לצאת ממצרים. ולחזור. שז, כתב, עורכת: אורית פוטשניק, 160 עמודים, 2023.
כרבע מאה לאחר שספרה הראשון ראה אור, לצאת ממצרים. ולחזור. מרחיב את המנעד הרגשי של שירתה של שז. הספר מתחיל בחמלה ואהבה, לא בזעם וכאב.
נדיה אייזנר-חורש
אני כותבת את הרשימה הזו אחרי ששבתי הביתה מאזכרה לאחד מנרצחי הנובה. כמעט כל יום אני רואה עוד מודעה על אזכרה לאחד הנרצחים, לאחת הנרצחות. רובם היו צעירים מאוד. צעירות מאוד.
בעודי מחפשת מוצא כלשהו מן המחשבות האלה, אני מורידה מהמדף את הספר של שז לצאת ממצרים. ולחזור. אני חוזרת אליו כי נדמה לי שהוא מצליח להסביר איך לחיות עם מה שאי אפשר לחיות איתו. איך חיים כשאי אפשר זו השאלה הגדולה של התקופה הארורה הזו. התשובות ששז נותנת הן בין המשמעותיות שקראתי, לפחות בתחום השירה. הספר יצא לפני הקטסטרופה. כבר אז ניסיתי לכתוב עליו, אבל עכשיו נדמה שיש לי סיכוי ללכוד את הרושם שלי במילים. היום, אולי, הבהירות שלו יותר ניתנת לניסוח מבחינתי, כי אני מבינה קצת יותר מה זה אומר להישיר את המבט אל האופל.
מי שקראו והעריכו את ספרה הראשון ריקוד המשוגעת, קיבלו את יציאת הספר החדש של שז במחיאות כפיים – הוא יצא אחרי 24 שנים של שתיקה ששז אומנם כתבה בהן והוציאה ספרי פרוזה, אבל כמעט ולא פרסמה שירה. שז היא משוררת בעלת קול ייחודי, חשוב ונדיר בכנותו. רוב יצירתה עוסקת בטראומה של גילוי העריות ובניסיון ההחלמה – והיום, אחרי 23 שנים, כבר ברור שריקוד המשוגעת הוא ספר שחולל שינוי בחשיבה על מה ראוי לכתוב שירים ואיך אפשר לכתוב על מה שלא מדברים עליו. הוא חידד את הצורך לספר את הסיפור של הקורבן התמים בדיוקו המזעזע כדי לומר דברים בוטים וברורים על יחסי שליטה, היחסים הפטריארכליים במשפחה, בחברה, במדינה. הדחף הזה לספר סיפור בקולו של הקורבן, מוביל ומלווה את הכתיבה של שז גם היום, ובא לידי ביטוי גם בספרה החדש לצאת ממצרים. ולחזור.
שז היא גם מוזיקאית. השירה כפעולה מוזיקלית, הבכי והאילמות הם מוטיבים שחוזרים בספריה שוב ושוב. הילדה שהוריה מתעללים בה נתבעת לעיתים קרובות לשיר שיר יפה או שיר נחמד. אני תוהה אם אחת הסיבות לשתיקה הממושכת של המשוררת היא הסירוב, פשוטו כמשמעו, לשיר משהו נחמד. אולי עצם הפעולה של כתיבת שירה מעוררת חשש, מעוררת מחשבה איומה: ייתכן שהשיר שאני כותבת בקולי עלול לשמש כעדות נגדי כי הוא שיר יפה, אולי אפילו שיר אהבה. כי הוא כביכול סימן ואות שהכול בסדר איתי, ולכן, אולי ההתעללות לא קרתה? או "לא הייתה נוראה כל כך"? היום, לתחושתי, אנו מבינים יותר מתמיד את המטוטלת הזו שנעה בין אילמות לצעקה. את חוסר היכולת לדבר מול הצורך לומר בקול ברור את האמת שלנו. ואולי בעצם פרסומו של הספר השני של שז יש תשובה – או לפחות ניסיון לעמוד גם מול שאלות כאלה.
לצאת ממצרים. ולחזור. דומה לריקוד המשוגעת הן בתמות שלו והן בפואטיקה שלו, אבל גם שונה ממנו מאוד. רואים את זה כבר בהקדשה: הספר הראשון מזכיר בהקדשה את הוריה המתעללים. הספר השני מוקדש לזכרם האהוב של חבריה או קרוביה, שאין אנו יודעים עליהם דבר. כלומר כאן הספר מתחיל בחמלה ואהבה, לא בזעם וכאב. משם זה מגיע גם לזעם וכאב, אבל יש מסגור אחר. הספר מרחיב את המנעד הרגשי של שירתה של שז, כיאה לספר שכמעט רבע מאה מפריד בינו לבין קודמו המפורסם.
