המחסום של המחסום

המחסום, אלעד וינגרד, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, עם עובד: ספריה לעם, 405 עמודים, 2025.

ה"תקיעות" של כל גיבורי הרומן, וההתבצרות העיקשת של כל אחד ואחד מהם בקווי האישיות הצרים שהותוו לו, היא כמעשה מכוון שנועד להדגיש את חוסר התוחלת ו"התקיעות" של המעשה הצבאי עצמו.

חיים וייס

הצבא של שנות התשעים מוכר לי. המחסומים של אותן שנים, העומדים במרכז רומן הביכורים של אלעד וינגרד המחסום, הם המחסומים שלי, והעברתי בהם מאות רבות של שעות בכל הצורות האפשריות: בשמירה במגדלים הבודדים, בחיפוי מרחוק ומקרוב ובבדיקה מתישה וחסרת תוחלת של מאות מכוניות, הולכי רגל, אימהות, אבות, סבים וסבות ופועלים העושים את דרכם לעמל יומם בבניין בתי מידות בהתנחלויות; ההתנחלויות שהלכו וסגרו על הכפרים הפלסטינים שאותם הפועלים יצאו מהם בארבע בבוקר, במבט מושפל ומטושטש ועם שקית אוכל שחורה ביד.

הקריאה בספרו של וינגרד היא לפיכך מעין קריאה בביוגרפיה שלי עצמי דרך עיניו של אדם אחר, וככזו היא מעוררת בעת ובעונה אחת תחושה של היכרות עמוקה וזרות קשה. הספר מתאר את עלילותיו של "צוות פורת", חבורת לוחמים נרפים ומבולבלים ביחידה נטולת הילה ותהילה. כמו חיילים רבים בצה"ל הם מוצאים את עצמם לכודים במשך עשרות ימים במחסום קטן ומבודד אי שם בשטחים. בדידותו של המחסום, כמות החיילים הקטנה ששוהה בו וחוסר יכולתם לצאת ממנו, אל מול הפלסטינים המתוארים כמי שנעים במרחב כל הזמן, מעלה את השאלה מיהו האסיר ומיהו הסוהר בסיפור הזה. טשטוש התפקידים בין החיילים לפלסטינים מגיע לשיאו כאשר יונתן, החובש של הצוות והמספר של העלילה כולה, מתחבא ברכב של בחור פלסטיני כדי לברוח מהמחסום לפגישה עם חברתו.   

סיר הלחץ של המחסום משמש עבור וינגרד כמעין מעבדה חברתית שנבחנת בה הדינמיקה המורכבת הנוצרת בין גברים צעירים ומבוהלים הנתונים למרותו של קצין אלים. אותו קצין מחפה על היעדר כישורי המנהיגות שלו בסדיזם קיצוני הבא לידי ביטוי בעונשים מגוונים (ראש וראשון להם ריתוקים בלתי נגמרים) ויצירת קרעים ומתחים בתוך קבוצת החיילים שהוא מופקד עליה.

כוחו של הספר כמו גם חולשתו מצויים באופן שוינגרד עיצב בו את המיקרוקוסמוס של המחסום. הרומן מציע למעשה שני מבטים כמעט נפרדים על החוויה הצבאית. המבט האחד הוא מבט פוליטי המתאר, בסבלנות ובקפדנות, את ההשחתה המוסרית של כל החיילים המשרתים במחסום – אדישות לגורל הפלסטינים העוברים במחסום, התעללות פיזית ונפשית בהם, מעצר שרירותי של צעירים ומבוגרים העוברים במחסום וקבלת טובות הנאה מבחור פלסטיני בשם רמי המגיש לחיילי המחסום מדי יום ביומו דברי מאפה ומשקאות: "כפרי התעורר, התרומם, התמתח, שפשף את העיניים וניגש אליו. הם החליקו ידיים כידידים ותיקים. רמי הושיט לו שקית גדולה. כפרי הביט לצדדים כאילו מישהו יכול לצוץ פתאום מבין העצים, לקח את השקית והניח אותה מאחורי קובית הבטון".

בהיבט הפוליטי הספר עושה את מלאכתו נאמנה. הקורא מלווה את התפרקות עולמם המוסרי של חיילי המחסום ובכך נחשף, וזה לא מעט כלל בימינו, לחוויותיהם של חיילים המשרתים באזורי יהודה ושומרון. על כך יש להוסיף כי וינגרד השכיל לברוא מציאות שבה קווי השבר המוסריים של חיילי המחסום אינם חופפים לקווי השבר הפוליטיים בין ימין ושמאל בישראל. כך החייל האלים ביותר כלפי פלסטינים הוא דווקא אותו כפרי, קיבוצניק שגיב כוח ועתיר תסכולים שגדל פרא בבריכות המדגה של קיבוצו ושאת זעמו הבלתי נשלט הוא פורק, פעם אחר פעם, על פלסטינים שנקרים בדרכו. לעומת זאת חייל מתנחל בשם הלל שזה עתה התארס מתגלה כבחור עדין נפש ומופנם שאין לו עניין לא בהילה צבאית ולא באלימות מכל סוג שהוא, וכל רצונו הוא לסיים את שירותו הצבאי בשלום.

