אורות הפנסים כבו מוקדם מדי

אורות הפנסים האחרונים, אסף ולדן, עורך: עודד וולקשטיין, תשע נשמות, 208 עמודים, 2024.

הקובץ הוא כתיאור הולדתו של הספר מתוך כאביו ומבוכי המלים שנפשו של המחבר תעתה בהם, התרקמות סיפור חייו באמצעות כתיבה כאוטית ומקוטעת.

ז'יל אמויאל

חמש שנים לאחר מותו בטרם עת של היוצר אסף ולדן ב־2019, ראה אור לאחרונה קובץ סיפוריו אורות הפנסים האחרונים בעריכת עודד וולקשטיין. כעת, עם קריאת סיפוריו לצד ספר שיריו לב אבוד בין מילים (2024), מתברר גודל האובדן: לא רק חייו נקטעו באיבם, אלא גם המשך יצירתו המבטיחה. ולדן היה הבטחה גדולה שבאה על מימושה רק לאחר פרישתו מן היקום, לאחר קרב תמידי בין קולותיו הסמויים והחבויים בנפשו שידעה עליות ומורדות. חייו לא היו אומללים ומשעממים, הוא היה עטוף במשפחה אוהבת ומגוננת, היה מוזיקאי ומורה שתלמידיו העריצו, ואישיות שלא התבלבלה בגלל משפחתו הידועה. אולם מסכת חייו הייתה עשירה וטעונה, והדיכאון איים על שפיותו בשנותיו האחרונות והותיר אותו ללא מוצא.

אורות הפנסים האחרונים הוא קובץ סיפורים העוסק בהתמודדות עם שבריריות החיים, ובמוות כמוצא למצוקה הנפשית התמידית. דמויותיו של ולדן נאבקות לרוב ב"פסיכוזה מיושנת" שטרפה את ראשיהן ללא רחמים. לצערם הרב של קרוביו וידידיו הוא בחר לשים קץ לחייו מבלי שהיה סיפק בידו להביא לידי השלמה את ספרו המיוחל. סימני הקץ נשפו בעורפו: "קו המוות שלי רק הולך ומתקרב" (עמ' 192) כתב ב"התנצלות המחבר" החותמת את הקובץ. ואולי משום נטייתו לאדריכלות פרפקציוניסטית, שהיה בה משום שאיפה לשלמות בלתי מתפשרת של ניסוח, כזו שלא ידעה מנוח – נדחתה באופן טרגי הוצאת הספר הזה שמציף מחדש את מה ש"הוא היה יכול להיות" (כפי שהתבטאה אמו צביה ולדן בסרטו הרגיש של אמיר גרא ("ייסורי ולדן הצעיר") אילו היה מצליח להתגבר על חשכת השמש השחורה שהעיבה על חייו, האם מותו לא היה בגדר נבואה שהגשימה עצמה? ידידו הקרוב המוזיקאי איתי זנגי (שהוציא אלבום בשם "קירות שקופים" המבוסס על שיריו), מציין באותו סרט שאסף ניסה לא אחת לשים קץ לחייו. העיסוק במוות ובצימאון לכוחם החיוני של החיים רוחש באופן מצמרר בין דפי הספר.

בקטע שנקרא "התנצלות המחבר לקראת החלק השלישי", המספר מבטיח לספק לקורא את המצופה ממנו, כלומר, את החלק השלישי שיהיה "עסיסי יותר, דינמי יותר, אטרקטיבי יותר, עם יותר אקשן, יותר דרמה, יותר דמויות, יותר עלילה ועוד שלל הפתעות שאסור לכם להחמיץ!" (עמ' 193), אולם ההבטחה הזו אינה מתממשת, החלק השלישי נעדר. במקומו מופיעה הערת המחבר: "הסיפור נעצר כאן, ואין לו המשך", (עמ' 194), השופכת אור לא רק על סגנון כתיבה מיוחד ושנון, מפתיע וחד כתער, אלא גם על תשוקתו של ולדן להביא לידי גמר את ספרו הראשון, משימה שהשלימו בסופו של דבר קרוביו ועורכו, שהשכילו לשמור על רוח הדברים ועל קולו של המחבר, ולשוות להם את הצורה הסופית שהיה בוודאי מאשר.

