"קירות הבית שלי עתידים להופיע מחדש בדמות ביצי דרורים זעירות": כתיבה אקולוגית ובעיית העצמי

מחברות הצפרות, פיקי איש שלום, פרדס, עורך: דרור בורשטיין, 258 עמודים, 2023.

למחברות הצפרות מקום משל עצמו במדף ספרי הטבע, מקום שבו הטבע פשוט שם, פשוט נוכח; מקום שבו נוכח גם האדם.

איתי מרינברג-מיליקובסקי

בראיון עם מאיר שלו ז"ל לאחר פרסום ספרו גינת בר, שפורסם בכתב העת "אקולוגיה וסביבה" בחודש יוני 2017, טענו המראיינים שאף על פי שיצירתו הספרותית מקדישה מקום נכבד לטבע ולהתייחסות הפוליטית אליו, נעדרת ממנה לגמרי התייחסות לשמירת הטבע ולנזקים האקולוגיים של הפעילות האנושית. בתגובתו אמר שלו (וימחלו לי חבריי וחברותיי באקדמיה; מעולם לא שמעתי נימוק משכנע אחד להסתייגות ממנו), כי לטעמו

"התפקיד של כתיבה ספרותית הוא בראש ובראשונה לספר סיפור. אפילו לא למסור מסר. אני לא אוהב כתיבה מגויסת לשום מטרה. לא אכתוב כתיבה פוליטית על עקרונות שמאוד חשובים לי, כגון הפרדת הדת מהמדינה, ולא בעד או נגד הסכם שלום עם הפלסטינים. אני רוצה להשאיר ליצירה הספרותית חופש אמנותי, ושלא תהיה חייבת לשום אינטרס זר […] הספרים שלי לא נועדו לשמור על הטבע. בעקיפין, מבלי שהסופר מתכוון לכך, עצם ההתעסקות בחוויה האסתטית ובאליטיזם אסתטי, והתיאור של הטבע הקיים, הנוכח […] יכולים לחבב את הטבע על הקוראים שלי. אבל לא לשם כך אני כותב ספרים. בעיתון אני כותב הרבה פעמים על נושאי שמירת טבע, אך גם אז בצורה עדינה, כי אני לא אוהב מלחמות דת בשום תחום".

הטענה, כשלעצמה, מוכרת וכמעט בנאלית; חיים באר, למשל – סופר שהטבע תופס בכתיבתו מקום מצומצם יחסית, ולא במקרה – נוהג להשיב באופן דומה כל אימת שהוא נשאל על מקומו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני או השסע העדתי ביצירתו.

חשבתי על הריאיון הזה לא מעט כאשר ניגשתי לסקר את ספרו היפה, העדין, של פיקי איש-שלום, מחברות הצפרות, בתוך ימי ה"שלושים" למאיר שלו. שכן מבחינה ז'אנרית אין מדובר בספר רגיל: אף על פי שיש בו יסודות נרטיביים, אין זו פרוזה סיפורית, אלא פרקי התבוננות – במובן הפשוט ביותר של המונח – התבוננות בטבע (וגם באדם, ולכך אגיע בהמשך). בניגוד לסופר המבקש לשמור על חופש אמנותי מוחלט, לאיש-שלום "מותר", לכאורה, להיות קצת יותר אידיאולוג. ומה יותר טבעי, על פניו, מלומר משהו על שמירת הטבע בספר שיכול להתקיים רק בעולם שבו הטבע, במידה כלשהי לפחות, אכן נשמר? איש-שלום אמנם מעיר על כך פה ושם, בעיקר ברמז ובעקיפין, וכשהניסוח מפורש הוא על פי רוב אלגי, אפוף רוח של השלמה עם המציאות – רוח שעוד נחזור אליה ("הצפרות שלי והכתיבה שבספר הזה הן גם טקס אשכבה לעולם הציפורים כפי שהכרתיו בילדותי, שיר פרדה מטבע שהולך ואוזל לנו בין האצבעות, ולוקח עמו את הציפורים אל אותו מקום שבו נעלמים הדברים, אשר אבדו לבלי שוב"; עמ' 19). אבל העובדה שהספר אינו הופך למניפסט אקולוגי ראויה לציון, ומעניקה, כפי שאראה להלן, נקודת תצפית מעניינת במיוחד לא רק על המתחולל בין דפיו, אלא גם על כתיבת טבע עכשווית בכלל.

כתיבה אקולוגית, כמובן, אינה חייבת להפוך למניפסט. עצם הייצוג הספרותי של הטבע נושא ברכה כשלעצמו. אלא שיש ייצוג ויש ייצוג; יש ייצוג של טבע שבו הטבע קיים לעצמו, ויש ייצוג של טבע המשעבד אותו, במידה זו או אחרת, לצרכי האדם. גם בנקודה זו שלו צודק: בחינת מקומו של הטבע במקרא, למשל, מוליכה למחשבה שעל פי רוב הוא אינו מעניין כשלעצמו, למעט מקרים נדירים כגון מזמור קד בתהלים; "פרק אקולוגי", בלשונו של שלו, "שיש בו ביטוי לאהבת טבע, ולהיכרות עם הטבע ועם התהליכים המתקיימים בו", ושמוסבר בו "איך אלוהים מחלק בחוכמה בין בעלי חיים את בתי הגידול, את עונות השנה ואת שעות היממה. בפרק הנדיר הזה" – וכאן, אם יורשה לי, שלו דווקא טועה – "בפעם היחידה במקרא, האדם הוא אחד מבעלי החיים".

ואולם, הבעיה היא שבשונה מצורות ספרותיות קדומות, החבות לרוב את קיומן ואת מסירתן מדור לדור לקולקטיב, הסיפור המודרני, שיש מאחוריו יד כותבת של מחבר או מחברת נקובי שם, הוא – כמעט בהגדרה – (גם) סיפור של אגו. מעשה הסִיפֵּר (narration) – לא רק בגוף ראשון, אלא אפילו בגוף שלישי – אינו יכול להעלים לגמרי את נוכחותה של מה שהנראטולוגיה מכנה "סמכות מְתַוֶּכֶת". סמכות זו כמעט אינה יכולה שלא להיות אנתרופוצנטרית; אבל היא יכולה לבחור במה שלאחרונה הצענו ליה שרביט ואני במאמר משותף לתאר כ"אנתרופוצנטריזם יחסי", כלומר מוגבל.

במילים אחרות, נקודת הקצה שכתיבה אקולוגית משכנעת (סליחה על הביטוי השמרני) יכולה להגיע אליה, היא, במידת מה, זו של הקיימות (sustainability); כלומר, כתיבה שאינה מעלימה את האדם מן התמונה, כי אם מעצבת סדרי חיים שבמסגרתם השתתפותו בטבע אינה מקלקלת אותו באופן בלתי הפיך, אלא מאזנת בזהירות בין צרכים מנוגדים, ושומרת על משאביו לאורך זמן.

התבוננו בתמונה שעל כריכת הספר: בחזית, ציפור שיר קטנה, צבעונית, שמנמנה מעט אך קלילה למראה, אברותיה נראות בחדות; ברקע, מגושם, מעומעם, אך לא מוסתר – אדם. צפר. תמונה זו לוכדת במדויק את ההוויה הצפרית, ואת הפתרון הייחודי שהיא מציעה ליחסי אדם־טבע. האדם הצפרי, שהוא מין מיוחד מאוד של ההומו ספיינס המודרני, אינו מתבונן בטבע כחוקר המעלים את עצמו, או כְּטַיָּל־סתם; יש משהו רכושני, כמעט אובססיבי, ביחסו לציפורים. הוא לא נוגע בהן לרעה או לטובה – ובכל זאת, באופן כלשהו, הן שלו. הוא מוכן לרדוף אחריהן עד לקצה העולם רק כדי שיזכה להכניסן בברית רשימותיו (רשימת הציפורים בחצרו; רשימת הציפורים הנצפות מחצרו; רשימת הציפורים הכללית המונה את כל המינים שראה בשנת כך וכך, ומושווית בגאווה מול רשימותיהם של צפרים אחרים – הכוללת היא כבר, נניח, 300 ציפורים שונות, אם לאו?).

