כל השאר הוא אלמוות: פרשת חייהם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, שרון גבע, הקיבוץ המאוחד, 374 עמודים, 2023.
אנחנו מרבים לדבר בשאלת "היום שאחרי" לעזה, וכמעט שלא שואלים את עצמנו מה יהיה "היום שאחרי" שלנו, של הישראלים. במידה רבה ספרה של גבע הוא מעין תשובה כזו. מה קורה לאנשים ביום שאחרי המאורעות הנוראיים, הגדולים והמשמעותיים, שמגדירים אותם?
דור סער-מן
"אל תשתמש במושג 'גבורה', הוא זר לנו. נשאיר את ההגדרות האלה לדורות יבואו".
ציטוט זה עומד בסופה של ההקדמה שפותחת את הספר כל השאר הוא אלמוות: פרשת חייהם של צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן מאת החוקרת ד"ר שרון גבע. גבע עובדת בין היתר כהיסטוריונית בבית לוחמי הגטאות, מוסד שהקים אותו צוקרמן ושייך לקיבוץ לוחמי הגטאות, הוא הקיבוץ שלובטקין וצוקרמן חיו בו ושם בעצם החלה פרשת חייהם שגבע כותבת עליה.
לדבריה של גבע הבחירה לכתוב על פרשת חייהם של הזוג המיתולוגי לא הייתה מובנת מאליה. לובטקין וצוקרמן התפרסמו כגיבורי מרד גטו ורשה מבין אלו אשר נותרו בחיים, שניים רק לחברם־יריבם הפוליטי מרדכי אנילביץ' שהיה מפקד המרד. גם בזמן אמת, ובוודאי בחלוף הזמן, הם הפכו לאנדרטאות של גבורה. אולם גבע מבקשת לחלץ אותם מתוך המעמד המיתי שלהם, מתוך היותם אנדרטה – ולהחזירם לחיק החיים, להראות דווקא את חייהם אחרי המרד עם עלייתם לארץ ישראל, הקמת הקיבוץ, וגם חיי היומיום שלהם במדינת ישראל הצעירה. ביטוי יפה לכך הוא אותו ציטוט על הגבורה שגבע מביאה, אמירה שאמר צוקרמן לחבר הקיבוץ הצעיר יורם טהרלב, ומשקפת משהו מתפיסת צוקרמן את עצמו – הוא ידע שהוא עוד יהפוך לאנדרטה של גבורה, אך בחייו ביקש להימנע מכך.
עם זאת, כפי שגבע מראה היטב, אין פירוש הדבר שלובטקין או צוקרמן פרשו לעשות לביתם או הסתגרו. הם עסקו ללא הרף בהנחלת זיכרון השואה בכלל והמרד בפרט. עצם ההקמה החריגה מאוד של קיבוץ המבוסס על ניצולי שואה, תוך כדי דין ודברים עם תנועתם הפוליטית, היה אקט של הנצחה. לפרקים נדמה שצוקרמן עסק בכך יותר – הוא הקים וייצג את בית לוחמי הגטאות, הוא טרח להעלות את פרשת המרד על הכתב, וניצל מדיומים שונים של תקשורת, כולל הטלוויזיה, כדי לפנות לקהל צעיר ולתת לו מידע לא רק על סיפור חייו, אלא על השואה ככלל כפי שהבין אותה. עם זאת גבע טוענת כי גם לובטקין, שלא בהכרח הייתה לה נטייה להרצות ולהתראיין, עדיין ראתה את הנחלת זיכרון השואה כמשימת חייה. היא נחשבה לגיבורה גם בעיניי מתנגדיה הפוליטיים בתוך ומחוץ למחנה השמאל הציוני, ועצם היותה אישה לוחמת הפך אותה לדמות מופת, על כן הסכימה לתת בחייה מאות הרצאות לקהלים שונים שרצו לגעת בתהילת חייה.
הספר פורש בידענות, בחיבה אך גם בקריאה עמוקה, את חייהם של הזוג. החל מעניינים גדולים כמו הקמת הקיבוץ והמוזיאון, עדותם במשפט אייכמן והפעילות הפוליטית הענפה של השניים, ועד לענייני יומיום כמו תפקידה של לובטקין כמזכירת הקיבוץ, או משחקי הכבוד של צוקרמן מול מוסד יד ושם. אולם בתקופה שאנו חיים בה כעת מתחדדת מאוד ההכרה שהספר עוסק במשהו גדול יותר. הוא עוסק בחייהם של אנשים שעברו את הנורא מכול, שרדו אותו כגיבורים, וכעת עליהם להמשיך בחייהם. אמנם לא כאילו דבר לא קרה, אבל להמשיך – להביא ילדים לעולם, לחיות כחברי קיבוץ, להתווכח עם חברים לתנועה, ועוד.
