תמר רפאל, היו שניים בלי תפקיד, עורכת: נוית בראל, פרדס, 345 עמ', 2024.
היו שניים בלי תפקיד הוא הספר שהמספרת כותבת שעה שהיא אינה עושה דבר, הוא המשהו שנעשה בלא כלום. וכך נשאלת כאן גם שאלה על כתיבה: באיזו מידה הכתיבה יכולה לשמש "תפקיד" היום, בתקופה שנדמה לעיתים שמספר הכותבים גדול בה ממספר הקוראים?
נעמה ישראלי
זוג צעיר, גבר ואישה, מארחים בדירתם התל־אביבית מכרה, אקסית של הגבר שחזרה זה מכבר לארץ לאחר שהות של שנים מספר בנכר, לארוחת ערב. הסיטואציה החברתית המביכה מוצדקת בעילה מקצועית: האקסית אמורה להחליף את הגבר בעבודתו כיועץ לנבחר ציבור הגון אך כושל בצד הנכון של המפה הפוליטית. המספרת, האישה המארחת, כותבת:
"ידעתי שיגיע הרגע שבו השיחה תיעשה מקצועית. התכוננתי אליו. ידעתי שברגע הזה אתכווץ והפתרון יהיה להמשיך להתכווץ, עד כדי אי נראות, ואז להסתלק לחדר השינה ושם להתאיין. [...] הם יגידו זה לזה כל מיני דברים, אבל מה שאשמע יהיה רק: אתה כשיר להתפרנס, אני כשירה להתפרנס, אתה מבוגר, אני מבוגרת; לשנינו יש תארים מתקדמים; לשנינו יכולת מיטבית לניהול זמן [...] שנינו יודעים למנות את כל המדינות שמושל בהן כעת הצד שלנו בפוליטיקה העולמית; לשנינו יש מה לתרום לסדר החברתי שאליו אנחנו מתנגדים [...]" (עמ' 119–120).
הניתוח הזה של השיחה ה"מקצועית" שעתידה להתנהל, מתוך ספרה של תמר רפאל היו שניים בלי תפקיד, מפשיט גם את השיחה הזו אל מרכיביה החברתיים, כפי שהמספרת, אלינור, חווה אותם מעמדתה בתור מי שבניגוד לגבר ולאורחת שלהם אינה כשירה להתפרנס, אינה בעלת תואר מתקדם וכן הלאה.
כאן ולאורך הספר כולו, המספרת של רפאל ברומן הביכורים שלה (רפאל פרסמה בעבר גם ספר שירה) עושה מהלך כפול: מצד אחד, היא מבחינה את עצמה משאר הדמויות הסובבות אותה, שגם את סיפורן היא מספרת, דמויות של אנשים שיש להם "תפקיד", שמנסים לפעול בעולם במסגרת הסדר החברתי והכלכלי המוכר להם, ומצד אחר ובד בבד, היא חושפת את הפעולות הללו כניסיונות כושלים, ואת בעלי התפקידים ככלומניקים בדרכם – ממש כמוה. הדמויות בספר – "צעירים משכילים ורגישים" כמאמר הכריכה האחורית – מתוסכלים, חסרי אונים, עוברים מעבודה לעבודה, מהפגנה להפגנה וממסיבה למסיבה. בכולן אותם פרצופים, ואף אחד מהם אינו מצליח לפרוץ מעבר למעגל הקטן שהם חגים בו. אך הכישלון הוא לא רק מעשי, בבחינת החרס שהם מעלים בידיהם, אלא זהו גם הכישלון להזדהות עם התפקיד שיועד להם או שבחרו בו ולמצוא דרכו את מקומם בעולם. כך, דרך מעקב אחר חייהן של שלוש או ארבע דמויות מרכזיות, ותיאור מדוקדק של סיטואציות חברתיות בין־אישיות שמפשיט את הדמויות מ"תפקידן", רפאל מצליחה אולי לומר דבר מה על הדור הזה; הדור שהתבגר לתוך האלף השלישי, נאחז בתפיסת העולם שהוא התחנך עליה – באידיאולוגיות מוצקות ובמחשבה שעבודה קשה תוביל לתוצאות – ומוצא את עצמו נאבק להוסיף להיאחז בתפיסות הללו כשהמציאות שוב ושוב מכזיבה.
