הבחנה בין מציאות פנימית לחיצונית, בין מוראות העבר למוראות העתיד, האפשרי והבלתי אפשרי.
נעמה ישראלי
בשבוע 39 להריוני, רגע לפני לידתה של בתי הבכורה, חזרתי אל דולי סיטי, כמה שנים לאחר שקראתי אותו לראשונה, ושלושים שנה מאז יציאתו לאור בשנת 1992. כבר בפתח הספר הופתעתי להיווכח שאת סיפור המסע המסויט של דולי בעיר הרפאים הקרויה על שמה ושנבראה בצלמה הקדישה הסופרת, אורלי קסטל־בלום, לבתה אסנת. האם כמעין אזהרה? כהכרה בכל שאימהותה שלה לימדה אותה; שיעורים שזיקקה אל דמותה של דולי, מהאימהות הזכורות והידועות ביותר לשמצה בספרות הישראלית.
הספר, שקראתי כעת באבחה אחת, מחולק לארבעה חלקים. אולם בקריאתי הנוכחית אני מדמה לחלק אותו לשניים. בחלק הראשון נאבקת דולי באי־הוודאות של האימהות באופן אקטיבי ונואש, עד כדי כך שבשלב כלשהו היא מבקשת שידביקו את בנה אל גבה כמו במעין שיבה אל ההיריון ואף אל הקיום שקדם לו: "הלכתי לנגר זקן, וביקשתי ממנו שידביק את הילד לגבי. קודם כול לא אראה אותו, שכבת הדבק תחצוץ בינינו, כך שגם לא ממש אגע בו. שנית, הוא יגדל על גבי, לאט־לאט ייהפך לחלק ממני, ואני לחלק ממנו, ואז, כאשר הגבולות ביני לבינו יפרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו ולשכוח אותו, ושוב לא אצטרך לדאוג כל כך" (עמ' 60 בהוצאה הראשונה).
אחת האמיתות הידועות של תקופת ההיריון היא שזו תקופה של אי־וודאות ההולכת ומתעצמת, שיאה אולי באירוע הלידה שמועדו ומהלכו אינם ידועים, אך שתשעת החודשים של הדאגה – של הטלת הספק בממשות העובר בחודשים הראשונים, כשהוא קטן מכדי שנחוש בו, ולאחר מכן בחרדה לשלומו – הם בסך הכול הכנה לא ממצה לאי־הוודאות שבהורות עצמה, על כל מוראותיה, על החרדה מכאן – והאשמה מכאן. דמותה של דולי כמו מגלמת את המוראות האלו בדיוק רב, עם חרדותיה לשלמותו הפיזית של בנה בשנותיו הראשונות, חרדות הדוחפות אותה, כרופאה ספק מדופלמת, לחטט שוב ושוב באיבריו הפנימיים, לחתוך ולתפור ולחתוך, כנגד כל שמץ היגיון שנותר בה בשיגעונה. ההיריון ההפוך שהיא ממחיזה כשהיא מדביקה את בנה אל גבה הוא מעין תשובה לחרדתה התמידית – דווקא כשהילד מחובר אליה שוב אינה יכולה לגעת בו לרעה, הילד הוא חלק ממנה, גופה מגן עליו ממנה עצמה, והיא אפוא רשאית לשכוח ממנו עד שייעלם מתודעתה כמו לא היה מעולם, כמו מעולם לא הייתה לאם.
אולם בחלק השני, מהרגע שהיא מחליטה להסיר את חטוטרת בנה מגבה, נדמה שיותר ויותר היא מניחה לו להתרחק ממנה, מחזקתה – וככל שהיא מצליחה להתרחק גם משיגעונה – והחרדה לבריאותו מתחלפת בחרדה שיכיר בטירופה הקודם ויפנה נגדה: "הייתי פקעת של חרדה. באחת נסוגותי מן הדרישה שלא יעשה פסיכואנליזה, אמרתי לעצמי אדרבא, שיעשה, שיעלה את זכר ניתוחיי החולניים, שיידע במה דברים אמורים, שיבין שאימא שלו רצתה להיות אחראית עליו במלוא מובן המילה, ולא להתחלק באחריות עם שום גורם, כולל לא הבריאה, או כל השמות הנרדפים שלה גם יחד" (עמ' 92). ההכרה ברצונה האימהי הנואש לשלוט בגורלו, מלווה בהבנה העכשווית הנמסרת מיד לאחר מכן: "הבנתי ששגיתי, שהיה עליי לתת לדברים לקרות" (שם), כבר משרטטות כמדומני מהלך אחר בחיי הנפש של דולי, שהספר הזה הוא כל כולו היא.
