והימים לא חלפו, אלי עמיר, עורכת: עירית לוריא, עם עובד, 271 עמודים, 2024.
הרומן הנוכחי אינו מחדש מבחינת התכנים וחוזרים בו מוטיבים שהופיעו גם קודם, אבל דומה כי כעת הוא מציע לפרוע את דרכי הנימוס ולערבב את הישראליות המערבית המתנשאת בתבליני המזרח החושניים.
בתיה שמעוני
ספרו האחרון של אלי עמיר והימים לא חלפו פותח בתיאור אקסטטי של האזנה לחפלה של הזמרת המצרית האגדית אום כולת'ום. כל ליל שישי אחת לחודש שרה הזמרת בחדיקת אל אזבכיה בקהיר וכל אוהביה ברחבי המזרח התיכון האזינו לה, גם בבית אחד ברחוב הפלמ"ח בירושלים, שם הקשיבה לה חבורת צעירים יוצאי עיראק שנורי, גיבור הספר, נמנה איתם.
נורי נתון בחוויה חושנית עמוקה, ספוג ערק ויין הוא מתנדנד מצד לצד, מתמסר לקולה של הזמרת, ממריא עימו מעל גבולות הזמן והמרחב, מריח את ריח החידקל ורואה את מראות בגדד. בחושיו המעורפלים הוא רואה את הדלת נפתחת והזמרת המופלאה מופיעה בחדרו במלוא הדרה, עוצרת לרגע משירתה כשהיא מסירה את מכסה הסיר שעל הפתילייה, כורעת על ארבעותיה היא אוחזת "כובה בורגול גדולה ועגולה ותפוחה ממולאת בצל מטוגן, שקדים וצימוקים ופתיתי בשר, מתובלת בהל, בקורט כורכום, פלפל ומלח ואכלה, מצמצה וגנחה ונאנחה והתענגה [...]" (עמ' 13) אחר כך היא יוצאת אל רחוב הפלמ"ח הריק מאנשים בשעת ליל מאוחרת ושרה בקול גדול, כשהוא פוסע בעקבותיה, סוגד לה ושר איתה מלוא גרונו. התיאור הארוך לוכד את הקורא בתוך חוויה חושנית אדירה ורבת־עוצמה. בסופו מתאר המספר כי לאחר שנים כתב את הדברים והקריא אותם באוזניה של לילית נגר, ידידתו ילידת מצרים הבקיאה בתרבות הערבית, והיא, לאחר שתיקה מעיקה אמרה לו "ככה אתה מציג את הדיווה הגדולה של העולם הערבי [...]? ככה? יושבת על ארבעותיה, אוכלת כובה בורגול בידיים ומלקקת את אצבעות ידיה? ככה תחבב אותה על קוראי העברית? ולא ידע מה יענה" (עמ' 19).
דומה כי הרומן, לאחר שנים ארוכות מאז האירועים המתוארים, מאז הנזיפה של לילית נגר, הוא התשובה שלא ידע לענות אז. עמיר הפסיק לפחד ממה יחשבו קוראי העברית, והוא כותב ספר שבו הוא בוחר להיות "לא נחמד". לאורך הקריירה הספרותית שלו עמיר חוזר שוב ושוב לסיפורו של נורי, בן דמותו, בעיקר בשנות עיצוב זהותו, במסגרת עליית הנוער בקיבוץ בתרנגול כפרות (1983), לאחר מכן בעיראק ערב העלייה לישראל במפריח היונים (1992), בשנות עצמאותו הראשונות בירושלים בנער האופניים (2019), ובתקופת היותו מנהל לשכת היועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים ביסמין (2005). בכולם הוא מתאר את המאמץ להיות ראוי, להתקבל בחברה הישראלית המתחדשת, להוכיח שאינו נופל מאחרים. הוא עוקב אחר הלבטים של נורי, חיבוטי הנפש, העבודה הקשה, הרצון להגיע רחוק, לעזור להורים למרות האכזבה ומרירות הנפש שאחזה בהם כשהבינו כי לא יגשימו את חלומותיהם, ותלו את כל יהבם, אך גם את תסכולם, בבן הצעיר.