דרכה הצדדית של אלינור מחוץ למרוץ החיים שחבריה רצים בו, ומנגד חוסר האונים של הרצים וחוסר התוחלת של מאמציהם, מעוצבים ברומן היטב: עלילתו מתנהלת בעצלתיים, וכל פעולה בו מפורקת למרכיביה עד שנוצרת תחושה של האטה, של ריחוק והשהיה של ההתרחשויות כך שהן נותרות על בלימה ומורחקות ממשמעותן המיידית. זהו קודם כול הישג פואטי, וכוחה של רפאל כמשוררת ניכר היטב בתיאורים כמו "ציפיתי לרגע היניקה של כדור השמש הסגלגל אל תוך המים" (עמ' 26). הפירוק וההרכבה מחדש של התרחשויות של מה בכך – או במקרה הזה של קלישאה כמו שקיעה – לא רק מכריחים את הקוראים להשתהות ולתרגל קריאה פעילה, הם גם מעלים על הדעת שגם הלשון אינה ממלאת את "תפקידה", והפרדה בין מסמן למסומן, סירוב למסלולים השגורים שהלשון מוליכה אותנו בהם, עשויה להביא לגילויים חדשים. כך למשל בתיאור של האקסית דנה בארוחת הערב שהזכרתי קודם בביתם של אלינור ובן זוגה: "לא הרבה קול שימש אותה כדי להתפעל כמעט מכל נגיסה בארוחת ערב, והיא גם לא העוותה פנים, אלא לחשה את ההתפעלות לעצמה, כאילו הכינה את גופה לקראת פעולת עיכול מורכבת שאינו מורגל בה, הורתה לו לייצר חומרי פירוק תואמים" (עמ' 119). כמו במקומות רבים ברומן, התיאור כאן מאמיר לרזולוציה גבוהה שנדמה שהמספרת מגיעה אליה דווקא משום שהיא נמנעת מהמילים המתבקשות, השגורות, שכאילו נועדו לתאר את הדברים שהיא מתארת. במקום, נניח, "השמיעה קולות/המהומי עונג שקטים במשך כל הארוחה", המספרת מבחינה שדנה מביעה "התפעלות" "מכל נגיסה". כך תיאור של עניין של מה בכך קורם עור וגידים בעיניי רוחנו, מצייר תמונה חיה שמאפשרת לנו לעמוד על המתח הרוחש מתחת לפני השטח בסיטואציה המשונה הזו, ובהמשך הדברים אולי גם רומז במעודן להפרעת אכילה שמוזכרת במקומות אחרים ברומן. מנגד ההשתהות הזאת, הבחינה מקרוב, יוצרת תחושה של ריחוק דווקא, כמו מדובר בתיאור הלקוח ממחקר אנתרופולוגי. ויש אולי מן המבט האנתרופולוגי בספרה של רפאל.
לכאורה, אלינור היא אדם חסר תפקיד משום שהיא אדם שאינו מתפקד. אומנם לפי הגדרת התפקיד היא "כותבת" וימיה עוברים עליה בניסיון לכתוב רומן, אולם בפועל רוב הזמן היא אינה כותבת וגם ניסיונותיה לקרוא נכשלים ברובם. זאת ועוד, היא מעדיפה להימנע ממפגשים חברתיים, וגם במפגשים החברתיים שהיא נוכחת בהם היא נוטה להקשיב ולבחון במקום להשתתף ולהשמיע את קולה. בעברה התחילה תואר אקדמי אך לא הצליחה לסיימו, והעבודות היחידות שעבדה בהן, ה"תפקידים" היחידים שהחזיקה בהם, וגם זה לא לאורך זמן, הם תפקידים זוטרים של מלצרית בבר וקופאית בקולנוע. היא מתקיימת אפוא בדוחק בעיקר בזכות דירה שבבעלותה, נכס משפחתי שהתגלגל אליה כאילו משום מקום. וככלל, הסיפור המשפחתי שלה, מלבד כמה רמיזות בלתי מבוארות, נעדר מן הרומן היעדרות שנועדה אולי למנוע קריאה פסיכולוגיסטית בו, ותורמת לאפיונה של אלינור כאישה שלא עברה חִברוּת, והיא אפוא חסרת כל מושג, ידע או התמצאות בעולמות התוכן שחבריה שוחים בהם. קלולסית מוחלטת ונבוכה, במילים אחרות.
הלא כלום שהמספרת־גיבורה שרויה בו, הימנעותה ממעשים וניסיונות לפעול בעולם, כמו מאפשרים ומנמקים את המבט שלה מבחוץ על חבריה ועל תפקידיהם השונים, ומאפיינים את המבט הזה כמבט תם, תמה ומבולבל. מנגד, הקלולסיות הזו, אי־היכולת האימפוטנטית, מתנגשת עם האופן שבו חבריה של אלינור ככל הנראה מביטים בה: בן זוגה יפתח שמבקש את נוכחותה בשלל אירועים חברתיים ומקצועיים, והאקסית שלו דנה שמשתדלת במיוחד לשאת חן בעיניה. אף שהרומן אינו מסביר במפורש מדוע, נדמה שיש לאלינור הכאילו רואה־ואינה־נראית נוכחות בעלת עוצמה. ואיש מחבריה המשכילים והחכמים בעיניי עצמם וסובביהם אינו מפקפק בכישוריה או ביכולתה לכתוב את הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ואף על פי שהקוראים, כמו אלינור עצמה, עשויים בהחלט לפקפק. כך, באופן אירוני, התחושה הפנימית של אלינור – הזלזול שלה בעצמה, הדיסאוריינטציה שלה בעולם – דווקא מצייתת לסדר החברתי־כלכלי שלפיו על פי הגדרה אין לה תפקיד. אולם האנשים שסביבה כמו אדישים לכך והם אינם שופטים אותה. אולי משום שכל אחד מהם שקוע במאמציו הוא לעשות "משהו" בעולם הזה, להשפיע עליו ולחצוב בו את דרכו, ואולי משום שבפועל אף אחד מהם אינו מצליח לעשות דבר, שתפקידם אינו מצליח להתוות להם דרך.