בגילוי נאות יש לציין כי את הספר עצמו רכשתי בשבוע הספר הקודם, ביוני 2023. הוא הונח בצד בערימת הספרים הגדולה. עם בוא ה-7 באוקטובר, מפחד על הילדים, אני, אשתי וילדיי עזבנו את הבית להוריי אשתי שיש להם ממ"ד. מדי יום אחד מאיתנו חזר הביתה להאכיל את החתולה ולהביא ציוד, וכך אחרי כמה ימים החלטתי לקחת את ספרה של גבע לבית חמיי. הרגשתי שהוא הספר שעליי לקרוא. היה זה הספר הראשון שקראתי אחרי ה-7 באוקטובר ולא היה הולם ממנו. אנחנו מרבים לדבר בשאלת "היום שאחרי" לעזה, וכמעט שלא שואלים את עצמנו מה יהיה "היום שאחרי" שלנו, של הישראלים. במידה רבה ספרה של גבע הוא מעין תשובה כזו. מה קורה לאנשים ביום שאחרי המאורעות הנוראיים, הגדולים והמשמעותיים, שמגדירים אותם? גבע מביאה אמירה של צוקרמן שהוא מודה בה שנוראים ככל שיהיו, ימי השואה והמרד היו הרגעים היפים בחייו. לובטקין הייתה מבועתת מכך אך גם הבינה לנפשו. אולם דווקא משום כך מתחדדת השאלה – מה עושים ביום שאחרי?
מבחינה זו, ספרה של גבע מציע לטעמי הסתכלות אופטימית אפשרית שחיונית בתקופה הזו. הוא מראה שהחיים ממשיכים גם אחרי אירועים נוראיים. שבניגוד למה שלמדנו, גיבור לא נעשה נבל אם הוא ממשיך לחיות – הוא פשוט הופך להיות חלק מאיתנו. זה לא תמיד קורה בקלות. גבע מראה כבר מתחילת הספר כי לובטקין וצוקרמן סבלו שניהם מהתופעה המוכרת של אשמת ניצולים. לכאורה הם היו אמורים להיות האחרונים שיחושו כך – הם נלחמו בגבורה, וגם בתקופה שניצולי שואה רבים התביישו בה בעברם והיו כלפיהם האשמות, בשמותיהם של לובטקין וצוקרמן לא רק שלא דבק רבב, הם נחשבו לגיבורים חיים מהלכים. ועם זאת, לא הרפתה מהם השאלה מדוע הם זכו להישאר בחיים וחבריהם למרד לא. גבע מביאה את דבריה של לובטקין שכבר ב־1945 כותבת לחברה שזה רק מקרה שהיא עצמה שרדה, שהיא אפילו כועסת על הגורל האכזרי שהשאיר אותה שכן מה שווים החיים בלי חבריה שנפלו. כל חייה רדפה את לובטקין הידיעה שכשהמרד חוסל היא הצליחה להימלט מהגטו עם קבוצה אחת, וקבוצה אחרת לא. היא ידעה שזו לא אשמתה, אך הדבר לא הרפה ממנה.
אולם הרגע החזק ביותר בספר, שעוסק בחיים האפשריים שאחרי מאורעות קשים, ובשאלה איך גיבורים מתמודדים עם משברים קשים, מגיע דווקא בתיאור דבר מה של יומיום, לכאורה. גבע מציינת שמעבר להיותה מזכירת המשק, לובטקין גם עבדה בתורנויות בלול הקיבוצי. על אף שהייתה גיבורת מרד גטו ורשה, הסתכלה למוות בעיניים, ואף את מזכירות הקיבוץ ניהלה ביד רמה, מתברר כי לובטקין לא הצליחה להביא את עצמה להרוג תרנגולת חולה או שהייתה מיועדת לשחיטה. גבע מתארת כי אחותה של לובטקין שמחה על כך – היא ראתה בכך סממן חשוב לאנושיות של אחותה, לנורמליות שלה. יש ברגע הקטן הזה יותר מתקווה עבור כולנו. אנחנו חיים כעת בתקופה שכולנו נדרשים בה לחוסן יוצא מגדר הרגיל. רבים מאיתנו בשירות סדיר או מילואים ונדרשים לעמוד במאורעות לא פשוטים בעליל, ומי יודע באלו מאורעות אחרים עוד נצטרך לעמוד. ספרה של גבע מעלה את האפשרות החשובה שאפילו מאורעות השואה אינם רעל שיסיים את השורדים. שגם מי שהיה צריך להרוג את האויב יכול לגלות חמלה לאלו הראויים לכך. יתרה מכך – עושה רושם שזה חלק חשוב במרכיבי הגבורה של הזוג.
יש לציין כי הספר מצליח היטב במשימה שלו – הוא לא מבקש לעסוק באידיאליזציה ללובטקין וצוקרמן. הספר מביא היטב את הדעות שלהם שלא בהכרח יתיישרו עם דעות המיינסטרים היום בנוגע לשואה, והדבר מובן לאור עברם – אם מדובר על יחסם הקשה ליודנראטים, או בכך שבעדות שלהם על אודות מרד גטו ורשה הם הפכו את השתתפות חוגי הימין מהאצ"י לשוליים. לובטקין וצוקרמן היו גיבורים אנושיים – על אף שהיו מי שראו בהם מיתולוגיות מהלכות. תקופתנו שלנו מולידה אף היא גיבורים רבים, מבחירה או בעל כורחם. ספרה של גבע מאפשר לנו להעז ולדמיין את חיי הגיבורים בפרק הבא שיבוא בתקווה בקרוב – ומי יודע אלו פרשות חיים עוד יכתבו על גיבורי ה-7 באוקטובר.
דור סער-מן הוא תלמיד מחקר בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, פובליציסט ומגיש הסכתים.
קרדיט לתמונה:
נדב מן, ביתמונה. מאוסף גלס התיישבות. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
Comments