אורות הפנסים האחרונים מלכתחילה לא התיימר להיות ספר רגיל הכולל מרכיבים הכרחיים האופייניים לכל סיפור, כמו למשל דמויות, עלילה ונושאים. אלא, הקובץ הוא כתיאור הולדתו של הספר מתוך כאביו ומבוכי המלים שנפשו של המחבר תעתה בהם, התרקמות סיפור חייו באמצעות כתיבה כאוטית, פרגמנטרית, מקוטעת המבליטה את קולו המפוכח שאיננו גולש לסגנון וידויי רגשני חסר מעצורים. המחבר נוקט באירוניה עצמית כבלם סגנוני כדי לצמצם נימה פתטית של רחמים עצמיים. זוהי כתיבה שאינה עושה חשבון לאף אחד ובעיקר למחבר עצמו. ועם זאת, דווקא בשל אופיו האקלקטי, היותו רווי בציטוטים מיצירות ספרות אחרות, הפניות למכתביו האישיים ושיתוף הקורא בלבטי כתיבתו אורות הפנסים האחרונים הוא טקסט אטרקטיבי, דינמי ונוגע עד קצוות העצב של הקורא.

כתיבה על פי ולדן היא פרויקט סיזיפי, תובעני ומתסכל, לעיתים מלווה בסבל נפשי הנובע מגודל המשימה שהציב לעצמו כמטרה מאז עמד על דעתו – להיות סופר עברי מן המניין. כתיבה היא מעין תעייה במבוכי מילים אינסופיים ללא מוצא, שמתחילה מנקודת אפס של איסוף חומרי הכתיבה, כמו שמתואר באחד הקטעים: איסוף שברי מלים, נקודות ופסיקים, סימני שאלה, סימני קריאה, נקודה פסיק. כתיבה מוצגת כחפירה, נבירה, גזירה והדבקה של מילים ושמירתן, מוכנות לשימוש לעת מצוא בידי הכותב. התביעה החמורה לכתיבה מוקפדת ומזוקקת המשקפת אידיאל מנחה, עומדת לעיתים בעוכריו מכיוון שהיא בולמת את ביטויה הספונטני של תשוקתו להביא לידי ביטוי שלם מוצר חף מכל פגם. רגעי התסכול והתרופפות ביטחונו האישי לאורך שנות כתיבתו מאז המיר את קלידי הפסנתר באותיות ובמילים, מהווים נדבך מרכזי בספר מיוחד זה, שמתנהל בשני מסלולים מקבילים ומשלימים זה את זה: מחד גיסא רציפות נרטיבית תמטית המציבה את דמות הכותב ועולמו הפנימי במוקד פרקי הספר, ומאידך גיסא חולק הכותב עם קוראיו את קשיי הכתיבה, התלבטויותיו ודיונים פנימיים באשר למהותה וייעודה של הכתיבה והספרות.

כך בעצם עוקב הקורא אחר התשוקה לספר האחד והיחיד, משאת נפשו של הכותב, אך בה בעת נחשף לכללי כתיבתו ולסגנונו השנון והמשעשע בפירוק מובנם הצפוי של ביטויים והמרתם במובנים חדשים בעלי הוראה מפתיעה.

בקטעים הסיפוריים שמרכיבים את חלקו הראשון של הספר הולכת ומתעצבת דמותו המיוסרת של הכותב, אך לא פחות הולכים ומתבהרים תנאי הכתיבה המתרחשים בדרך כלל במקומות סגורים ומחניקים כמו האנגר קודר, והכותב מדומה לאסיר המנסה לכתוב תחת עינו המשגיחה של סוהר. הכותב לרוב מסומם, "משומש", עם נטיות אובדניות. הכתיבה והספרים הם כל עולמו והם מביאים עליו את מותו כפי שזה עולה באחד מסיוטיו הקודרים. מרחבי הכתיבה מבטאים מצוקה קיומית ונפשית ומתרחשים ביקום של ספרים אשר הופכים עד מהרה לאתר אפוקליפטי כאוטי שאינו מותיר לו שום נתיב לבריחה. כזה הוא למשל חדר הספרייה של הסבא שהכותב נשלח אליו לערוך בו סדר, אך סופו שהוא נבלע בים של ספרים. כזה הוא גם הקטע המשעשע והאבסורדי המתרחש בחנות ספרים העולה על גדותיה ומאיימת על חייו. וגם ביתו וחדרו הופכים לאתר מתפורר בעקבות שרפה שכילתה כל דבר אישי.