היו שניים בלי תפקיד הוא הספר שהמספרת כותבת שעה שהיא אינה עושה דבר, הוא המשהו שנעשה בלא כלום. וכך נשאלת כאן גם שאלה על כתיבה: באיזו מידה הכתיבה יכולה לשמש "תפקיד" היום, בתקופה שנדמה לעיתים שמספר הכותבים גדול בה ממספר הקוראים? תשובה מסוימת לזה אפשר למצוא אולי בדמותה של ניצן, חברתה והשותפה לשעבר של אלינור, לפני שעברה להתגורר עם יפתח. דמותה של ניצן היא מעין אלטר־אגו של דמותה של אלינור. כמוה גם היא כותבת, וגם לה מבט חד ונוקב והתנהלות שמבחינה אותה מן הסביבה ושלעיתים אף מעוררת התנגדות. שכן בניגוד להתנהלותה האדישה והסובטילית של אלינור, נראה שלניצן דווקא אכפת מדברים רבים והיא נלחמת עבורם בלהט. במקום אחד, בתיאור התרחשות מן העבר, היא אף מתוארת בתור הבחורה "הכועסת", "המעייפת". לאורך הרומן מלווה את אלינור הידיעה שניצן, בניגוד אליה, דווקא הצליחה לפרסם ספר. בריאיון עם ניצן בעקבות ספרה שאלינור מאזינה לו, ניצן מספרת כיצד התמודדה עם הפחד שלה מכישלון:
"אולי הדבר הכי משמעותי ועמוק שקרה לי זה שהפסקתי לרצות להצליח בגדול והתחלתי לרצות להצליח בקטן. לא להסתפק בזה, אלא לרצות את זה. זה עכשיו אידיאל ההצלחה בשבילי. אני באמת ובתמים חושבת על היכולת להגיע לבן אדם אחד בעולם. לא לפחות לבן אדם אחד, אלא לבן אדם אחד. לחשוב על הבן אדם האחד הזה, את יודעת, להציל אותו משרפה" (עמ' 114).
הדברים האלו של חברתה לשעבר מייצגים אולי אמת שהן אלינור והן חבריה, הדון קישוטים הנרקיסיסטים, מתכחשים לה; אם משום השאיפות הכבירות שלהם שגם אלינור מסונוורת מהן, ואם, מן הכיוון ההפוך, משום הציניות האדישה המאפיינת אותה. אולם, ייתכן שהספר הזה שהמספרת בכל זאת כותבת בסופו של דבר, הוא תולדה של המחשבה הזו בדיוק, של הניסיון והרצון להצליח "בקטן". זוהי אולי המחשבה שאפשרה את כתיבתו. צריך לומר שיש סיבות גרועות יותר לכתוב רומן. מה גם שהתוצאה הסופית, הרומן של רפאל, מפליא ביופיו ובאבחנות החדות המפוזרות לאורכו.
אומנם על פניו זהו ספר שמתאר מילייה מסוים מאוד, ובמובן זה אפשר לטעון נגדו שהוא נישתי. מנגד, ספרה של רפאל מצטרף למסורת ספרותית מפוארת של נשים שכותבות על נשים בלתי מתפקדות, מובטלות, מדוכאות ואבודות. סילביה פלאת', כמובן, שכמדומני גם נרמזת ברומן הזה, ודוגמאות מקומיות בולטות מהשנים האחרונות הן ספריה של מיכל בן נפתלי (למשל בגד מאש, 2019) וספרי הביכורים של מעין גולדמן (אישה נחה, 2018) ושל עינת בדי (חג המכשפה, 2021). כל אחד מהספרים הללו נטוע בעולם תוכן אחר וכתוב בסגנון אחר, אולם אי־היכולת לנוע, לפעול, משותפת לכולם. ייתכן שאלו תגובות נגד לסדר הכלכלי והחברתי, הקפיטליזם המשעבד שמחייב אותנו לנוע כדי לשרוד, לעבוד קשה יותר ויותר, והמספרות בספרים הללו מורדות בו או נפלטות ממנו בעל כורחן. כך או כך מתברר כאן שוב מעמדן התרבותי של נשים כ"אחרות" בסדר חברתי שלא הן עיצבו. קריאה בספרים הללו, וספרה היפה של רפאל ביניהם, מאירה על המציאות הזו, ואולי גם על דרכי (אי־)פעולה אחרות.
נעמה ישראלי היא כותבת וחוקרת ספרות, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועורכת לשון.
Comments