האופרמנים, ליון פויכטוונגר, מגרמנית: ניצה בן-ארי, פן וידיעות ספרים, 375 עמודים, 2023.
כמו הדמויות בספריו, פויכטוונגר, בנה של הנאורות וההשכלה הגרמנית, מתבקש להגן על הערך הבסיסי ביותר של הנאורות: עצמאות וחופש המחשבה. פויכטנגר דבק באמונה האבסורדית באמת – הוא כותב את הרומן הזה מתוך הכרה בציניות של העולם, בחולשתן של המילים, אך עושה את המעשה הברנרי, ה"אף על פי כן", ומפרסם את קריאת האזהרה שלו לעולם בזקיפות קומה.
נעם קרון בורוכוביץ
האופרמנים של ליון פויכטוונגר, שראה אור בתרגום מחודש באנגלית ובעברית ב־2023, עוסק בארבעה אחים בברלין של 1933, המסמלים את הבורגנות היהודית־גרמנית כולה, ובאופן שהם חווים בו את התפוררותה של רפובליקת ויימאר ועליית הנאציזם. יציאתו המחודשת של הרומן עוררה גל של תגובות וקריאות שהתמקדו בעיקר בעדות החיה שנכתבה בזמן אמת מתוך הדמוקרטיה המתפוררת. 90 שנים לאחר שהרומן ראה אור לראשונה, הקריאה בו היום מתאימה כמו כפפה ליד לאלו המנסים להסביר לאן גל הפופוליזם ששוטף את המערב עלול להידרדר. אך לצד זאת, מעט מאוד נכתב על הפואטיקה של הרומן עצמו – על עיצוב הדמויות, התפתחות העלילה, הקול המספר. דיון באלו עשוי אולי לשפוך אור נוסף, הפעם לא על השלטון המתפורר, אלא דווקא על התמודדות היחידים כשהסוכנות הפוליטית שלהם נלקחת מהם.
אתחיל בקביעה אולי נחרצת מדי – אפשר להפסיק לקרוא את האופרמנים אחרי שני החלקים הראשונים. עם רשימות ארוכות וחסרות צבע, קווי עלילה שמתחילים מאוחר מדי ללא הצדקה, דמויות חדשות שמופיעות, תיאורים קלישאתיים ונאומים ארוכים על מצבה של גרמניה – מטרתו של החלק האחרון הוא בעיקר לספק לקורא בשנת 1933 מידע על מצבה של גרמניה הנאצית. הקורא העכשווי המודע להתפתחות הזוועות מעבר לדמיונו הקודר של פויכטוונגר, יכול לסיים את הקריאה עם הציטוט מהמשנה שפויכטוונגר משתמש בו כמוטיב לאורך הרומן: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
את המובאה הזו כותב גוסטב אופרמן, האח הבכור, איש הרוח קל הדעת ואולי בן דמותו של פויכטוונגר עצמו, כאגרת לעצמו בבוקר יום הולדתו ה־50. מה שנכתב אולי בקלות הדעת כחלק מחשבון נפש של יום הולדת, מקבל משמעות טרגית כשגוסטב קורא את האיגרת כמה חודשים אחר כך.
המובאה שבמידה רבה פותחת וסוגרת את הרומן מבטאת את התפיסה האתית שעולה ממעשי הדמויות ואת תפיסתו של המספר בגוף שלישי שעובר בין תודעות הדמויות, ובכישרון רב מפרט את הדילמות הכואבות ביותר שהתקופה הביאה עימה לחייהם האישים. כך למשל הרומן מעמיד במרכזו דוגמה למשפט דרייפוס: ברטהולד אופרמן הוא בנו של מרטין המחזיק בעסק הרהיטים המשפחתי, וליזולטה ראנצוב המגיעה ממשפחה נוצרית מיוחסת. ברנד פוגלזאנג, מחנך הכיתה הנאצי שמנסה לשנות את אופיו של התיכון הליברלי שבני האופרמנים לומדים בו, נותן לברטהולד מטלה להרצות על המרד של הרמן הגרמני ברומאים. במהלך ההרצאה, שברטהולד התכונן אליה בכובד ראש, הוא מסיק שמעשיו של הרמן היו חסרי משמעות בפרספקטיבה היסטורית – מסקנה שהיא למעשה נפילה בפח שטמן לו המחנך הנאצי שיכול כעת לחגוג את היעדר הפטריוטיות של התלמיד היהודי. הדמויות כולן נסחפות בסחרחורת שמובילה איתה תגובת המורה הדורש שברטהולד יחזור מדבריו או שייענש ויסולק מבית הספר. כל אחת מהדמויות נאלצת להחוות את עמדתה ביחס לדילמה הזו כשברטהולד מנסה למצוא את דרכו המוסרית והפרקטית, ומתבגר במסע הזה.
