החלון שהוא מבוא ומחסום

אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו: מאמרים על מחול, על שירה ועל החיים, חזי לסקלי, הבה לאור, 176 עמודים, 2025.

לסקלי הוא הכוריאוגרף, הוא זה שמלמד את המחול הזוגי, של הקריאה, אבל הוא גם זה שמסביר לקורא איך להיחלץ מהמחול הזה, מוותר לכאורה על הקורא. לסקלי מכתיב איך נקרא בו, מונע מאיתנו את האפשרות לקרוא בכוחות עצמנו.

אילאור פורת

"ארגון הממשות העולמי" (עמ' 148) הוא אחת ההברקות הלשוניות והרעיוניות של חזי לסקלי בקובץ הרשימות החדש והיפה עד מאוד פרי עטו שקיבץ, ערך ופרסם עודד כרמלי. ברשימה שהוא מכתיר בה את הארגון לסקלי מתאונן על ההפרדה המלאכותית לשיטתו בין "ממשות" ו"אומנות" כשהוא יוצא נגד תלונתה של דליה רביקוביץ ששירתו הארס־פואטית אינה "ממשית מספיק" ברובה. 

ההבחנה החדה והשנונה הזאת מאפשרת לנסח את הפרדוקס שבהופעתו (הנחוצה כל כך כשלעצמה) של קובץ הטקסטים הזה. מצד אחד, כפי שכרמלי מנסח בעצמו, הוא כלל בספר "ביקורות שמפעילות את הדמיון, מגרות את השכל ושולחות את הקורא לשולחן הכתיבה" (עמ' 10). יש בספר מיני מציאות נהדרות, מבחינתי בעיקר בטקסטים שהם על כל מה שאינו מחול (כי איני מבין בבלט כמעט דבר, ועל כך בהמשך). לסקלי מתגלה בקובץ הזה כמשתתף גלוי בהרבה ב"ארגון הממשות העולמי". למשל כשהוא כותב על פוליטיקה, נושא שנעדר כמעט לחלוטין משירתו. הוא כותב גם על הומוסקסואליות, נושא שדאג לקודד בשיריו, ואפשר גם להצביע על טקסט מעורר אימה מצחיקה על חיילים שרוקדים על גופות של עזתים – "וכשעזתי עקוד ידיים ומכוסה ידיים מבצע ריקוד סולו לצלילי סוויטה לצ'לו של באך, עזתי עקוד ידיים ומכוסה עיניים אחר, איננו מבצע כלל ריקוד כלשהו, כי למי יש ראש לרקוד במצב כזה. וסביר להניח שאם מישהו רוקד בסיטואציה כזאת, זה יכול להיות רק חייל ישראלי שרוקד על חזהו של העזתי" (עמ' 80–81). במקום אחר, לסקלי מתאר מפגש דמיוני לחלוטין והיסטרי עד דמעות בין הרקדן רודולף נורייב לשמעון וסוניה פרס (עמ' 42–47). טקסט אחר שכבש את לבי במיוחד הוא הדרך של לסקלי לתאר סופגנייה:

13.12.1991

יומן הַנִּרְגָּן: החיים (א')

קצת באיחור, כמה קווים לדמותה של הסופגנייה. מעולם, ואני מדגיש, מעולם לא הומצאה מטאפורה מושלמת יותר לחיים מאשר אותו כדור פחוס. הסופגנייה, ללא כל ספק, היא כמו החיים. אתם מכניסים לפיכם גוש לחם מתוק ובלתי טעים לחלוטין ולועסים אותו בחוסר חדווה. אתם לא נהנים, אבל ממשיכים במלאכת הלעיסה, וזאת מסיבה אחת בלבד. בסוף הדרך, הבטיחו לכם, ממתין גן עדן. אואזיס משיב נפש בצורת גוש ריבה אדמדם, פיצוי על כל תלאות הדרך ותלאובות הדרך הקשה. והנה, בסוף הדרך, מין גוש מתקתק בעל טעם מחריד. הפיצוי המובטח על קשיי הדרך, אבוי, נורא יותר מהדרך שהובילה אליו (עמ' 155).

מתבקש להשוות את המשל של לסקלי לשירו הבא:

שְׁעַת בִּזְבּוּז הַזְּמַן

הָלַכְנוּ לְאָרְכָּם שֶׁל שִׁשָּׁה שְׁבִילִים מַקְבִּילִים. כָּל שְׁבִיל 

הוֹבִיל לְאַחֵר. הֶאֱמַנּוּ כִּי בְּסוֹפוