״עין תחת עין״, הדר לוטן, פרדס, עורכת: ענת זכריה, 78 עמודים, 2024.
הפואטיקה של לוטן אינה מתרפקת ועורגת לטבע ולנוף המקומיים, אלא מפנימה את החורבן הסביבתי המגיע בעידן הנוכחי לשיאו.
אורי שגב
בסביבת החיים בעידן האנתרופוקן, המתאפיינת בהכחדה המונית של מינים ביולוגיים ובהרס חסר הבחנה של המערכת האקולוגית, מנסחת הדר לוטן אקופואטיקה עברית. כותרת ספרה החדש עין תחת עין מאתגרת את תפיסת הטבע כמושא דומם שאפשר לגלות, לכבוש ולנצל אותו, וקוראת במקום זאת לעריכת חשבון נפש קולקטיבי ברוח עקרון הגמול המקראי ״עין תחת עין״ (שמות כ"א, כ"ד). שיריה של לוטן מתארים את פשעיו של האדם כלפי המערכת האקולוגית, וקוראים להעריך מחדש את יחסי הכוח שבין האדם לטבע.
הפואטיקה של עין תחת עין נוטפת צער אקולוגי. שירי הקובץ מבטאים את השלכותיהם של הנזקים האנתרופוגניים, ומדגישים את מחיריה של תשוקת הבעלות האנושית על הטבע. בשיר ״תום התמר״ – המרמז לא רק לתומתם של דקלי ארץ ישראל, אלא גם לגוויעתם הקרבה – מזהירים עצי הדקל: ״מֶתֶק הַפְּרִי וְהַמַּעְיָן / זוֹ הַשָּׂפָה שֶׁתֹּאבַד עִמָּנוּ״ (עמ׳ 36). הטבע אינו מיוצג עוד כאידיאל רומנטי, אלא כטבע מבוית הגווע סמוך לגבולות העיר, נדחק אל פינותיה הזנוחות. כך, בשיר הנוגע ללב ״קיפוד חולה סקביאס״, כותבת לוטן על אודות קיפוד שהופקר לגורלו: ״יְצוּר שֶׁבְּדִידוּתוֹ מְגִנָּה עָלָיו – / אָנוּ דּוֹחֲקִים אֶת רַגְלָיו / אֶל קַרְנוֹת גִּנָּה צִיבּוּרִית / וּמַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ אֶל מִשְׁתְּאוֹת קַיִץ, שָׁם / חֻדֵּי הָעוֹלָם מִתְהַפְּכִים עִם לַיְלָה / אֶל הַבָּשָׂר״ (עמ׳ 15).
בשירים אחרים בקובץ הופכת הקינה על הטבע לצורך דחוף בחשבון נפש. לוטן מבטאת את תחושות האשמה והחטא המתעוררות אצל האדם עם החרבת המערכת האקולוגית, ותוך כדי כך מעמידה שאלות בדבר האפשרות לזכות במחילה. לא בכדי נחתם קובץ השירים בשיר המתאר נחש כלוא בגופה האנושי של הדוברת, המגיח ממקומו שבין הגרון לבטן וחומס ברעבונו את גן העדן (עמ׳ 47). בשיר ״שריפה״, שפתיחתו מעמידה תמונת חורבן של דחפורים הגורפים אפר, נושאת האש מסר דידקטי באופיו הקורא לאדם להתנצל על מעשיו. האש ״מַעֲמִידָה בַּפִּנָּה, פּוֹקֶדֶת לִכְתֹּב / בְּעָנָף מְפֻחָם עַל לוּחַ הָאֲדָמָה / מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם סְלִיחָה״ (עמ׳ 21). בקשת הסליחה שבה ומופיעה בשיר נוסף בקובץ, ובו מעמידה לוטן מעין ״נוסח וידוי״ נוקב הנוגע לאחריותו המוסרית של האדם כלפי הטבע. זהו שיר פרוזאי הנמסר בלשון ״אנחנו״ קולקטיבית, וניחן בריתמוס קולח:
הָיִינוּ מַכִּים זֶה אֶת זֶה בִּלְחִי חֲמוֹר הָיִינוּ טוֹרְפִים כָּל מָה שֶׁזָּז הָיִינוּ / מַשְׁאִירִים אַשְׁפָּה בַּיָּם הָיִינוּ מְרַכְלִים עַל כֻּלָּם הָיִינוּ מְפַנְצְ'רִים / הָיִינוּ מוֹעֲכִים דּוֹרְכִים הָיִינוּ גּוֹנְבִים כְּשֶׁלֹּא מִסְתַּכְּלִים הָיִינוּ חוֹנִים / בַּחֲנָיַת נָכִים הָיִינוּ נוֹעֲצִים עֵינַיִם דּוֹחֲפִים יָדַיִם הָיִינוּ מַסִּיגִים גְּבוּל / הָיִינוּ מְשַׁקְּרִים לְלֹא הִסּוּס הָיִינוּ מַשְׁפִּילִים מַרְעִיבִים הָיִינוּ אֶת / יְלָדֵינוּ אוֹהֲבִים אֶת יַלְדֵיהֶם שׂוֹנְאִים הָיִינוּ מְקַלְּלִים הָיִינוּ מְאַחֲלִים / מָוֶת לְ הָיִינוּ מַאֲמִינִים בְּעַיִן הָרַע, הָיִינוּ שְׁמֹר לִי וְאֶשְׁמֹר לְךָ הָיִינוּ / עַיִן תַּחַת עַיִן הָיִינוּ מִתְפַּלְּלִים לְכַפָּרָה. סְלִיחָה (עמ׳ 35).
״לחי החמור״ הנזכרת בשיר רומזת לדמותו המקראית של שמשון, אשר התפאר בכוחו לאחר הניצחון שנחל על הפלישתים: ״וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ״ (שופטים, ט״ו, ט״ז). בשירה של לוטן זוכה הפסוק המקראי למשנה תוקף, כאשר האדם לובש דמות של טורף־על של ״כָּל מָה שֶׁזָּז״. לוטן מתארת כיצד משחית האדם את דרכיו המוסריות: הוא גונב, הוא שונא, הוא מרעיב, הוא מרכל – והוא משאיר אשפה בים. בשיר אחר היא מעמידה תמונת נוף דומה, מזוהמת ומלוכלכת, ובה מתוארים ״צְמִיגִים רֵיקִים, בַּקְבּוּקִים מְנֻתָּצִים, / קִרְעֵי שַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן״ (עמ׳ 26). כפי שכותבת טפת הכהן־ביק במאמרה על האסתטיקה של האשפה בספרות העברית ("׳עלי לנבור בו, לנבור בו׳: אנתרופוקן, ספרות ואסתטיקה של אשפה״, תיאוריה וביקורת 57, 2023), פיזור האשפה נתפס בראשיתו כאקט המעיד על כוחו של האדם לכבוש באמצעות הייצור והצריכה, אך בסופו הוא מעיד דווקא על חידלונו. זהו טיבו של המהלך הפואטי שמציעה לוטן, המצביע על סכנות ההשמדה הסביבתית וההשחתה המוסרית האורבות לפתחו של מפגן הכוח האנושי.
