עורך צללים, אריאל הורוביץ, עורכות: עלמה כהן ורדי ויערה שחורי, כתר, 255 עמודים, 2024.
בליבו של הרומן עומד מסע פסיכולוגי ופוליטי מרתק לעומק נפשו של אינטלקטואל מושחת. אינטלקטואל ציבורי המסרב לשליחותו הבסיסית שהיא אמירת אמת לכוח והצגת כשליו ומחדליו של השלטון.
חיים וייס
ספרו של אריאל הורוביץ עורך צללים הוא ספר כפול פנים. הוא מזמן לקורא הנאה מעלילה שנונה, מצחיקה ובעלת תיאבון בריא לרכילות של מאחורי הקלעים של הציונות הדתית הליברלית: מכוני המחקר המסונפים לה, המוסדות להתחדשות היהודית ובתי המדרש הפלורליסטיים המזוהים עימה בירושלים ובתל אביב שפעם אחר פעם דנים בהם בתנורו של עכנאי ובאשת רב רחומי ומקנחים בטקסטים נבחרים של מרטין בובר וא. ד. גורדון.
עם זאת, הבחירה להעמיד במוקד הרומן את הציונות הדתית הליברלית אינה מסתכמת ברכילות על הנעשה בחדרי החדרים של ועדות פרסים, ועדי מנהלים וקרנות פילנתרופיות. מבעד לאותה עננת רכילות סמיכה האופפת את הרומן מבקש המחבר להציע מבט מורכב על הסכנה הטמונה בדגם מסוים של אינטלקטואלים ציבוריים. אלו, תחת מעטה דק של קסם, שנינות והיכרות שטחית עם תיאוריות מחקריות, מסתירים תשוקה אלימה לכוח הגוברת על כל אינטרס אחר.
במרכזו של הרומן עומדת דמותו של חגי נאור, אינטלקטואל כריזמטי, שנון וחד שבכוח אישיותו כובש כל במה: הוא מופיע בכל תכנית טלוויזיה העוסקת ביהדות, הוא מלמד בשבעה מקומות בעת ובעונה אחת בתיקון ליל שבועות ולכל שיעור ושיעור שלו מגיעים מאות רבות של אנשים ושותים בצמא את דבריו. המרחב הגיאוגרפי והקהילתי שהוא פועל בו הוא ירושלים הדתית האקדמאית הליברלית, ירושלים של המניינים השוויוניים למיניהם, של משפחות אצולה שאחד ההורים בהן הוא פרופסור למדעי היהדות והשני גם הוא פרופסור למדעי היהדות, או פסיכולוג, עורך דין או רופא.
אלא שמתחת לדמותו הזוהרת והמבריקה של חגי נאור מתגלה מעין מפלצת רבת־ראשים, אלימה ותאוות כוח המתוארת דרך שלוש דמויות שפגשו בו לאורך השנים. הראשונה היא גליה, אשת טלוויזיה וחברה בבתי המדרש "אסיף" ללימודי יהדות, השני הוא יסלזון, או בשמו ותארו המלא הרב־פרופ' מרדכי יבין יסלזון, מייסד המכון ליהדות ישראלית, והשלישי הוא חנן, עלם צעיר ועדין נפש שלומד אצל חגי במכללה ומאוחר יותר מוזמן לשמש כעורך לכתביו.
גיבורי העלילה מתנהלים בתוך המרחב הנוצר בין העולם האקדמי, עולם ההתחדשות היהודית ומכוני המחקר של האורתודוכסיה הליברלית, ואני מבקש להצביע על שני צירים הנראים לי כבולטים לאורכה של העלילה ומעניקים לספר הזה את כוחו, החורג כאמור הרבה מעבר לשכבת הרכילות הגלויה.