הרומן האחרון חוזר לשנות החמישים כאשר נורי היה צעיר בשנות העשרים לחייו. הוא מתאר בו שלושה פרקי חיים – השירות הצבאי, הלימודים באוניברסיטה, והרומן עם רחל, אשת חלומותיו. כמו בספרים הקודמים גם כאן המתח בין הזהות הערבית לזהות הישראלית מייסר את נורי, גם כאן הוא מתאמץ להצטיין ולהצליח כדי להתקבל לחברה הישראלית, אבל כפי שעולה כבר מעטיפת הספר, דמות אחת מרכזית חולשת על העלילה כולה ומעצבת את דמיונותיו וחלומותיו של נורי, דמותה של האם הגדולה, האגדית, אום כולת'ום. הוא מתאר אותה בגדולתה וגם בכיעורה, באגדיותה וגם בארציותה. לצד קולה ושירתה העוצמתיים היא גם אישה פשוטה, ארצית, שאוכלת כובה בידיים, בתאווה. היא חרוצה ושואפת לשלמות אך גם רודפת כסף וכבוד, והיא מסמלת ברומן את החיק התרבותי הערבי האדיר, המנחם, שכעת, בהגיעו לגבורות, עמיר שב אליו מבלי להתנצל.
לפני שנים רבות שמעתי את עמיר בכנס, והוא סיפר כי לרומן תרנגול כפרות היו גרסאות רבות, עד שמצא דרך למתן את הזעם שכתב בו את הגרסאות הראשונות. לאורך שנות יצירתו הוא שמר על כתיבה מנומסת, הוא תיאר את הפער בין מזרחים לוותיקים אך תמיד מתוך עמדה מאזנת, מתוך רצון להקשיב גם לצד האחר וללמוד ממנו, למרות ההתנשאות והעליונות. הרומן הנוכחי אינו מחדש מבחינת התכנים וחוזרים בו מוטיבים שהופיעו גם קודם, למשל המתח בין המוזיקה הערבית ובין המוזיקה הקלאסית המערבית כביטוי להבדלים התרבותיים. אבל דומה כי כעת הוא מציע לפרוע את דרכי הנימוס ולערבב את הישראליות המערבית המתנשאת בתבליני המזרח החושניים. אחת מהדרכים לשבש את הסדרים הוא באמצעות דמותה של דיצה, חברתו החיילת, אהובתו, חולת העיניים, שהוריה גזעניים להכעיס. דיצה משבשת את העולם המוסדר והמעונב באמצעות שפתה המופרעת, הנדמית כזרם תודעה של דימויים בלתי קוהרנטיים. כך למשל היא קוראת לנורי בשמות הנשמעים כיללה: "פעם ליהוווווו ופעם נוריאהווווווו ופעם האהוווווו" (עמ' 48). היא כותבת לו מכתב וממענת אותו "לחננאל העזתי מעכו שעלתה מהים, שה, שה, שה, גיסתו של תוליד לנו תאומים על חומת ירושלים האבלה" (עמ' 74). דיצה גם מגשימה את חלומו להקשיב לקונצרט כמו ששומעים מוזיקה ערבית: "קיווה ליום שבו ירקדו וישירו וינופפו בידיים ויפתחו בצהלולים כשיאזינו לרחמנינוב ולסטרווינסקי, למוצרט ולוויוולדי, כמו שהמזרח התוסס והחי מאזין לאום כולת'ום ולפריד אל-אטרש וללילה מוראד, מריע להם ומבקש 'אעיד' ומשתולל מהנאה" (עמ' 64). דיצה מגשימה את חלומו וביושבם יחד בקונצרט היא "ניענעה בראשה ועשתה תנועת ניצוח כמו היתה בחפלה של אום כולת'ום בחדיקת אל-אזבכיה ולא באולם קונצרטים נפוח ומתפקע מעצמו של חברי מסדר הדומייה" (עמ' 63).
