ניסוח של נקודת תצפית

משקל עודף, בכל סרלואי, כנרת־זמורה־דביר, עורכת: תמר ביאליק, 208 עמודים, 2024

הדיוקן של סרלואי שעולה מן הספר הזה, הוא דיוקן של אישה המתבוננת בעולם במבט מורכב. אולם בחלקים לא מועטים של הספר, האתגר להגיע למקומות יציבים פחות, מקומות חדשים, מוחמץ.

יעל שנקר

הפתיחה של במשקל עודף ספר המסות של בכל סרלואי, שבתה את ליבי. בתיאור עדין ורגיש היא מספרת על ילדותה בקולה של הילדה שהייתה, מקשיבה לה ממרחק הזמן, מתבוננת בה באהבה. הילדה ההיא שבתה את ליבי. המסה הראשונה פותחת בתיאור של כניסת השבת, אם לדייק, בבקשה של אבא שתבוא לבית הכנסת. הבנים, כלומר אביה ואחיה כבר הלכו, אבל לה מותר לבוא מאוחר יותר והיא משתמשת בכל הזמן שלרשותה לפני שהיא ממלאת את הבקשה הזו. יש לה זמן לעצמה וזה יקר לה. היא רוצה להספיק לקרוא את העיתון שיש בבית של אבא אבל אין בבית של אימא, ויש בייגלה בארון וגם זה מתחשק לה. כשהיא יוצאת לבית הכנסת וסוגרת את הדלת אחריה היא מתארת בקול של ילדה שהתבגרה את הבית שהשאירה מאחוריה, מוכן לשבת.

את הדרך לבית הכנסת היא מתארת בפירוט, האישה שלבושה יפה, הנערים שנראים אחרת מאלו שבשכונה של אימא. את כל אלו היא מתארת במבט שיש בו סקרנות ודריכות של ילדה. אבל הלב של התיאור הוא העמידה בבית הכנסת עצמו, עזרת הנשים:

אני עומדת לבדי. אימא שלי בבית שלנו בקריית משה, יושבת עכשיו בחלוק השבת שלה וקוראת תהילים או לומדת מהחומש או עורכת שולחן לסעודת היחיד שלה, או שהיא הולכת לסעוד אצל עפרה. איני יודעת. כשאני אצל אבא איני חושבת עליה: פעם חזרתי במוצאי שבת, וכשנכנסנו, היא כחכחה בגרונה ואני הבנתי שקולה צרוד מחוסר שימוש וששבת שלמה לא דיברה עם איש. אבל עכשיו אני בבית הכנסת, רחוקה מאימא שבצד השני של ירושלים, ורחוקה גם מאבא ומאלישיב שנמצאים כשמונה מטרים מתחתיי (עמ' 12).

היא עומדת שם לבדה, זה לב העניין. אבל בו־זמנית בתודעת הכותבת נמצאת גם מי שהיא אינה רואה, ולכאורה אינה חושבת עליה, אבל נוכחת מאוד. התיאור העדין של האם הוא כמעט רישום של הלבד הכרוך בפרידה הזו, של הדמיון בין שתיהן. אבל אלו מחשבות שזזות הצידה, מיד בהמשך היא חוזרת להתבונן בבית הכנסת עצמו: "מהמקום שבו אני עומדת – שלוש שורות מאחורי המחיצה – אני יכולה לראות את הכיפה של אבא, אם הגברת המכובדת שלפניי זזה מעט ואם הווילון נפתח טיפה. את הכיפה של אלישיב אחי איני יכולה לראות" (עמ' 12). 