איש שלום אינו מסתיר את המאפיינים האובססיביים של תחביבו, ובאופן כללי, אינו מסתיר את עצמו. הואיל ומדובר בסוג של אוטוביוגרפיה צפרית, עד סוף הספר הקורא והקוראת יודעים כבר לא מעט על חייו, על נעוריו, על משפחתו (ולעומת זאת – וזה מעניין – מעט מאוד על עבודתו האקדמית כחוקר של יחסים בין־לאומיים). זו גם אוטוביוגרפיה ישראלית מאוד: שירותו הצבאי של המחבר מרחף ברקע; מלחמות ושטחי אש ואסונות; גם הר הרצל מוזכר; מגוריו בקיבוץ חולדה, ומעל לכל – שדה בוקר, שהוא, כך נדמה, הרבה יותר מגן עדן אבוד פרטי. עם זאת, תנועתם הלינארית של החיים הפרטיים והלאומיים נמסכת בתנועתו המחזורית של הטבע, הניכרת הן בחלוקת הספר לעונות השנה – מאביב לאביב – והן בבחירה העקבית במה שהבלשנות העברית מכנה "צורת הבינוני": הספר מוותר באופן עקבי כמעט לגמרי על השימוש בזמן עבר – ה-זמן בה"א הידיעה של הסִיפֵּר – לטובת זמן הווה שהאגו היציב־לכאורה, החובב מבנים עלילתיים סדורים, מתערפל ומסתבך בתוכו. רשימות־רשימות עשוי הספר, פרקים־פרקים של הווה אינסופי, לעיתים מעט שירי:

"מעץ אשל פורח קיכלי רונן במעופו החיצי, ומוסיף שריקה חדה. קיכלי אחר נוחת על העץ, מעט גדול יותר, מגוון יותר בגווניו, בטלאים השונים שמרכיבים את מחלפות נוצותיו: קיכלי אפור ראשון בחולדה, ציפור נדירה, חלום שהופך לממשות" (עמ' 26); "את צער הפרדה מהסיסים אני מטביע גם בתשוקה לתחמסים המצריים בצפון ים המלח, שאת זכר ביקוריי אצלם אני מעלה באוב. שיטה לפותה בעווית של מותה, בולען מתמלא חיים מכלים, שקט מתכהה על פני מלחה" (עמ' 158); "נקבה של דוחל שחור-גרון בוחנת בעניין נימפית סרפד, שבוחנת בעניין עלה של סרפד. החוחיות עטופות בבועת קוצים משל עצמן, מוסיפות בצבעיהן להנשים את יומי, אולי גם את העולם כולו. ואדום-חזה מתקתק בסמוך, כמו מנסה להחזיר קצב ללב, שיצא מאיזון והשתבש" (עמ' 239).

ההווה המתמשך הזה, המשתנה רק בפרטיו, המזדחל לאיטו עד שלעיתים קשה לזכור: ההיה זה ינשוף עצים שחלף ברוח? נקבת בז? אולי דאה שחורת כתף? – הוא גם הבסיס לאותה השלמה עם הטבע כמות שהוא, עד שאפילו המיינות הזרות, צהובות המבט, מתקבלות בסלחנות קַיָּמִית:

"גם לכאן הגיעו הפולשות הרעשניות האלה מדרום–מזרח אסיה, דוחקות מינים מקומיים ומאיימות על קיומם. אני מנסה להיזכר איך נראתה הארץ לפני עשרים שנה, איך נשמעה לפני הפלישה הגדולה […] אני משווה אותן לצוצלות הצנועות והשקטות, המקומיות כל כך, רק כדי להיזכר שגם הן פולשות, גם אם ותיקות יותר" (עמ' 43).

ומיד בפסקה הבאה, גם הטבע האנושי מתקבל באופן דומה:

"מבטי מלטף את ביתי, את קירותיו, שהתכסו בצמח נוי מטפס; ביתי הוא ביתו של תושב הרחבה חדש בלב קיבוץ ותיק, שחבריו, ברובם היו אז מהגרים, זה מקרוב באו, נלחמו על חייהם בבני המקום, שנאבקו על אדמתם, הפסידו, וברובם אינם כאן עוד. כפריהם תשתית ליישובים יהודים או עיי חורבות: חלדה, עאקר, סידון, אלמנסורה […] מעגלים מתפשטים של זרות ומקומיות, חדש מול ישן, דחיקה והשתלבות, בשמים ובארץ" (שם).

מול "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים" של שיר השירים (א, יז), שהוא גם תיאור של שימוש במשאבי טבע וגם מטאפורה לחוסן, מעמיד איש-שלום בבלי דעת תיאור אחר, מטאפורה אחרת: קירות ביתו, כפי שנכתב בציטוט שבכותרת רשימה זו, עתידים לחזור אליו בדמות ביצי דרורים; הסידן שמכרסמת הדרורה מהקירות ישוב וימצא את עצמו מגן על גוזליה טרם בקיעתם (עמ' 133). הטבע הוא שמשתמש בבתינו, מאתגר את חוסננו – או, לחלופין, מציע חוסן מסוג אחר.

זהו, אולי, הפתרון הצפרי. הכתיבה המקיימת מוצאת את ביטויה בהתבוננות שקטה, מאופקת, מעורבת רגשית, שאינה מותירה ספק: האדם הוא חלק מהתמונה; הוא אינו מתכחש לרצונו לכבוש, להשיג, לפעול, לרשום, להתחרות; אלא שהוא מודע לעצמו, למקומו היחסי בעולם, לכוחו שלו, לכוחות הפועלים עליו. וכך, באורח מעניין, אין בספר, למשל, הומור, שהוא לעתים קרובות טקטיקה של ניכוס; לכן הוא יתקשה למצוא את מקומו לצד ספרי טבע נהדרים ומשעשעים כמו, נניח, גינת בר לשלו או שנת הגנן לצ'אפק. גם אין בו – וזה מעניין לא פחות – ידע מדעי, שהוא טקטיקה של מסגור; לכן הוא יתקשה למצוא את מקומו לצד ספרי טבע נהדרים ולא משעשעים כמו, נניח, מגדירי הפרחים, השיחים והעצים של אבי שמידע ודוד דרום. יהא עליו למצוא מקום לעצמו, מקום שבו הטבע פשוט שם, פשוט נוכח; מקום שבו נוכח גם האדם.

אני כותב את הרשימה הזו בצלו הנעים של שיח-אברהם ארגמני בגינתי, הרחוקה קילומטרים ספורים בלבד מחצרו של איש-שלום. ובמקום שיש בני אדם, יש גם קנאה: אמנם איני צפר, אך מחבב הנני ציפורים וצפרים, גנים וגינות, וכיצד זה פוקדות כל הציפורים הללו את גינתו שלו תדיר, ואצלי – מלבד ביקורים נדירים ומלבבים של אדום-חזה, כחול-חזה, עלווית חורף, כמה מיני סבכי, ספק זמיר מנומר – רק ה"פּוּשְׁטִיּוֹת", היונה והצוצלת, הבולבול והפשוש, השחרור והירגזי (האהוב עלי אמנם מכולם)? אך הינה, מלמדנו איש-שלום, רק להתבונן צריך: בעודי כותב, זוג צופיות בונה את קנו על קצה ענף קטן של ורד, מניס אותי אל תוך הבית. הבחירה המשונה בקצה הענף, כך אומרים, היא שריד למקורה הטרופי של הציפור; אל קצה הענף העדין אין קופים ונחשי עצים יכולים להגיע. יום־יום מביאה הצופית הנקבה זרדים דקיקים, נוצות רכות, פרחי "סבא" פלומתיים, בעוד הזכר היפיוף מתפרפר מי יודע היכן. אני עוקב מרחוק, ואיני עובד יותר בגינה. ביום השביעי הקן כבר מרופד היטב, ואני לא מעז להפריע; אבל ביום השמיני קצה הענף אינו נושא עוד את המשקל (איך שרדה השיטה הזו אבולוציה ארוכת שנים, רק אלוהים יודע). הקן נופל על האדמה בשקט מול עיני הנעצבות, והצופית מרפרפת מעליו במה שנראה כצער שאין לו סוף. גינתי, שקופים ונחשי עצים אינם מצויים בה, שבה אליי; אך אני רוצה רק לפנות את מקומי.

---

ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מייסד וראש המעבדה הספרותית הפועלת בה. עוסק בספרות חז"ל, במחקר חישובי, בנראטולוגיה ובתיאוריה ספרותית, וכן בביקורת ספרות סביבתית.