כשהספרות נעשית מופע

המקל המדבר לומד עברית, אהד פישוף, עורך: יגאל שוורץ, פרדס, 124 עמודים, 2024.

פישוף הוא אמן פרפורמנס ורקדן, וחלקים מהמקל המדבר לומד עברית אף הוצגו על במה ובמוזיאונים. ובכל זאת, מה הופך טקסט ספרותי לאקט של פרפורמנס? נדמה שהשפה היא זו שנילושה כאן כחומר גופני, והסובייקטים שהיא מתארת מופעלים על ידה כמו תנועות ריקוד אבסטרקטיות על במה.

אלעד נבו

ראשית יש לדבר על מה שישנו – "האנשים הם אנשים. / הכלבים – כלבים. הקטגוריות הן קטגוריות. / הציפורים מקציפות. / הסיפור נולד עם השפה. / השפה היא העור" (עמ' 9). ספרו הראשון של המוזיקאי והיוצר אהד פישוף המקל המדבר לומד עברית נפתח בתיאור העובדות היבשות, הפשוטות. טְלֵאוֹלוגיה ספרותית – הדברים מסבירים את עצמם, באמצעות תכליתם וללא סיבתם. הדברים מתקיימים, הווים, מופיעים כפי שהם. "האנשים הם אנשים; לכן הם לבושים. / הכלבים – כלבים. / זה רק נראה שהם מחכים. / הסיפור נולד לפני השפה. / המבטא הגיע הרבה יותר מאוחר" (שם). הכתיבה הספרותית הזו מזכירה את כתיבתו הטיעונית של פילוסוף הלשון לודוויג ויטגנשטיין, שבמאמר לוגי פילוסופי שלו פרט את מכלול הדברים שאנו יכולים לומר על השפה: "1. העולם הוא כל מה שקורה. / 1.1 העולם הוא מכלול העובדות, לא מכלול הדברים" (בתרגום עדי צמח), והלאה. ויטגנשטיין מייצר שרשור של מחשבות לוגיות על יכולתנו להגיד משהו על העולם, על היכולת להשתמש בשפה והמשמעות שהיא מוסרת. פישוף כותב בצורה דומה, רק שהוא עושה זאת דרך דמויות נעות, סובייקטים שנעשים אובייקטים של השפה המוסרת אותם. "לילדים יש שיעורי בית. / יש להם בית./  בתים הם בתים; / לכן בוקע אור מפתחיהם והם מוקפים בחשיכה. / החשיכה היא האחד והרבים" (שם). פישוף מתאר את קורותיהם היום־יומיים של תושבי עיירה נטולת שם, ומביט עליהם כמו שוויטגנשטיין מתאר את הדברים שאנו יכולים להגיד. אך כאמן, פישוף מפרק את הנתונים האלה, משחק איתם ומרכיב מחדש. אצל ויטגנשטיין העולם הוא מכלול העובדות, אך אצל פישוף "העובדות כבות" (עמ' 15, עמ' 18, עמ' 44) כבר בחלק השני של הטקסט. הכלב הוא כלב, "והוא יודע את זה" (עמ' 15), אך ישנו מקום שהדברים משתנים בו, נאבדים, משנים שם ומשנים צורה. זה מה שהשפה מבקשת לעשות פה – לתאר את הדברים ולהחליף את שמם, את נקודת המבט שלנו עליהם ושלהם על עצמם.

התיאורים האלה מכניסים אותנו אל חייהם של תושבי עיירה פרברית, מין טווין פיקס מקומית, אסופה של דמויות מסתוריות, לא שגרתיות, וסימנים על־טבעיים מרחפים סביבן: הדוקטור שאינו רופא, המייסד, לוחם העבר, עיוורת, אישה גבוהה שמקופלת בתא מטען של מכונית, גופה שקבורה מתחת לבית, להקה מקומית וחללית עב"מים שמרחפת בשמיים עד הנחיתה. "העיוורת מריחה את העצים. / היא לא יכולה לראות העב"ם" (עמ' 15). זוהי המוזרות, המסתוריות שמרחפת מעל פני העיירה, מבקשת להתפרץ אליה, אך היא נסתרת מהעין. יש על־טבעי כשהטבעי אצור. בהמשך, כשספינת החלל נוחתת בחורשה, לוחם העבר ממהר ללכוד את היצורים שיוצאים ממנה. אין לנו פרטים על המניע, על התחושות שמלוות את המאורע – רק פרטים יבשים, תנועות, פעולות על סף האבסורד. יצורים חלליים נלכדים ביער, נאספים כמו בלוטים.