מעניין שאירוע המפתח הזה, המשנה את מהלך העלילה כולו, אינו מתואר בדרמטיות גדולה. המספר מיטיב לתאר את לבטיו של ברטהולד כשהוא מרצה לתלמידים: "האם זה מה שהתכוון לומר? הוא הרי רצה לנסח את זה בצורה הרבה יותר זהירה, לא כל כך בוטה, לא כל כך גסה. טוב, אם כבר. קדימה ברטהולד, סיים כבר" (עמ' 94). ולאחר שהופתע מתגובתו הכועסת והדרמטית של פוגלזאנג, חשב עם עצמו רבות בטרם הגיב: "לא אמרתי שום דבר נגד הרמן, זה היה רק במסגרת ה'השגות'. התכוונתי לדחות אותן [...] מה בעצם אמרתי? אני כבר לא יודע בדיוק. בחיבור שלי זה לא הופיע", אך לבסוף הוא מכריע: "ככה אמרתי וזהו זה" (עמ' 96), והמספר מתאר כיצד "הוא ויתר על העמדת הפנים האדישה. הוא עומד זקוף מאוד. הראש הבשרני מורם, העיניים האפורות מביטות נכחן. הוא מניח למילות האויב לנשור מעליו" (שם).
הזקיפות הזו היא אמת המידה של המספר של פויכטוונגר כשהוא מתאר את הדמויות שלו – אלו הכרעות הן מכריעות כשהן נאלצות להגמיש את הערכים שלהן מול מציאות שאינה משקפת אותם. מעניין כי הזקיפות הזו אין משמעה ללכת בראש מורם נגד הסכנה גם במחיר של אובדן החיים (כמו ברטהולד, או דודו, אדגר אופרמן, הרופא שחש מחויבות למטופליו גם ביום החרם של פלוגות הסער על היהודים) – היא יכולה להיעשות גם בתחבולה (כפי שמרטין אופרמן, מיטיב לתכנן לשותפו לעסקים הנאצי ולס), גם בהגירה (רות, הבת הציונית) ואפילו במחוות עדינות של הוגנות (יואכים ראצנוב, דודו הנוצרי של ברטהולד).
לעומת זאת, המספר הפויכטוונגרי לא סובל התפתלות ופחדנות, המגולמות ברומן בעיקר בדמותו של מנהל בית הספר, פרנסואה. למרות דעותיו הליברליות המנהל דוחה את ההחלטה בעניין עונשו של ברטהולד עד שלא נשארת לו ברירה. לאט־לאט הוא מאפשר למורה הנאצי לקבל דריסת רגל בבית הספר. בניגוד לדמויות אחרות, המספר אינו מתאר את המנהל כנאבק בדילמה מוסרית – יושרו כמנהל ורווחת תלמידיו כנגד שמירה על משפחתו ועל משכורתו. פרנסואה מתלבט, הוא דחיין, פחדן ש"נע עם הזרם". הנחרצות היחידה שהייתה בו – הסירוב להכניס את "מיין קאמפף" לבית הספר, נבעה בראש ובראשונה מהגרמנית הנוראה של היטלר, ופחות בשל התוכן. הוא מבקש מברטהולד "לא לקחת יותר מדי ללב" (עמ' 197) ולחזור בו, כדי לסגור את הפרשה.
כמו הדמויות בספריו, פויכטוונגר, בנה של הנאורות וההשכלה הגרמנית, מתבקש להגן על הערך הבסיסי ביותר של הנאורות: עצמאות וחופש המחשבה. כך, גם כשנראה שכולם מסביב מקדשים את השקר, פויכטנגר דבק באמונה האבסורדית באמת – הוא כותב את הרומן הזה מתוך הכרה בציניות של העולם, בחולשתן של המילים, אך עושה את המעשה הברנרי, ה"אף על פי כן", ומפרסם את קריאת האזהרה שלו לעולם בזקיפות קומה.
