ממילא גורלך נחרץ, נורית גרץ, עורכים: יגאל שוורץ ושלומציון קינן, דביר, 144 עמודים, 2024.
אולי נדמה שבישראל 2024, זו שאחרי טבח שמיני עצרת, כבר אין רלוונטיות לספר שהרקע לכתיבתו הוא מגפת הקורונה. אבל הטווח של ממילא גורלך נחרץ רחב הרבה יותר ממגפות.
מוטי פוגל
נוריץ גרץ כתבה בימי מגפה ספר על מחזאי שכתב בימי מגפה מחזה על מלך שמנסה למצוא את הסיבה למגפה שמכה בעירו. המלך, כך סיפר המחזאי, גילה שהוא עצמו האשם במגפה, בלי דעת שיבש סדרי עולם והרג את אביו ושכב עם אימו. ואולי לא שיבש סדרי עולם, אלא בסך הכול מימש את גורלו ואת גורל עירו. כך או כך, לא רק גורלה של משפחתו אלא גורל תבאי כולה נגזר מרגע שאבא ואימא ציוו על הרועה להרוג את בנם.
ספרה של גרץ נקרא ממילא גורלך נחרץ, ובגבו נכתב "מעל לשלושה מיליון איש כבר מתו בעולם, מספר הנדבקים בישראל הגיע לשני מיליון מאתיים [...] ואני עוברת מאוראן (שם מתרחשת עלילת 'הדבר' של קאמי) לפירנצה (דקאמרון של בוקאצ'ו) [...] ומגיעה בסופו של דבר למגפה בתבאי ולמגפה שהתרחשה במאה החמישית לפני הספירה במחזה של סופוקלס, 'אדיפוס המלך'". מכאן אפשר להבין שנושא הספר הוא שתי המגפות: המגפה שהביא אדיפוס על תבאי, וזו שהתרחשה ממש לא מזמן, הקורונה.
אולי נדמה שבישראל 2024, זו שאחרי טבח שמיני עצרת, כבר אין רלוונטיות לספר שהרקע לכתיבתו הוא מגפת הקורונה. אבל הטווח של ממילא גורלך נחרץ רחב הרבה יותר ממגפות.
הפסקאות המצוטטות בגב הספר אינן פותחות את הספר שגרץ כתבה, אלא מסיימות את הפרק הראשון שלו. הוא נפתח בנקודה שונה, בציטוט של משורר ישראלי: "'אני גר כעת בספר ישן, אני גר כעת בסביבה הנכונה', כתב חיים גורי כשהיה קרוב למותו, כשנע כבר 'כצל עובר', בדרכו 'אל המלכות העתידה תמיד לבוא'. ומה עושה מי שתקוע במגפה, בלב הקורונה, ונע כמוהו אל אותה המלכות העתידה תמיד לבוא, אבל לא יכול למצוא מקלט בספר ישן, כי הספר סגור [...] צריך למצוא מחסה בספר חדש, אבל איך אפשר עם כל הדפים הריקים האלה שממלאים את הראש" (עמ' 7). הכותבת מעידה על עצמה ש"שיירים של זיכרונות לא נותנים לישון בלילה ולא מתגבשים לשום עלילה" (שם), והיא נזכרת בילדותה, בילדה בת שש או שבע בדירה זרה בתל אביב, ואחר כך בקיבוץ, שם "השאירו אותה לבד שעות על שעות, צורחת עד כלות נשמתה" (עמ' 8). היא נזכרת גם בשנות נישואיה הראשונות ובזקנה שגרה בקומה הראשונה "וכל הזמן הזה היינו שומעים את השיעול שלה מעבר לארבע קומות" (שם). ועכשיו היא עצמה, כמו שכנתה לשעבר, נמצאת כמעט לבד. "מספר המתים עולה (שלושת אלפים שמונה מאות) והבדידות. אין פגישות. אין ישיבות. אין לימודים. אני לבד עם יורם, בבית סגור, רק קולות של חתול לנכד שלי בסקייפ, שיחות אינסופיות עם בנותיי בווטסאפ והחדר הזה, שני חלונות" (עמ' 9).
נקודת המוצא של ממילא גורלך נחרץ אינה המגפה, אלא הבדידות. מגפת הקורונה בודדה את הזקנים והחלשים (קבוצות הסיכון הם נקראו, ולא ברור מי סיכן את מי), וגרץ יצאה אל הספרות, שם חיפשה ומצאה מרחבים. ממילא גורלך נחרץ הוא סיפורו של האדם לנוכח המוות והבידוד שהוא כופה עלינו, והסיפור הזה רלוונטי תמיד.
