נישאר פה לעולם: סיפורו של קיבוץ שנקרע מפנים, עומר עינב, עורך: אברהם קנטור, הקיבוץ המאוחד, 314 עמ', 2022.
עינב מספר סיפור של קיבוץ, של קהילה, ולא של אינדיבידואלים – סיפור שבו גורלו של כל פרט קשור בגורלו של כל פרט אחר בצורה כה מוחלטת (וכה מייאשת) שאין, בעצם, דרך להתיר את האנשים מן הסבך החברתי שהם נתונים בו, אלא באבחת החרב.
מירה בלברג
בראשית שנות השלושים היה מתתיהו (ויינר) שלם רועה צאן בקיבוץ בית אלפא במזרח עמק יזרעאל שבשעותיו הפנויות כתב שירים שהפכו לאבני היסוד של תרבות החגים הקיבוצית, שירים ספוגי רומנטיקה ופאתוס המפגישים את הוויית הרועים המקראית עם חיי הקיבוץ. בין שירי הרועים, הכורמים והיוגבים מלאי העזוז שלו בולט במיוחד שיר מינורי ופשוט יותר, "יוחנן וגבריאל", המתעד בקווים רכים והומוריסטיים את חיי הילדים בקיבוץ. שני גיבורי השיר, יוחנן (להמן) וגבריאל (רפפורט), שניהם ילידי 1924, יוצאים לשדות האפונים, מוצאים דבורים ועגורים ואוספים אפונים מלוא הכיסים והחולצות. בשלב כלשהו במהלך ההרפתקה הם מחליטים "נִשָּׁאֵר פֹּה לְעוֹלָם, בָּאֲפוּנָה נָלִינָה, סוֹד יִהְיֶה זֶה לְכֻלָּם, אֲפִלּוּ בִּשְׁבִיל אִמָּא" – עד שהחשיכה יורדת והשניים נבהלים ובוכים (אך בחורי הקיבוץ מוצאים אותם חיש קל). השיר, שכבר זמן קצר לאחר חיבורו היה מוכר כמעט בכל בית ביישוב, קיבל לימים ממד טראגי כאשר יוחנן נפטר בשנת 1937, בגיל 13 בלבד, בעקבות עקיצת עקרב.
עומר עינב בחר לקרוא לספרו, המתעד את פרשת פילוגו והתפרקותו של קיבוץ בית אלפא בשלהי שנות השלושים, "נישאר כאן לעולם", כמחווה לשיר המפורסם ביותר, כנראה, שנכתב על אותו קיבוץ. אך אולי גם כדי לומר דבר מה על חלומם של מקימי הקיבוץ ותושביו: להקים לעצמם, בעמל כפיהם, בית קבע שאותו לעולם לא יעזבו. החלום הזה, שנכזב והתנפץ בעקבות משבר פוליטי־חברתי קשה ומייסר שנמשך שנים מספר והסתיים בפילוגו של הקיבוץ, נראה בדיעבד כחלום תמים של ילדים שיצאו להרפתקה בפזיזות. כמו יוחנן וגבריאל בשיר, גם חברי בית אלפא מצאו את עצמם בהדרגה בסיטואציה מסובכת ומפחידה שלא ידעו כיצד להיחלץ ממנה – אך שלא כמו בשיר, איש לא הצליח לעזור להם וסופו של הסיפור אינו בשיבה הביתה, אלא בהתפרקותו של הבית.