לעומת הציר הפוליטי־מוסרי של הרומן הרי שהציר הפסיכולוגי, אותה מעבדת יחסים שוינגרד בורא בין עמדותיו של המחסום, מעט צפוי. כל גיבוריו של הרומן נעים בתוך טווח רגשי שהוגדר עבורם בעמודיו הראשונים של הרומן. זהו טווח רגשי שאינו משתנה, וגיבורי הרומן אינם עוברים טרנספורמציה רגשית או שינוי משמעותי וכל שהם יכולים לעשות הוא להסלים ולהעצים את קווי המתאר שכבר הוגדרו להם. כלומר תנועתם הרגשית של גיבורי הרומן אינה לינארית כי אם ספירלית, ורובם בסופו של דבר, לאור החוויות הקשות שעברו עליהם במחסום, הופכים למעין ייצוגים גרוטסקיים ואלימים של עצמם. פורת, הקצין מפקד הצוות, הוא סדיסט שאלימותו כלפי חייליו מחריפה ומשתכללת לאורך הרומן. כך גם נמרוד המתואר לכל אורכו של הסיפור כמנהיג טבעי המסרב לקבל על עצמו את עול ההנהגה ומשלם על ההתכחשות הזו מחירים אישיותיים מורכבים. עמוס הוא קיבוצניק שמאלן יפה נפש הממיר את האימפוטנציה המינית שלו בשיח אידאולוגי ההולך ומחריף והופך לטרחני ובלתי נסבל.

המבנה הספירלי של עיצוב הדמויות בולט ביתר שאת בדמותו של המספר יונתן. יונתן, החובש של הצוות, הוא בן מושב לא טיפוסי: הוא הססן ואינטרוספקטיבי וגופו אינו חסון כשל שאר בני המושב וחבריו הקיבוצניקים. הוא משתדל ככל יכולתו להימנע מעימותים, ואת עיקר האנרגיה שלו הוא מפנה לעיסוק אובססיבי בדמותה של יעלי, חברתו לשעבר, שהוא מאוהב בה אך אינו מסוגל להיות איתה. העיסוק הבלתי פוסק בדמותה (וצריך לומר במאמר מוסגר שדמותה של יעלי, כמו ברומנים גבריים צבאיים רבים אחרים, אינה זוכה לפיתוח של ממש, ותפקידה הוא בעיקר להאיר את הדרמה המתחוללת בנפשו של יונתן) מוביל את חבריו ליחידה לכנותו בשם "יעלי", ובכך להדגיש את קווי המתאר הלא גבריים של דמותו.

ניתן להסביר את ה"תקיעות" של כל גיבורי הרומן, וההתבצרות העיקשת של כל אחד ואחד מהם בקווי האישיות הצרים שהותוו לו, כמעשה מכוון שנועד להדגיש את חוסר התוחלת ו"התקיעות" של המעשה הצבאי עצמו. גיבורי הרומן לכודים במרחב סתמי, מרחב שאין לזהותם האינדיבידואלית משמעות בו, וכל אחד מהם הוא, כהגדרת המספר, "חייל מיותר, אחד מעשרות אלפים שהיו לפני ועשרות אלפים שיבואו אחרי". התוצאה של אותו היעדר התפתחות פסיכולוגית היא סיפור הבנוי על תבניות הנוטות לחזור על עצמן. הגיבורים נכנסים שוב ושוב לג'יפ של פורת ועוברים בו תחקיר סדיסטי שהם נדרשים להתוודות בו על מעשיהם ואגב כך להלשין על חבריהם: "אחרי התדריך פורת ביקש שאכנס איתו לג'יפ. ידעתי שזה לא לטובתי [...] אבל לא הייתה לי ברירה [...] פורת כמעט לחש עכשיו כדי שיהיה לי ברור, אם במקרה לא הבנתי, שהשיחה הזו חייבת להישאר בינינו. 'אני רוצה שתספר לי מה קורה במחסום, זאת אומרת – מה באמת קורה במחסום. דברים חריגים שראית, עבירות על החוקים, פאקים באמינות".

רמת הפירוט הדקדקנית של חיי היומיום במחסום, הרפטטיביות של אירועים שונים כמו גם ההתעקשות לתאר את החריגות הרבות של חיילי המחסום מהנהלים, מעוררים את המחשבה שיונתן, המספר ברומן, אכן עשה מה שפורת ביקש ממנו – הוא מספר כל מה שקורה במחסום. אלא שהנמען השתנה. סיפורו של יונתן, שהוא סיפורו של המחסום, אינו מיועד לאוזניו של פורת כי אם לאוזנו של הקורא, ובעיקר לאוזנה של החברה הישראלית שמשתדלת בכל יכולתה שלא להאזין לסיפורם של מעין אלו על המתרחש באותם מחסומים קטנים ונשכחים מלב.

---

פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".