ההתמודדות של שירי לצאת ממצרים. ולחזור. עם טראומה ובדידות נעשית תוך כדי שימוש בשפה מורכבת ובדימויים מורכבים, לפעמים פרדוקסליים, למשל: "מדממת כמו זונה פצועה לאחר הפלה יזומה/ מה קרה לך. מה קרה. אל תביטי לשמיים" (עמ' 9), "היית זוללת אוויר ברווח שבין המיטה לקיר/ וכל הפירורים המתוקים/ היו נושרים על הרצפה" (עמ' 20). כך, השפה של שז מביעה את העובדה שהיום היא מציעה לנו מבט מורכב יותר על חוויות העבר הקשות. במרכז הספר עומדת תנועה מתמדת בין שחרור משעבוד ושיבה אליו, ובפער שבין שני הדחפים האלה – לברוח ולחזור – נולדת שירה מיוחדת מאוד, מלאה ברגש, בהומור, ובחוכמה. יש בשירים התבוננות במורכבות שבין השלמה לייאוש, ביחסים עם הרצונות שלנו שלא תמיד נענים למה שנחשב הגיוני או נכון: "אנחנו מתגעגעים למצרים./ אנחנו מתגעגעים לציפייה לשוט שיפול על גבנו" (עמ' 15), או "ערגה כמוסה לשוב אל בנייני הרכבת המוזנחים, לשוב אל קירות חדר המדרגות המוכתמים" (עמ' 17). חלק מהשירים בספר נוגעים גם בפוליטי: "לצאת ממצרים ולחזור אליה./ מבלי לדעת שחזרנו אליה./ לקרוא לה ארץ הבחירה. נאמר 'ישראל' [...] לנבול מבלי להבין מדוע. עד שנתעורר" (עמ' 98). אחרי כל שנים האלה, ואחרי שריקוד המשוגעת הביא לתגובות עוינות רבות כל כך לפני כמעט רבע מאה, התחושה היא שהיום שז אינה מפחדת מאף אחד ומשום דבר. וזה, אולי, הדבר החשוב ביותר ששירה טובה צריכה.
קוראי שירה מנוסים יבינו אותי אם אומר שזהו ספר שמדי פעם מניחים בצד כדי לעכל את מה שקראנו. זה כמו לנהל שיחה עם מי שמשלימה עם כך שחייה עברו ועוברים בצל האירוע הקשה מנשוא בעבר, ובד בבד היא אינה מפסיקה לנסות לקום על הרגליים, כי אין בעצם אפשרות אחרת. בהשקת הספר סיפרה שז שכילדה האמינה ש"העולם רע ואי-אפשר לשנותו". אולי המשמעות של החיים היא לנסות לשנות גם כשאי אפשר, וכך המפגש עם שז הוא מפגש עם כוח גדול, עם דמות מרשימה שלא מנסה לנחם או לעודד, עם דמות שאומרת אמת על הזוועה. אין שום ריכוך, המילים חותכות, אבל התחושה היא שזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
כמעט רבע מהשירים בספר מזכירים, כך או אחרת, את אלוהים. זהו אלוהים מורכב שלפעמים הוא זכר ולפעמים נקבה, לפעמים אוהב ולפעמים אכזר, לפעמים הוא גם "אינאלוהים", דמות מרתקת ולא פחות דומיננטית מאלוהים: "אוי, אינאלוהים/ אוי, הגשר הצר והארוך בין שני אינחופים/ אינשמש/ אינגשם/ אינרוח/ אוי, אינאלוהים/ אוי, הגשר הגבוה והמתפתל בין שני אינחופים" (עמ' 39). אבל גם כשהוא איננו, הוא שם, מעין נתון בסיסי שפשוט קיים: הוויכוח איתו, או איתה, הכעס עליו, או עליה, הביטול שלו או שלה, הם חלק משמעותי מהמטוטלת של החיים: "כשתבואי לקחת אותה אל מעל העננים/אל תניחי לחרדה שהיא עלולה ליפול/לחלחל לה בפנים. תשתדלי. תשתדלי./תשתדלי, אלוהים" (עמ' 32). אני לא יודעת מה עם אלוהים, אבל אנחנו משתדלים. היציאה ממצרים והחזרה אליה, הנפילה לעומק הכאב וההשכמה בבוקר – יוצרים תנועה אינסופית, ונראה לנו שאנחנו במעגל מכושף. אך בכל פעם ניכנס לשם קצת אחרת, בכל פעם נצא משם קצת אחרת, בכל פעם מצרים עצמה תהיה קצת אחרת. ואולי יום אחד נגלה שאנחנו מצליחים לנשום.
נדיה אייזנר־חורש, מתרגמת, משוררת, עורכת ומורה, מחברת הספר טובה דייה (הוצאת הקיבוץ המאוחד) ובעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
Comments