הראשון הוא המתח שבין אינטלקט לכוח. לאורך העלילה כולה ישנה הבחנה ברורה בין מי שיש לו תשוקה אמיתית ללימוד ולידע ובין מי שאינטלקט ולמדנות משמשים עבורם אך ורק ככסות לתאוות הכוח והכבוד חסרת הגבולות שלהם. מתוך ארבעת גיבורי העלילה המרכזיים רק גליה וחנן מאופיינים בתשוקה אמיתית ותמימה ללמדנות. גליה היא חברה תוססת ופעילה בבית המדרש "אסיף" ללימודי יהדות שהיא פוגשת בו לראשונה את חגי, ובד בבד היא ההוגה והיזמת של תוכנית הטלוויזיה "אלו ואלו" – תוכנית הבנויה כשיחה נינוחה על פרשת השבוע בין אקדמאים ואנשי דת, שמאזינים לה, כהגדרתה של גליה עצמה, בזמן הכנת תבשילי השבת. חנן הצעיר גם הוא מאופיין בתשוקה ללימוד ולידע, והוא מעריץ את חגי בשל הברק שבו ונרשם בעקבותיו למכללה שהוא מלמד בה. תשוקתם הכנה של השניים ללימוד ולהרחבת אופקים היא זו המגדירה אותם כדמויות שוליות, חלשות ונעדרות כוח של ממש. גליה מאבדת את תוכנית הטלוויזיה שלה לאחר השתלטותו העוינת של חגי עליה, ואילו חנן, שניתן אולי לכנות אותו בכינוי התלמודי "חנן הנחבא", מהרגע הראשון להופעתו בעלילה מוצג כעורך לשון ותוכן נטול כוח יצירה משל עצמו המקנא בכוח האינטלקטואלי של חבריו ומבקש להידבק בחגי ולהפוך לתלמידו המובהק מתוך תקוות שווא שמשהו מהקסם והברק של חגי ידבק גם בו. העלילה יוצרת קורלציה ברורה בין תשוקה אינטלקטואלית להיעדר כוח. מי שבאמת מעוניין ללמוד, מי שבאמת מעוניין להרחיב את אופקיו, נדון לשוליות.
הציר השני המהופך לזה הראשון, הוא ציר תאוות הכוח. אל מול גליה וחנן, שני הגיבורים התמימים של הרומן, עומדים חגי נאור והרב־פרופ' יסלזון, מעין אב ובן גרוטסקיים השטופים בתאוות כוח וכבוד ובהתאמה נעדרים כל תשוקה אינטלקטואלית של ממש. יסלזון מתואר לא אחת כמי שמזלזל בעבודה אקדמית, ולעמיתיו החוקרים באוניברסיטה הוא רוחש בוז עמוק ורואה בהם כלשונו "עכברי ספריות שכל הווייתם הצטמצמה לתחום הצנום שלהם: פילוסופיה של ימי הביניים, הגות העת החדשה, קבלה, תלמוד" (עמ' 97). הוא מתואר גם כמי שסקרנותו מוגבלת אך ורק לכתיבתו שלו עצמו והוא מסרב לקרוא או ללמוד כל דבר משל אחרים. כך למשל את הספרים המוגשים לו מתוקף תפקידו כיושב ראש ועדת פרס כלל אינו קורא, והוא מבקש מחבריו לבית הכנסת לקרוא אותם עבורו ולסכם את הנאמר בהם. גם את ספרו הראשון של בן טיפוחיו חגי נאור, "תולדות המחשבה היהודית", הוא כמובן אינו קורא, ומסתפק בקריאת המבוא תוך כדי בחינה מדוקדקת של דברי התודה של חגי לו ולמכון. לגבי התוכן הרי הוא מודה בפשטות ש"אפילו לא קראתי את הספר, למה שאקרא? את כל מה שכתוב שם אני כבר יודע" (עמ' 118). הפעם היחידה שהוא מגלה בה עניין של ממש בספר היא כאשר עולה חשד שהפרק השני בספרו של חגי, המוקדש למחשבת חז"ל, נגנב מחוקרת אמריקאית עלומה שפרסמה על הנושא ספר שאיש לא קרא.