הספר מגולל באריכות ובפרטי־פרטים את סיפורו של המשבר בקיבוץ שהחל את דרכו כ"קיבוץ א'" של השומר הצעיר ב־1921 ועלה על הקרקע כקיבוץ בית אלפא ב־1922. אף על פי שראשיתו של הקיבוץ בכמה קבוצות של בוגרי תנועת השומר הצעיר, בין מייסדיו הראשונים היו גם חברים שלא השתייכו לתנועה זו. הקיבוץ לא הזדהה באופן פוליטי ולא הצטרף למסגרת הארגונית של קיבוצי השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, כשזו הוקמה. הקיבוץ אפשר לחבריו לבחור את השתייכותם הפוליטית לפי רצונם, ולימים נוצרו בו ארבעה פלגים: נאמני השומר הצעיר, תומכי מפא"י, אנשי ה"שמאל" (גלגול של האגף השמאלי בגדוד העבודה) ו"הבלתי מפלגתיים". במהלך שנות השלושים החריפו המתחים והמאבקים בין הפלגים השונים – בראש ובראשונה בין השומר הצעיר ומפא"י – והגיעו לנקודת רתיחה ב־1936, כשבני הנעורים בקיבוץ הקימו בו על דעת עצמם קן של השומר הצעיר. מכאן ואילך הפך הקיבוץ ליורה רותחת של האשמות הדדיות, התנצחויות, זעם יוקד, עלבונות ומאזני אימה של כוח – עד שלא היה מנוס מן המסקנה שאין עוד אפשרות לפלגים השונים לחיות יחד באותו קיבוץ. קיבוץ רמת יוחנן הצעיר יותר, שגם הוא היה מפוצל בין נאמני השומר הצעיר ונאמני מפא"י, הסתמן כשותף לפיתרון עתידי שכונה אז "טרנספר": ליצור שני קיבוצים אחידים מבחינה מפלגתית על ידי העברת אנשי השומר הצעיר מן הקיבוץ הראשון לשני, והעברת אנשי מפא"י מן הקיבוץ השני לראשון. השאלה מי יעזוב ומי יישאר נידונה במשך למעלה משנה, כאשר ההחלטה נהפכה על פיה פעמים מספר. בסופו של דבר, ביוני 1940, עברו אנשי מפא"י ואיתם הבלתי מפלגתיים מבית אלפא לרמת יוחנן, ואנשי השומר הצעיר מרמת יוחנן עברו לבית אלפא. בית אלפא הצטרפה רשמית לקיבוץ הארצי ולמעשה החלה את דרכה כקיבוץ חדש.
בין הפתיחה הפיוטית והיפה של הספר, המדגישה את חלומות הנעורים, ובין חלקו האחרון המתאר את סופו העגום של תהליך ההתפרקות ואת השנים שבעקבותיו באופן נוגע ללב ומלא חמלה, משתרעים דפים על גבי דפים המתעדים – בעיקר על בסיס פרוטוקולים של ישיבות אינסופיות כמו גם נאומים, רשומות ומכתבים של המעורבים בדבר – את המאבקים בקיבוץ ואת הניסיונות הבלתי נגמרים לפתור, לפשר ובסופו של דבר גם לפצל את הקיבוץ. מבחינה זו יש להודות שהקריאה בספר יכולה לייגע לפרקים, כפי שקורה לעיתים במחקרים היסטוריים שבהם הרצון לשקף נאמנה את ממצאי הארכיון מתחרה ברצון לספר סיפור אנושי דרמטי. הקוראים נחשפים תדיר לכמות עצומה של שמות שאינם אומרים להם הרבה, ותכני הדיונים חוזרים על עצמם לעייפה. יחד עם זה, היגיעה והתסכול שהם מנת חלקה של הקוראת משקפים בצורה נאמנה ונוקבת את חווייתם של חברי הקיבוץ שהיו לכודים במערבולת המאבקים והפילוג במשך שלוש שנים מענות, ממתינים להכרעה דרך אינספור אסיפות, ועדות, התייעצויות, ישיבות ודיונים שלא הושג בהם דבר. יותר משעינב מספר את סיפור התפרקותו של בית אלפא הוא מעביר את קוראיו דרכו, כך שהם כמעט חשים את הייאוש ואת חוסר התוחלת של חברי הקיבוץ על בשרם.