גם המספר עצמו פורע את המרקם הלשוני המאוזן והמתון שעמיר משתמש בו בדרך כלל בכתיבתו. כאשר הוא מתאר עוולות, גזענות או אירועים שמכעיסים אותו הוא מציג את הדברים באופן סרקסטי, מגחיך, בשפה שעולה על גדותיה בזעם ציורי. במקרה אחד הוא מתאר את המרצה לערבית באוניברסיטה, טיפוס אשכנזי קפוץ, שתקוע בתקופת הג'אהיליה – תקופת טרום האסלאם, ומלמד ערבית עתיקה. בשיעור הראשון הוא מבייש את התלמידים יוצאי ארצות ערב כשהוא "מוכיח" להם כי אינם יודעים ערבית, שכן אינם יודעים לקרוא בספר שערך ובו טקסטים עתיקים. מי ששולט בחומר הם תלמידי המגמה המזרחנית הצברים שלמדו אצל אותו מרצה בתיכון. המספר מסכם את האירוע המדכא: "וכך, בטקס פשוט, בסתם יום של חול, ללא דאבה ויגון, בלי מארש האבל ושני טורי משמר ובלי קריעה ושבעה, בלי הורדת הדגל לחצי התורן ובלי יריות אבל באוויר ואפילו בלי ברכה על כוסית ניחומים של ערק מסתקי בסוף תפילה, וודאי בלי להשמיע את הרקוויאם של וולפגנג אמדאוס מוצרט ואפילו בלי הקינה של העְדַאדַאת המבכות בשבעה וללא מינימום כבוד, לקח לו ההונגרי או הגליציאנר או הפולוני או האוסטרי או הרוסי או הרומני הזה את שפת אימו והותיר אותו בלי לשון. מה יענה עתה אם יישאל מהי שפת אימו [...] ידע גם שאם יאמר עיראקית מיד ידעו שהוא יהודי-ערבי שמדבר את שפת האויב ומאזין ליללות של אום-אום-אום ויתרחקו ממנו. אולי יאמר בבלונית או בביליונית או בבוליאנית, ויחשבו שהוא מבובוליאנה ויתביישו לשאול איפה זה ובא לציון גואל ומושיע לעם ישראל במהרה בימינו, אמן סלה" (130־131). במקום אחר הוא תוהה למה צריך בכלל ללמוד ערבית עתיקה ומשער את התשובה המלומדת לפיה האוניברסיטה צריכה ללמד את היסודות ולא אקטואליה: "בשביל זה יש אמצעי תקשורת ושישו ושמחו והרימו עוגן והעלו את דגל שמחת זקנתי לראש התורן" (עמ' 132).
קטעים פרודיים מסוג זה, המייצרים ביקורת לעגנית, אירונית, תוך כדי הדהוד שפת הזמר הישראלי הפופולרי, טקסים לאומיים ויהודיים ואלמנטים תרבותיים של מזרח ומערב, מופיעים לאורך כל הטקסט. באמצעותם הוא שובר את המערך הלשוני הריאליסטי המאוזן ויוצר איזו עודפות מפתיעה, חריגה, שמערערת את שיווי המשקל של הטקסט ושל המציאות הצדקנית והמתנשאת שהוא פועל בתוכה. לצד זאת הוא גם מתנער מייצוגים קודמים של אותו נושא. כך למשל הביקורת החריפה כלפי המורים לערבית באוניברסיטה, אותם מזרחנים קפוצים ונוקדנים המבקשים לאלף את תלמידיהם העולים החדשים, עומדת בניגוד מוחלט לדמותו של המורה הנערץ לערבית באהבת שאול, "צבר שחרחר ודק גזרה [...] ממשפחה יקית מכובדת בירושלים", המלהיב את תלמידיו ומארח אותם בדירתו המעוצבת באופן אוריינטליסטי להפליא. ברומן הנוכחי הוא מציב מראה מול השחצנות המזרחנית ושואל מה היה קורה אילו נכנס אדם כמוהו לשיעור בחוג לשפה וספרות גרמנית, ומלמד אותם "במבטא ערבי גרוני עמוק ומתעתע אכצן אכצן ושלופן שלאפן" (עמ' 136).
פרסומו של הספר חודשים ספורים לאחר 7 באוקטובר מעניק לדברים משמעות נוספת. עמיר, שתמיד היה איש של שלום, וביקש לתווך בין שתי התרבויות, מציג פה בעצם עמדה חתרנית לשיח הלאומני שהולך ומכרסם בחברה הישראלית. הוא מציב בחזית ספרו את דמותה של אום כולת'ום, המהווה סמל לתרבות הערבית כולה, הוא שוזר לאורך הרומן ציטוטים מתוך שירי האהבה הגדולים שלה, ומתאר את הסחף הרגשי שמציעה ההאזנה לקולה. נדמה שבצעד אחרון, נואש, הוא מציע לציבור הישראלי את שפת האהבה והרגש במקום את שפת המלחמה.
ד"ר בתיה שמעוני היא מרצה בכירה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. היא חוקרת ספרות עברית חדשה בדגש על ספרות מזרחית על היבטיה השונים: הגירה וקליטה, מגדר ועיצוב הזהות המזרחית במפגשה עם אתוסים מכוננים בחברה הישראלית (שואה, ציונות, האתוס הצבאי והבטחוני).
Comments