התיאור הזה של העמידה בעזרת הנשים, של ההתבוננות באנשים ברחוב, הוא לא רק סיפור לשם סיפור, אלא ניסוח של נקודת תצפית על העולם כולו. ההסתכלות מעזרת הנשים, העמידה שם לבד, הגעגועים לדבר שאין לו שם, והמעברים בין הבית או השכונה של אימא לזו של אבא, כל אלו הולכים ומתגבשים לאורך המסות לנקודת תצפית מובחנת ורגישה על העולם. הילדה ההיא, ואולי גם האישה הבוגרת, היא תמיד קצת מבחוץ, מתבוננת. שאלת השייכות, היכולת לראות גם וגם, ובעיקר המודעות למוגבלות של נקודת התצפית, כל נקודת תצפית, הופכות לאורך הספר להיות עמדה שמגדירה אותה גם כאישה בוגרת. 

הספר עשוי ממסות שמתגבשות לניסיון להסביר את אותה נקודת תצפית, לספר דרכה, ולא פחות מזה לנסח אותה לא רק כהשקפת עולם אלא גם כחלק או תולדה מהיסטוריה של גוף, של צמיחה לאישה, של היות בגוף של אישה. סרלואי מזכירה לאורך הספר שבתוך חברה שיש בה מקום ל"גוף הלאומי", שהאתוס בה עוסק במוות הרואי או בגוף גברי לוחם, שהגיבורים של ספרי הילדים בה מקריבים את חייהם ללאום, אין כמעט מקום לגוף הפרטי, בוודאי לא לגוף הנשי. התביעה שלה לכתוב ביוגרפיה של גוף עומדת אל מול ההדרה של הגוף הזה, ויש בה חלקים מעניינים ויקרי ערך.

הספר הזה הוא תנועה של סרלואי מן השירה אל הכתיבה המסאית. בהרבה מובנים היא מארגנת אותו סביב העיקרון הזה גם מבחינה מבנית, כשהיא מצטטת בפתיח של חלק מן המסות שירים של משוררות אחרות. יותר משהשירים המצוטטים מוסיפים לכתיבה שלה עצמה הם סוג של מחווה או משענת שיש בהם ממד של קישוטיות עודפת. לעיתים נדמה כי יותר ממה שיש בהם לתרום לכתיבה עצמה הם עדות להיסוס לומר "אני" בקול רם.

אומנם, יש משהו חשוף, פגיע ואמיץ בחלקים מן הכתיבה של סרלואי. זה בולט בעיקר בכתיבה על הילדות, על הפגיעוּת שיש בה, וגם בכתיבה על הגוף בימים פגיעים יותר, או במעט שהיא חולקת מנישואיה הראשונים. הרצון להעז בולט כשהיא כותבת על הגוף הנשי, על התשוקה, על התביעה התמידית להצניע אותו, על התביעה שלו עצמו לנוכחות ולמקום. גם השירה של סרלואי עוסקת לא מעט בגוף, בתשוקה הגופנית, ובו־זמנית בתשוקה אל האלוהי, ותיאורי הגוף בשירה שלה חשופים ויצריים. בצד זה בולטת העובדה כי לאורך הספר היא מקפידה לשמור על הקרובים לה, נמנעת מלחשוף את מי שלא בחר בכך. השמירה הזו היא כמובן חלק מאותו דבר יקר שבין אדם לזולתו, ובו־זמנית היא גם מציבה לכתיבה גבולות, תוחמת את הסיפור. 

התחימה הזו מתאימה לכאורה לז'אנר שהיא בוחרת בו. המסה, מעצם הגדרתה, מציעה תנועה בין הפרטי, האישי, לבין דבר רחב יותר, כמעט מופשט, שמעבר לו. ובכתיבה המסאית יש שיטוט או חיפוש של קול או מבט חדשים. במובן הזה הז'אנר הזה יכול לאפשר לסרלואי דבר אחר ממה שמאפשרת השירה, אבל כאן גם טמון האתגר הגדול בכתיבה הזו, שנדמה שהיא אינה עומדת בו במלואו. 