הגם שמדובר כביכול בסיפור פוליטי של יריבות בין סיעות, מפלגות, תתי־קבוצות ומנהיגים, עינב אינו טורח כמעט לעסוק בשאלה על מה בעצם נסבה היריבות ומה היו הניואנסים האידיאולוגיים שעליהם קמו ונחרבו עולמות באותן שנים. ממרחק השנים ברור לו, ובמידה רבה של צדק לדעתי, שהללו חסרי חשיבות. בסופו של דבר המחלוקות הפוליטיות הצטמצמו למשוואה הבסיסית ביותר בחברה האנושית – "אנחנו" ו"הם", ולנקמנות ומרירות על בסיס אישי. במובן מסוים, ניתן לראות את הבדלנות המפלגתית ואת האמונה היוקדת שהאחר, מעצם קיומו, מהווה סכנה ממשית לכל מה שחשוב ויקר לי כהמשך ציוני־חילוני של המסורת היהודית של התבדלות מן הגויים. כמו היהודים בעיירה שהזהירו את ילדיהם שלא יעברו ליד הכנסייה לבל ימצאו אותם ה"גלחים" שלהם ויטבילו אותם לנצרות על כורחם, כך האשימו המפא"יניקים את אנשי השומר הצעיר בכך שהם "גוזלי ילדים" (עמ' 202) ונעשה אפילו שימוש בביטוי הטעון "את ילדיי הובילו לשמד" (עמ' 144). באותה רוח הובע החשש שאם בית אלפא יצטרף לקיבוץ הארצי, המפא"יניקים שבו יאלצו לחיות כ"מומרים" – אותו ביטוי המשמש לתאר את מי שנאנסו לשנות את דתם בכוח – ולכן מוטב להם לעזוב (עמ' 130). הגורל העגום של בית אלפא נעוץ במידה רבה בחוסר ההלימה בין הגרנדיוזיות האידיאולוגית של "להיות או לחדול" שבה גוני־הגוונים של הציונות הסוציאליסטית הם עניין של חיים ומוות, ובין העובדה שבסופו של דבר מדובר היה בקיבוץ לא גדול, מאה וחמישים איש בסך הכול, שהאנשים בו ניסו כמיטב יכולתם לחיות חיי יומיום – לעבוד, לאכול, לחגוג, להתעצב וללחום יחד. אחת מתובנותיו הנכוחות של עינב היא שהמנהיגים של כל אחד מן הפלגים בקיבוץ היו פוליטיקאים אמביציוזיים בעלי יצר שליטה והנהגה רב־עוצמה, שנאלצו מתוקף הנסיבות להשקיע את כל האנרגיה הפוליטית שלהם בגוף שהיה קטן עליהם בכמה מספרים – קבוצת אנשים מצומצמת בקיבוץ נידח – ובכך בעצם הביאו על הקיבוץ כליה.
כאשר מקלפים מעל הסיפור את השכבות הפוליטיות והמפלגתיות שכיום נראות חסרות פשר לחלוטין, אנו נותרים בעצם עם סיפור גירושין מהסוג העצוב ביותר – ארוך, מיוסר, גדוש מרירות וחשבונאות, וכזה שבו אפילו אחרי שמתקבלת ההחלטה להיפרד השאלה מי יקבל את הבית ומי יקבל את הילדים ממשיכה לענות את הצדדים חודשים ארוכים. עורכי הדין של שני הצדדים (במקרה זה, מנהיגי המפלגות השונות ברמה הארצית) כביכול מנסים לפשר ולכונן הסכם, אך בעצם מוסיפים ומסבכים את הדברים. כמו במקרי הגירושין האכזריים ביותר, הילדים (כלומר, ילדי המשק ובעיקר בני הנעורים בו) נדרשים לבחור צד, ואף על פי שנאמר להם שלא הם אשמים בגירושין, הם לוקחים את האשמה על עצמם. שנות הפירוד הארוכות בבית אלפא מעלות על הדעת את כותרתו של אחד הספרים הידועים יותר שנכתבו בנושא נישואים במשבר: "טוב מכדי לעזוב ורע מכדי להישאר" (Too Good to Leave, Too Bad to Stay). התיאור קורע הלב של הפרידה עצמה, החל מן הריב על הרהיטים שנשארו וכלה בהתייצבות מול הריק והשממה שנותרו בחיי שני הצדדים ובשאלה איך ממשיכים מכאן, הוא החלק החזק ביותר בספר, והרגישות האנושית והספרותית העולה ממנו מפצה במידת מה על הנטייה לסגנון דיווחי ומעט כרוניקאי לאורך רוב הספר.