הטקסט כולו מחולק לשני חלקים, ושלושה נספחים נלווים לחלק הראשון, הוא חלק הארי של הספר – "מתחת לבית", שמתאר כיצד המייסד, שקיבל את שמו בטקס ייחודי, מוצא גופת כפיר קטנה; "טקסט לשלושה שופטים", שמתאר את טקס קבלת השם של המייסד; ו"בעיות בפיסול עכשווי", שנע בתזזיתיות בין מורה לפַּסָל ולמייסד בעודו מביט אל תוך צלחת מסתורית, אולי הצלחת שנחתה ארצה, ובעוד הלהקה מתכוננת לעלות לבמה. החלק השני של הספר "או הנרי" הוא דיאלוג עברי־אנגלי אבסורדי בין הנרי למתורגמנית שלוקחת לעצמה חירות אמנותית בתרגומים שאינם תרגומים. כבר הבנו שמדובר בספר לא רגיל, ומקבץ הנספחים האלה שולח את הקורא להרפתקאות מחשבתיות רחוקות נוספות בניסיון לחבר בין החלקים השונים של הפאזל המילולי המפוזר בין דפי הספר. אך משהו גם נחשף בנספחים האלה – העובדה שלא מדובר בהכרח בטקסט ספרותי, אלא בעצם בפרפורמנס. בשונה מהצגת תיאטרון, פרפורמנס היא סוגת הופעה בימתית שחורגת מהמבנה הסדור של מחזה, ומתמקדת בגוף הפועל על הבמה. בפרפורמנס אין תוכן מוגדר, אין משמעות ברורה, אלא חתירה ברורה לפתיחות של החוויה ויצירת רב־משמעות, החורגת מהבנה פשוטה של האירועים. "הצורה מוציאה מן הכוח אל הפועל 'תוכן' בלתי צפוי, שלא התקיים קודם להצגתו"', כותבים דוד גורביץ ודן ערב על המושג ב"אנציקלופדיה של הרעיונות". התוכן והצורה של האירוע מייצרים זה את זה, וכל תוכן הוא צורה.

פישוף הוא אמן פרפורמנס ורקדן, וחלקים מהמקל המדבר לומד עברית אף הוצגו על במה ובמוזיאונים. ובכל זאת, מה הופך טקסט ספרותי לאקט של פרפורמנס? אם הגוף הוא מרכז ההתרחשות, כיצד ניתן לומר על טקסט ספרותי שהוא מתפקד ככזה? נדמה שהשפה היא זו שנילושה כאן כחומר גופני, והסובייקטים שהיא מתארת מופעלים על ידה כמו תנועות ריקוד אבסטרקטיות על במה. הדמויות והשפה מתפקדות כמו הפסל בנספח, ש"יושב על הפסל שפיסל. / הוא רואה בעיני רוחו, פסל שלו עצמו / יושב על אחד מפסליו" (עמ' 93). הנספחים שוברים את המסגרת הנרטיבית שמוליכה את הקורא עד אליהם, ופותחים זוויות חדשות להתבונן על התנועות שמקיימות הדמויות במרחב שלהן.

גורביץ' וערב מתארים שלוש אפשרויות לעבודת הפרפורמנס – משחק חופשי, משחק מובנה וטקס. פישוף מהלך בין האפשרויות האלה. בתוך המשחק המובנה של הכתיבה הספרותית הוא מייצר משחק חופשי, ומוליך אותו אל אזורי הטקס. הנספחים מתארים טקס הענקת שם, הולדה מחדש. הטקס מתקיים ליד מאגר "שמימיו קוטלים הכול" (עמ' 71). המשתתפים מפייסים את האלים בהענקת שמות, ומי שהיה "זה שתמיד מנסה" נעשה ל"מייסד" (עמ' 78). כך הופכת הכתיבה החידתית לאורך הספר לחלק מריטואל טקסי, שהגופים והשמות מופיעים בו למולנו כאיברים נעים על במה.

אם נחזור אל תחילת הספר, שכאמור מתחיל כמין טרקטטוס ויטגנשטייני שהאנשים בו הם אנשים, הכלבים הם כלבים, הספסל הוא ספסל – אלה דברים ברורים, פשוטים, טריוויאליים. אך אולי הם מעודדים אותנו לתהות – מהו הדבר שלא ניתן להגיד עליו שהוא עצמו? אם הדבר הוא עצמו, ישנו מי שמתאר לנו זאת. אם האנשים הם אנשים, מיהו ה"אני" שמוסר לנו את הפרטים הללו? מיהו זה שלמעשה חורג מעצם היותו עצמו, שאינו רק "אני הוא אני", אלא זה שמוליך אותנו את כל הדרך  שהטקסט מוליך אותנו בה. ובאמת, רק בסוף החלק הראשון מופיע "אני" שמספר את הסיפור. "הכאב תמיד משיג אותי בסוף. / אני בחדר. / הדלת לחדר נעולה./  כולם עומדים מחוץ לחדר, בוהים בדלת" (עמ' 94). האני המספר הוא המייסד שמקבל את שמו בטקס המתואר בנספח. אם עד כה הייתה לי תחושה שהמייסד הוא אחד ממייסדי העיירה המתוארת, כאן מתבהר לנו מיהו – "המייסד" הוא המייסד של הלהקה. הלהקה שתכף עולה להופיע, ושיריה נמסרים לנו לאורך הספר, הלהקה שמנגנת במחסן, ש"טבעה סודי" (עמ' 41), שחבריה מנגנים, שותים יין ומעשנים. "הלהקה מתכוננת להופעה./ החברים נרגשים: מתבדחים, מטפלים בשיער. / אנחנו מתקרבים" (עמ' 94). המקל המדבר לומד עברית מוסר לנו את טקס החניכה של מייסד הלהקה, את הפיכתו לאדם חדש. המקל המדבר התמוה שמופיע בכותרת הספר הוא, אולי, מיקרופון, ואנו נכנסים אל תוך עולם המשמעויות שלהקה צעירה מנסה להקנות לעולם. לעולם אין פשר, מבחינתם, אבל ניתן לגעת בצורות שהוא מכונן. ניתן לשיר על הצורות שהעולם מקיים, על האובייקטים שמופיעים בו, ובכך לתת להם איזושהי משמעות – הופעה. טקס. התאספות. קול.

---

אלעד נבו הוא סופר, מבקר ספרים ועורך. מחבר הספר תוגת צעצועיך הקדושים. עורך סְפָר – כתב עת לספרות חורגת.