ההתבוננות שעורכת לוטן בטבע מתבררת לכן לא כמעשה של הנאה אסתטית, אלא מעל לכול כפרקטיקה אתית. בשיר ״מוזיקה״ היא מדגישה את הכוח הגלום באחווה ההדדית שמקיימים ביניהם בעלי החיים. בעוד שהאדם כבול במיטה של ברזל, הטבע מצליח להעפיל בתנועה אחדותית אל הנשגב. זהו מעשה מגדל בבל שבניגוד לניסיון האנושי המתואר במקרא, דווקא עולה יפה: ״אֶלֶף צִיּוּצִים נִמְזָגִים / לְשָׂפָה אַחַת / בָּהּ הַיְּצוּרִים הַחַיִּים מַגְבִּיהִים / קוֹמָה וְעוֹד קוֹמָה לַמִּגְדָּל. // בְּלַיְלָה גָּדוֹל, בְּמִטַּת בַּרְזֶל קְטַנָּה, / זוֹ הַמּוּזִיקָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי״ (עמ׳ 33). לוטן קושרת בין החורבן האקולוגי לבין החורבן המוסרי, ומציעה פתח לקיום מסוג חדש שיסודו בהתבוננות בזולת ובשותפות עימו. כשם ששיריה מעזים להתבונן במצבו של הטבע בעידן האדם, לקונן ולמחות על גורלו, כך הם מעזים להתבונן גם ב״אחרים״ נוספים שסולקו אל השוליים החברתיים, הגאוגרפיים והמעמדיים. לצד השירים המוקדשים לעצי הדקל בנחל צין (עמ׳ 36), לקיפוד חולה הסקביאס (עמ׳ 15) ולגור האריות אבו מאלק (עמ׳ 49), כותבת לוטן על אודות טרגדיות אקטואליות שמקומן בתחום האנושי. שיריה מתארים את הגברים הבדואים הפוקדים את לשכת התעסוקה (עמ׳ 37), את פרשת איאד אלחלאק (עמ׳ 51) ואת עובדי פס הייצור (עמ׳ 32). ברגעים של חסד פואטי היא מצליחה לדמיין אוטופיה מיוחלת, ״מָקוֹם שֶׁבּוֹ צַיָּדִים כְּבוּלִים בִּשְׁנָתָם, מְקוֹם פָּנָסִים כָּבִים / וּסְאוֹן מְנוֹעִים נִבְלָם״ (עמ׳ 9).
לצד זאת, עין תחת עין אינו חף מבעיות. נטייתה הדידקטית של לוטן גורעת לעיתים מערכם הפואטי של השירים. כך קורה בשירים שהיא משמרת בהם את היסוד האלגורי של ״משל החיות״ המסורתי, ומאנישה את בעלי החיים העומדים במרכזם. בדרך זו נעשים הצבועים לעולים חדשים, או מידמים לעקורים (עמ׳ 10), הדיות לובשות דמויות של פועלות ניקיון (עמ׳ 41) ועצי הדקל מתוארים כפליטים (עמ׳ 36). מערכת דימויים זו משווה לשירים רושם דידקטי, המוליך את הקורא אל נמשל נתון מראש ובכך מרדד את חוויית הקריאה. יתר על כן, שירים מעין אלה מעוררים שאלות בדבר האפשרות לכתוב על הטבע מבלי להחיל עליו פרספקטיבה אנתרופוצנטרית, ומבלי לשעבדו לצורות ביטוי המכפיפות אותו בסופו של דבר לאנושי. התוצאה היא אפוא פואטיקה מחנכת, המצמצמת לא פעם את קולו של הטבע כמערכת עצמאית. גם בשיר ״מוזיקה״ שנזכר קודם לכן, לוטן משמרת את הניגוד הרומנטי בין האדם לבין הטבע, באופן החותר תחת העמדה שהיא עצמה מציעה בשיריה. כלומר אפילו כשהטבע אינו ממושמע באמצעות מונחים אנושיים, בעומדו מול האדם הוא מוצג עדיין כעמדת נגד רומנטית, שלמה – דווקא בשעה שהוא הולך ונחרב.
לצד הבעיות בו, עין תחת עין נושא עימו בשורה סביבתית ראויה שאינה זוכה כיום לעמוד במרכז השירה העברית. זו אינה פואטיקה מתרפקת העורגת לטבע ולנוף המקומיים, אלא כזו המפנימה את החורבן הסביבתי המגיע בעידן הנוכחי לשיאו. נטייתה של לוטן אל המרחב הישראלי מחדדת במקרה זה את הביקורת המובעת בשיריה, ועושה אותה לרלוונטית ולדחופה בייחוד עבור הקורא בן הזמן והמקום.
אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
ความคิดเห็น