חולשתו העיקרית של הספר היא בכך שהוא אינו מצליח, לדעתי, לצייר דמויות מובהקות ומורכבות הנרשמות בזכרונה של הקוראת. מנהיגי הסיעות הבולטים בבית אלפא נשארים במידה רבה שמות על הנייר אף על פי שהם מוזכרים מאות רבות של פעמים, וגם חברים אחרים שהיו מעורבים בפרשה בדרגות שונות מופיעים ונעלמים מבלי להשאיר רושם ממשי. בהיעדר תחושת היכרות עם הנפשות הפועלות, או לפחות עם חלק קטן מהן, קשה לעיתים למצוא עניין בסיפור. באופן אישי אוכל להעיד שבגלל אהבתי הרבה משכבר ליצירתו של מתתיהו שלם, כל אזכור שלו בספר מיד גרם לי להתעניין יותר באירועים המדווחים. הזיקה בין הסיפור הכללי לאדם הפרטי (במקרה זה, מתתיהו שלם היה בין אלו שבסופו של דבר עזבו את בית אלפא ועקרו לרמת יוחנן) העמיקה עבורי את ה"פרשה" ההיסטורית ונתנה לה קול וצבע, ואפשר שמתן פנים מובהקים יותר לפחות לכמה מגיבורי הפרשה היה הופך את הספר לסוחף יותר. יחד עם זה, אני מכירה בכך שגם לבחירה שלא להתעכב על דמויות ספציפיות ישנו ערך בהקשר זה: הדבר מאפשר לעינב לספר סיפור של קיבוץ, של קהילה, ולא של אינדיבידואלים – סיפור שבו גורלו של כל פרט קשור בגורלו של כל פרט אחר בצורה כה מוחלטת (וכה מייאשת) שאין, בעצם, דרך להתיר את האנשים מן הסבך החברתי שהם נתונים בו, אלא באבחת החרב.
שנות המשבר הקשות של בית אלפא, 1936–1939, היו גם במקרה או שלא במקרה שנות המרד הערבי בפלשתינה־א"י, שנים שכללו היתקלויות אלימות בין יהודים וערבים, מעשי איבה ונקמה ואבדות רבות בנפש. את המאבקים הפנימיים בקיבוץ ליווה כל העת הצל הכבד של הכורח להתגייס לשמירה על ביטחון הקיבוץ וסביבותיו, האבל המר על חברים רבים שנהרגו והחרדה מפני הבאות. בלשונו של ספר דברים (לב, כה) היו אלו ימים של "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה". אי אפשר שלא לחשוב על ה-7 באוקטובר ועל אנשי עוטף עזה כאשר קוראים על אותם ימים ועל חברי קיבוץ הלוקחים לידם את מה שיכלו למצוא – אקדח או פטיש נפחים או מוט ברזל – ומנסים בכל כוחם ובכל דרך אפשרית להגן על הבית היחיד שיש להם ועל חיי תושביו, ואי אפשר שלא להשתנק מצער כאשר קוראים על קהילה שבורה, אבודה ומפורדת המתאחדת שוב ושוב, בשתיקה ובייאוש, כדי לקבור את מתיה. אף על פי שהספר יצא לאור ב־2022, המציאות הנוכחית משתברת בו כבדרך מנסרה כאשר אנחנו מתוודעים לכאבם של אנשים שביתם יקר להם מכל, ובכל זאת הם שואלים את עצמם שוב ושוב אם וכיצד יוכלו להמשיך לחיות בו.
פרופ' מירה בלברג מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ספרה האחרון הוא Here on Earth: A Short History of the Kibbutz.
Comments