מכתביו האישיים המשולבים ברומן מעמיקים את היסוד האישי־ביוגרפי בו:

הלילה אני הולך ולא חוזר. אפילו אני עצמי לא חשבתי שזה יגיע בגיל כל כך צעיר, אבל לא תמיד הדברים קורים כמו שחשבנו שהם יקרו. אז זהו. הגיע היום. אפסו כוחותיי. המלחמה הקטנה שלי הייתה ארוכה ומתישה, ואני שואל אתכם – מה עושה מי שכבר לא רוצה לנצח? אף אחד מכם לא יודע את התשובה. ואילו ידעתם, וגם לו הייתם אומרים, לא הייתי מקשיב, או שלא הייתי שומע (עמ' 96).

לצד קטעים המבטאים כאב כן ונוקב, מעוצבות סיטואציות אבסורדיות בעלות נימה קומית מובהקת שנועדה להאיר את מעשה הכתיבה באור אירוני המקל ראש ברצינות התהומית האופיינית בדרך כלל לכותב מתחיל: עולם הספרים והכתיבה הופך בסופו דבר לסחר מכר אבסורדי, למחסן חלקי חילוף של קטעי סיפור הנמכרים לכל דורש. 

ולדן מעמיד עולם כתיבה מנוכר ומסוכן שראשיתו תחת פיקוח, המשכו בחנות ספרים שוקעת שמתחלפת במחסן לחלקי חילוף של טקסטים, וסופו שקיעה בערמות של אפר בגובה של מטר וחצי בחדרו שבבית הוריו. התוצאה המתקבלת היא משל מטורף והזוי על עולם הספרים שנדון לשרפה וכליה. ביטוי לכך ניתן בקטע מצמרר המבטא את אישיותו המעונה של הכותב: "כי אני קבר־אחרים של מילים מתות, מחסן חלפים של משפטי מחץ דחויים, גראז'־סייל של סיפורים מפורקים" (עמ' 98).

הרצון להותיר חותם כלשהו בעולם של ריק, בדידות וסבל בל יתואר הופך למשימה שמעבר לכוחותיו של הכותב, כי המילים, האמצעי העומד לרשותו, אינן מסוגלות לשאת יותר את המתח הנפשי שהוא נתון בו. הגוף שהוא מושא התבוננותו, הופך עד מהרה לחומר בערה שאין ממנו מפלט. הכותב, מפוחד ומלא רגשות אשמה, עומד תדיר על ספו של מפתן שמעברו ניצב השיגעון. חותם המילים מתחלף בקולות בכי: "אני מכאיב לעצמי באופן שיטתי ויומיומי מגיל חמש־עשרה, לוחץ על הנקודות הכי כואבות בכל הכוח, ועדיין מתפלא כל פעם מחדש כמה שזה לא יועיל. כמה שאני לא לומד כלום מהעונשים האלה" (עמ' 150).

בחלקו השני של הספר הולכת ומתעצמת נימת הווידוי הישיר של הדובר המסתכמת באמירה  "אין לי כוח לחיות, אין לי כוח לחיות" (עמ' 172), "אני רוצה למות. אני לא רוצה לחיות יותר. אני רוצה ---" (עמ' 174). מסלול חייו של הכותב, כפי שהוא מעוצב בחלקו השני של הקובץ, כולל מצבי קיצון הגובלים באלימות עצמית, חיתוכים בידיים וברגליים, הרעבות והאבסות חולניות.

אורות הפנסים האחרונים איננו עומד בסטנדרטים של ספר רגיל. בסגנונו המשעשע, הסרקסטי, הוא קורא תיגר על אמנות הבדיון ומטשטש את הגבולות שבין דמיון לממשות. הכותב מצהיר שזהו ספר חייו, אבל איננו מצליח לגייס את עצמו, למרות מאמציו העילאיים, להביא אותו לידי גמר. הקריאה בספר כמוה כצלילה לנבכי נפשו העמוקים ביותר של יוצר מתלבט, שבוי כל־כולו בעולם הכתיבה ההופכת למשימת חייו היחידה. לא אחת קרה שבמהלך הקריאה הייתי חייב להסדיר את נשימתי כדי להגיע לסיומו של הספר, וקראתיו יותר מפעם אחת או שתיים. כל פעם נאלצתי להודות שמדובר בטקסט חכם וראוי להערכה רבה. ועדיין ראשי כבסחרחרה, מנסה להפנים את מעמקיו המהדהדים בי. ולדן ז"ל היה סופר מתחיל ברוך כישרונות שהותיר את חותמו המיוחד באמצעות שני ספרים מעוררי השראה.

---

ז'יל אמויאל הוא דוקטור לספרות ומורה בתיכון האנתרופוסופי "אדם", מתגורר בירושלים.