זה ספר מסע. גיבוריו של בוקאצ'ו יצאו מפירנצה, גרץ יוצאת למסע יחד עם סופוקלס ואדיפוס, ובעקבותיהם היא כותבת על מגפות, ועל בדידות, ועל ילדות, על הורות ואהבה, על עיוורון ועל זיכרון וגם על עצמה. גרץ נודדת בין הזיכרונות שלה, תיאור חייו של סופוקלס וסיפור מחודש של שלושה ממחזותיו התואמים את שלושת מצבי החיים, או אם תרצו, את חידת הספינקס: המחזה הראשון בטרילוגיה (שלא נכתבה כטרילוגיה) הוא אנטיגונה. זה מחזה שכתב אדם צעיר על האישה הצעירה והאוהבת שמקריבה את חייה ואת אהבתה בניסיונה להעניק קבורה הולמת לאחיה. המחזה השני הוא אדיפוס המלך. זה הסיפור שכתב המחזאי בשיא תהילתו על האדם שהיה לו הכול עד שגילה שאין לו שום דבר. המחזה השלישי, אדיפוס בקלונוס, הוא המחזה שכתב האדם הזקן על האדם הזקן, על המלך לשעבר שלא נותר לו שום דבר בחייו אבל זכה למוות מאושר.
כשסופוקלס כתב את אדיפוס המלך, הוא היה "הסופר המאושר בשיא תהילתו", ובכל זאת לא מצא את האושר. גרץ מתארת את סופוקלס כאדם אומלל – נשמות האנשים שהרג, חבריו שנהרגו והדמויות שכתב רודפות אותו בלילה. סופוקלס המאושר־לכאורה כותב "אין לכנות אדם בתואר מאושר, כל עוד הוא חי" (עמ' 60). היכן האושר, שואל סופוקלס את עצמו, והוא כותב מחזה על אדם שהיה לו הכול מלבד אהבה. "בטרגדיות היווניות יש הרבה תשוקה, אבל אין תיאורי אהבה" (עמ' 49), כותבת גרץ, ובסיפור שלה היעדר האהבה הוא הסיבה לטרגדיה. אדיפוס עזב את בית הוריו המאמצים כדי למצוא את האם שנטשה אותו. והקורא, הזוכר את פתיחת הספר ואת הילדה שנשלחה לקיבוץ, נקרא להשלים בעצמו את הרובד השלישי, העכשווי.
מאדיפוס המלך האומלל עוברת גרץ לסופוקלס הזקן שזיכרונו נחלש. היא רומזת להיחלשות הזיכרון שלה ומשאירה לנו להשוות את זקנת סופוקלס לחייה שלה. באדיפוס בקלונוס, המחזה המספר על ימיו האחרונים של העיוור שהיה מלך תבאי, אדיפוס אינו רק הילד שלא נאהב והזקן העומד למות, הוא גם האב שהיה עסוק במלוכתו ולא היה לו זמן לאהוב את ילדיו, ובדמדומי שכלו הוא ממציא משחקי ילדות שלא היו, סיפורים שלא קרא לבנותיו. מחסור באהבה, מתברר, אינו נחלתם הבלעדית של ילדים נטושים.
סופוקלס הזקן יודע מה עתיד לקרות לאנטיגונה, הרי את קורותיה כבר כתב הרבה לפני אדיפוס, אבל לפחות את אדיפוס הוא יכול להציל, המוות יגאל את אדיפוס האומלל והוא יהיה לאדיפוס המאושר. גרץ מדגישה שמי שהעניק את המוות הטוב לאדיפוס לא היה סופוקלס לבדו. נכדו הוא שהעלה את המחזה האחרון שכתב סבו על הבמה, הוא מי שגאל את המחזה האחרון שכתב סבו ובאמצעותו את אדיפוס ונתן לו את המיתה המאושרת. חייהם של בני האדם נמשכים ומתארכים באמצעות הספרים, וחיי הספרים מתארכים באמצעות בני האדם.
גרץ אינה מסיימת את הספר במותם של אדיפוס וסופוקלס, אלא באנטיגונה. זה המחזה הראשון שכתב סופוקלס על אדיפוס ומשפחתו, אבל המחזה האחרון מבחינת סדר האירועים, ופריעה זו של סדר הזמנים מנכיחה את גלגול הזמן שאין לו התחלה או סוף.
גרץ חוזרת לאנטיגונה, לאהבת האישה הצעירה, לזיכרונות מאהבתה הראשונה, ומשם עוברת לסופוקלס הצעיר ולמחזה הראשון שכתב בטרילוגיה שאינה טרילוגיה. אנטיגונה חוזרת לבית ילדותה ואומרת "להוסיף אהבה נוצרתי". גרץ מחפשת ומוצאת את האהבה במחזה היווני, את מה שאולי מאפשר לכל אדם, אפילו למלכים, להיגאל מגלגל הגורל.
הספר שנפתח בבידוד הכפוי של הקורונה מסתיים באנטיגונה שמבקשת לא למות לבד, וגרץ מרגיעה אותה: "את לא לבד, הזמן והאויבים, הרוח והמים לא מחקו אותך, משהו, בכל זאת, נשאר ממך" (עמ' 128).
מוטי פוגל, סופר, מבקר ספרות ועורך. השנה יצא לאור ספרו הראשון לא ממואר בהוצאת אפרסמון.
Comments