האשמה מאפשרת לדולי להניח לבנה להתמודד עם העולם בכוחות עצמו, שכן היא מאפשרת לה להכיר במגבלותיה, בכך שהיא אחת "שהעובדה שקווים מקבילים נפגשים באינסוף יכולה להטריף את דעתה, משום שהיא איננה משגת את הדבר, אחת שלגבי דידה די באפשרות שהבית בוער כדי להזמין נונ־סטופ מכבי אש" (עמ' 111). אינסוף האפשרויות הוא שמטריף על דולי את דעתה, וההכרה בחוסר יכולתה להכיל את האינסוף הזה, את אי־הוודאות הזאת, בחוסר יכולתה להיות האלוהים בחייו של בנה, משחררת אותו ממנה – ואולי משחררת גם אותה, ולו במידת מה.
אמנם, החיים בדולי סיטי, כמו החרדות, לעולם אינם מרפים: בשמיים מעל המסוקים מפגיזים ובארץ מתחת הרכבות דוהרות לאין קץ; האנשים עניים, רעבים, בזויים; המציאות אבסורדית ובלתי אפשרית. אך הרחק ממנה בנה של דולי דווקא עושה חיל בחיל הים, בעוד דולי מצליחה סוף סוף להתקדם בחקירת עצמה – בתהיות על נסיבות מותו של אביה, בהיסטוריה המשפחתית שלה ושל בנה. וכך, מבעד לסוריאליזם הקיצוני, האלים, המטורף של דולי סיטי, כמו משורטט סיפור פשוט: אם חרדה, מציאות קשה, ספק וחטא, פיכחון ואשמה.
רבות כבר נכתב על מטעניו הסמליים של דולי סיטי, על האימהות הגרוטסקית המוצגת בו, וכמובן גם על נטל הציונות, המלחמות, השואה; הרומן נקרא מאינספור כיוונים שונים, כפארודיה, כאלגוריה, כארס־פואטיקה. איני מתיימרת להוסיף דבר מה על הפרשנויות הרבות והחכמות שהספר הצנום הזה זכה להן בעורמתו הרבה. יצירות סוריאליסטיות משובחות כגון דולי סיטי הן כמעין קליידוסקופ המאפשר לנו לבחון אותן מזוויות שונות, אולי משום שבמהותו הסוריאליזם נועד לשקף את מבוך המראות של הנפש, שאין בה דבר שאינו משתקף בדבר אחר, שאינו מהדהד אותו; אין כל הבחנה בין מציאות פנימית לחיצונית, בין מוראות העבר למוראות העתיד, האפשרי והבלתי אפשרי.
כך, בנקודת הזמן הספציפית שאני נמצאת בה כעת, ממתינה לסיומה של תקופה, בידיעה ברורה שזהו סיום שהוא למעשה התחלה, סיפורה של דולי מתעכל בי בקלות מופלאה – להבדיל מהדף הדפים שזכור לי מקריאתי הראשונה בו – ואולי כפי שכל ספריה של קסטל־בלום עשויים להתעכל בנו ממרחק הזמן. הרי בשנים שעברו מאז דולי סיטי נראה שמציאות חיינו הדביקה את ספריה הפרועים של קסטל־בלום ביותר ממובן אחד, ודברים רבים שפעם נדמו בלתי אמינים כבר היו למציאות.
בתחילת חודש נובמבר האחרון התקיימו הבחירות לכנסת ישראל, ותוצאותיהן מעולם לא נדמו לי כה פסימיות, כה מעוררות חרדה. אולי גם משום שמעולם לפני כן לא ראיתי את המפה הפוליטית בעיניה של בתי לעתיד, בעיני אינסוף אפשרויות חייה. לעומת זאת, הקריאה בדולי סיטי דווקא משיבה אליי אופטימיות: "תהיי מוכנה לרע ביותר", דולי אומרת לעצמה בליבה, אבל באותה נשימה היא גם יודעת "שאין גבול לדמיון של המציאות, אין שום גבול" (עמ' 88). ואם כך, מדוע לא להישאר אופטימית? לא האופטימיות שבטמינת הראש בחול, כי אם האופטימיות בידיעת האי־וודאות והבנת הצורך להיכנע לה, להכיר בסופיות יכולותיי. הרי ההורות, והחיים, כבר יזמנו לנו את מאבקיהם, למה לנו להוסיף עליהם?
נעמה ישראלי היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מלמדת ספרות במכללה האקדמית ספיר ועורכת לשון.
Comments