יש בספר חלקים יפים, כנים, ונוגעים ללב. התיאור של הגוף הכבד, של הזהות הכרוכה בהשמנה, הוא מרטיט לב. המבט של ילדה להורים גרושים בעולם שהאפשרות הזו לא קיימת לכאורה, התיאור החשוף של החיים כאישה גרושה ששומרת נגיעה, את כל אלו היא כותבת בכתיבה חשופה ואמיצה. התובנות שעולות מהתיאורים הללו לכאורה מתבקשות, אבל לעיתים נדמה כי הן דווקא חוסמות את הכתיבה. כך למשל, במסה "משקל יתר", כשהיא מספרת על המחיר הכרוך בהשמנה והאופן שבו היא הופכת להיות מסמן ראשוני וקבוע של הזהות, הדברים יפים וחשובים. תיאור ההצלחה לרזות, והאופן שבו ההרזיה הזו לא רק פוגעת בחיוניות, אלא בתשוקת החיים עצמם, הוא תיאור יקר ערך. אבל המשכה של המסה הזו כמעט חונק אותה. הכתיבה על השפעתם של דימויים של נשיות על כל אחת מאיתנו, הדיון המתארך על השאיפה ליופי שלם בהשפעתם של דימויים ויזואליים של נשים על מסכי הטלוויזיה, העיתונות, הפרסומות וכולי, התובנות על דימויים "עשויים" של נשים שאינן נראות כך במציאות, כל אלו כמובן נכונים גם אם לא "חדשים", אבל החזרה על חלק מהדברים שוב ושוב הופכת להיות בעיקר מקצב, ולא קול מובחן. כשהיא קושרת בין כל אלו לבין צריכת פורנוגרפיה המהלך קצת עולה על גדותיו. בגלל המקום הנרחב שהיא מקדישה להסברים הללו נדמה כי היא מחמיצה לא רק את הסיפור הפרטי שלה, אלא בעיקר את מה שהז'אנר מאפשר. הקול הדק, השביר והבוטח שדרכו היא פותחת את המסות נעלם. מכתיבה שמחפשת אחרי מקום חדש להתבונן דרכו אל העולם המסה הופכת בחלקים מסוימים לכמעט נאום תוכחה.

נדמה שיש הבדלים גם באיכות הכתיבה בין המסות השונות. זה בולט בעיקר בהבדלים בין חלקים שעובדו לאורך השנים, שאפשר להתבונן בהם כבר ממרחק, לבין הכתיבה על סוגיות שקשורות בכאן ועכשיו. כך למשל כשהיא כותבת על הילדות, על הגוף הנשי, על השנים שבעקבות הסכמי אוסלו, רצח רבין וההשפעה שלהן על נקודת המבט, בכתיבה יש רבדים ועומק. לעומת זאת המסות שעוסקות בצניעות בעולם החרדי (או החרדל"י), בהפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים, ואפילו בקרובת המשפחה שעברה חיים מיוסרים שאסור היה לספר בהם, נשארות על פני השטח. אלו הם כמובן עניינים חשובים, ויש מה לומר עליהם, אבל אין בכתיבה עליהם את אותה סבלנות ונדיבות שיש במסות העוסקות בילדות או בהתבגרות שלה כאישה.

המסה שהתקשיתי מאוד בקריאה שלה היא זו שעסקה בגוף בזמן מלחמה. כמעט אי אפשר לכתוב היום כתיבה אישית מבלי להתייחס לאירועי 7 באוקטובר ולמה שקרה בעקבותיהם. אי אפשר להיות בתוך האירועים הללו מבלי שהשריטה שהם חותכים בגוף ובנשמה תחרוך גם את הכתיבה. אבל דווקא בגלל זה, ודווקא בגלל שהאירועים עדיין בעיצומם, סכנה גדולה אורבת למילים. לא רק משום שהמילים הרבות שכבר נאמרו כמעט אינן מאפשרות את השקט שנדרש כדי להכיל את האסון הנורא הזה, אלא בעיקר כי אנחנו עדיין בתוכו. חטופים רבים, לפחות בשעת כתיבת שורות אלו, עדיין נמצאים שם, ברצועת עזה, ויותר מזה, בשעות אלו ממש יש מי שמטכס עצה כיצד להימנע מסיום המלחמה, איך לחתור תחת הפסקת האש, כלומר איך להימנע מהחזרת כולם.