לצד הפואטיקה כבדת הראש של פויכטנגר, מעניין לחשוב על רומן על משפחה יהודית וליברלית אחרת שהתמודדה גם היא עם אתגרי התקופה – משפחת לוי כפי שהיא תועדה בספרה האוטוביוגרפי של נטליה גינצבורג אמרות משפחה. אין ספק כי נסיבות החיים תחת המשטר הנאצי לעומת הפאשיזם האיטלקי, נוסף על מרחק הזמן שממנו כתבה גינצבורג את הרומן, הם שאפשרו לרומן של גינצבורג לנקוט בפואטיקה של אפסות שונה לגמרי – פואטיקה הומוריסטית, המבקשת להתמקד באירועי החיים הקטנים המתקיימים לצד הפוליטיקה. שכן בני משפחת לוי הם ליברלים מוצהרים המשלמים מחיר כבד על כך, אך גינצבורג בכישרונה הרב מראה גם כיצד תקופה מחרידה כל כך יכולה להיות עטופה באהבה ובאכפתיות של משפחה לקרוביה. למשל הדמות האהובה עליי בספר, אימה של גינצבורג שאינה פעילה פוליטית בעצמה, אך גאה מאוד בילדיה ובחבריהם הנוקטים פעולות התנגדות שונות. האופטימיות התמידית שלה ממכרת, אף על פי שהיא מעלה גם גיחוך:
לדעתו [של אבי] לא היה שום דבר, אבל ממש שום דבר, שאפשר לעשות נגד הפאשיזם.
אמי, לעומתו, הייתה בעלת מזג אופטימי וציפתה לאיזה שינוי דרמטי במצב; ציפתה שיום אחד, איכשהו, יקום מישהו ויעיף את מוסוליני. אמי הייתה יוצאת בבוקר ואומרת: "אני הולכת לראות אם הפאשיזם עוד עומד על הרגליים. אני הולכת לראות אם כבר העיפו את מוסוליני". הייתה אוספת רמזים ורחשים בחנויות והופכת אותם לאותות מבשרי נחמה. בשעת ארוחת־הצהריים הייתה אומרת לאבי: "יש באוויר אי־נחת גדולה. אנשים כבר לא יכולים לסבול יותר. – "מי אמר לך?" צעק אבי. "הירקן שלי אמר", ענתה אמי, ואבי נשף בבוז (עמ' 97).
גינצבורג, בניגוד לפרויכטנגר עוטפת את דמויותיה באהבה ובחמלה בהבנה שלעיתים הפעולה הפוליטית או המוסרית ביותר היא דווקא לעשות לביתך. כך למשל ליאונה, בעלה הראשון של גינצבורג, הנוכח־נפקד ברומן, אינו מצוטט ברומן במילותיו כלל, אלא מאופיין רק דרך התיאורים המעריצים של הסובבים אותו. ליאונה, שהלך בדרך הפורויכטנגרית, בעיניים פקוחות נגד האסון, שילם את המחיר הכבד מכול, וזכה להערכה רבה. אך בעצם עיצוב הדמות שלו טמונה איזו רמיזה נסתרת שלמרות הכול, ליאונה גינצבורג אינו שייך למרקם המשפחתי שגינצבורג מתארת – הוא אינו חלק מקטנות היום־יום. אפשר אף להחמיר ולומר שהוא אב שהפנה גב לילדיו, ובכך אולי חטאו הגדול. שכן במציאות שהפעולה הפוליטית דורשת בה מחיר גבוה כל כך והשפעתה מזערית כל כך, אולי אין פסול בהתנגדות למשטר דרך יצירת מרחבים משפחתיים וקהילתיים שאין לו בהם דריסת רגל, לא במובן המתכחש לפוליטי, אלא במובן היוצר אלטרנטיבה ערכית, הומניסטית, ליום שאחרי.
נעם קרון בורוכוביץ היא תלמידת תואר שלישי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקרה עוסק בחוויה העירונית בספרות העברית. עורכת שותפה ב"פנס".
Comments