חגי עצמו מתואר לכאורה כאינטלקטואל יוצא דופן שמרצה הרצאות מבריקות ושופעות כריזמה המכשפות את כל השומעים. עם זאת למעשה לאורך הרומן כולו, כמו בסיפור "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" של עגנון, אין ולו תיאור אחד של תוכן ההרצאות הללו, של הדברים שנאמרים בהן. לאט־לאט, עם התקדמות העלילה, מתברר כי גם את ספריו המבריקים לא בדיוק הוא כתב, ולמעשה מתחת לאותו מעטה דק של פרפורמנס מבריק אין שום דבר: לא ידע, לא למדנות ובוודאי שלא סקרנות אינטלקטואלית. מה שכן יש שם, ובשפע גדול, זו תאווה גולמית לכוח ולשררה המובילה אותו לבלוע בזה אחר זה תוכניות טלוויזיה, מכוני מחקר, מכללות וקרנות פילנתרופיות. הוא משתלט על התוכנית הבלתי מזיקה "אלו ואלו", לאחר מכן על מכון המחקר של יסלזון ואז על מכללה אקדמית בשם "ניצן", הוא הופך לשר התרבות, ובין לבין שולח את ידיו בקרנות, פרסים ומענקים.
תשוקתו חסרת הגבולות של חגי נאור לכוח ולשררה נשענת על תבנית עלילתית אדיפלית לפיה בצעירותו הוא נאבק ומבקש להכניע את הגדולים והחזקים ממנו, ומאוחר יותר, כשהוא בשיא כוחו, הוא מבקש להכניע ולפגוע באלו המבקשים לעשות לו בדיוק את מה שהוא עשה בצעירותו. בדומה לרומן הקודם שלו "טובי בנינו", הבנוי כדרמה אדיפלית תלת־דורית שבה הבנים מבקשים לחסל את אביהם והאב המאוים מבקש, בתורו, לסרס את הבן, גם כאן חגי הצעיר מנהל מאבק אלים וחסר גבולות עם דמות האב שרוממה אותו, ראש המכון ליהדות ישראלית יסלזון. כמו בדרמה יוונית טובה יסלזון מתעלם מכל תמרורי האזהרה ומפקיד, תמורת חנופה ותשומת לב, את כל סודותיו בידיו של היורש הצעיר ותאב הכוח שאינו מהסס להשתמש במידע שנמסר לו כדי להוריד את האב מכיסאו ולקחת ממנו את כוחו, להפוך אותו מראש המכון הכול יכול לנשיא קצוץ כנפיים ונטול כוח של ממש.
כדי לא לקלקל לקורא או לקוראת את חדוות הקריאה ברומן החכם הזה, לא אתאר את אחריתו שכצפוי אינה קלה או משמחת. רק אומר כי חשיבות ספרו של הורוביץ חורגת הרבה מעבר למסע בעולמה של הציונות הדתית הליברלית שלעומת אחיותיה האלימות יותר, זו המתנחלית וזו החרד"לית, לא זכתה להתייחסויות ספרותיות רבות. בליבו של הרומן עומד מסע פסיכולוגי ופוליטי מרתק לעומק נפשו של אינטלקטואל מושחת. אינטלקטואל ציבורי המסרב לשליחותו הבסיסית שהיא אמירת אמת לכוח והצגת כשליו ומחדליו של השלטון (או כל מערכת כוח אחרת). תחת זאת, אותו חגי נאור מתמסר לתאוות הכוח ואגב כך מתחנף לבעלי שררה מתוך משאלה שדבר מה מכוחם ומעמדם ידבק גם בו.
יש לומר כי דמותו של חגי נאור אינה לגמרי דמיונית ולמרבה הצער דומים לו מהלכים בינינו. הם כותבים הרבה ספרים, מתארחים בכל אולפן, מקליטים פודקאסטים פופולריים ואינם אומרים דבר! כל שהם עושים הוא ללעוס עבור הציבור אמיתות קלות, מאלחשות ונוחות לעיכול שאינן מחייבות אותו לשנות דבר מאורחות חייו, אינן דורשות ממנו לעשות תשובה ובוודאי שאינן דורשות ממנו לשאת באחריות למעשיו.
אני מציע לכל הקורא בספרו היפה של הורוביץ שלא להסתפק במעטה הרכילות העוטף אותו ולהישיר מבט אל סיפור ההשחתה המוסרית העולה ממנו שגם קהילות הנדמות בעיניי עצמן ליברליות ומודעות אינן פטורות ממנו.
פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".
Comments