במסה הזו סרלואי מנסה ללכת בדרך מורכבת. לכאורה היא בוחנת בה את היכולת שלה להכיל גם את הכאב של נשים בעזה. 

כתיבה על גוף היא מעשה אינטימי ופוליטי, הכתיבה על הגוף היהודי והישראלי שלי במלחמה היא מעשה מטלטל. אני יהודיה וישראלית בכל הווייתי, אבל המחשבה שגופי אינו שונה מגופה של אישה בעזה מעמתת אותי עם שאלות נוקבות. הכבוד לגוף הוא כבוד לאנושיות הראשונית ביותר – אותו גוף שמחבלי חמאס חיללו בזדון ובהנאה צרופה (עמ' 200).

זהו ניסיון כן ומשמעותי, אבל הוא נסגר מהר כל כך, ובאופן פסקני כל כך, שנדמה שהוא עשוי בעיקר ממחשבות מוכרות מראש: 

אני מודה בצער וביושר: בבחירה בין אימו של מחבל חמאס או סבתו, אני מעדיפה את אימי וסבתי. ההודאה בכך אינה נוחה לי, אך איני רואה בזה עוול מוסרי. לעולם, לעולם, לא אנסה לפגוע באימו או בסבתו של אחר, לאנוס אותן, לחטוף אותן, לשסף את גרונן או לפגוע בהן בכוונת מכוון. הלוואי שיכולנו לחיות זו לצד זו בשלווה ובכבוד. אך כשאני נמצאת בבחירה המוסרית בין דאגה לקרובים לי ובין דאגה לעם אחר – אני מעדיפה את אימי ואת עמי שלי (עמ' 201).

השאלה מה יותר כואב לי או את מי אני מעדיפה, את הכאב של אימי או את הכאב של אם סיסרא, היא שאלה מוגבלת. זו שאלה שאינה באמת שאלה, כי הרי יש לה תשובה ברורה ומובנת מאליה. יותר משזו שאלה זה תיאור דיכוטומי שמתאים יותר לדיונים בשעת חינוך או תנועת נוער. השאלה הנוקבת היא על מחירם או זילותם של חיים של אחרים (גם של החטופים, אלו שבשל גרירת הרגליים או ההתנגדות של חברי הממשלה לחתימה על עסקה והפסקת אש הופקרו למוות אכזרי ומייסר, ואלו שעדיין מופקרים), על המתח בין הגנה לנקמה, על האפשרות לראות גם אותנו, למרות המעשים הבלתי נתפסים ובלתי נסלחים של חמאס, לא רק כקורבן. ואולי בעיקר השאלה היא אם אפשר לצאת ממעגל הדמים הזה, מהתפיסה הבינארית של אנחנו או הם, הכול שלנו או הכול שלהם. סרלואי לא רק מרדדת את השאלה אלא פותרת אותה במהירות כאילו לא באמת נשאלה. המבט הייחודי שלה, התעוזה, המחויבות לידיעה שאין צדק מוחלט, שתמיד אפשר לראות שני צדדים, הם כמעט מס שפתיים במסה הזו. 

הדיוקן של סרלואי שעולה מן הספר הזה, בעיקר מן הכתיבה האישית, הביוגרפית, הסיפורית, הוא דיוקן של אישה המתבוננת בעולם במבט מורכב. יש בו חלקים יפים ומעוררי הזדהות ומחשבה. אולם נדמה כי חלק מן הייחוד של הכתיבה המסאית, האפשרות להגיע אל מקומות יציבים פחות, אל מקומות חדשים, האתגר הזה, בחלקים לא מעטים בספר, גם מוחמץ.

---

ד"ר יעל שנקר היא מרצה במחלקה לאמנויות הקול והמסך ובמחלקה לתרבות במכללת ספיר, כותבת על קולנוע ועוד במגזין פורטפוליו.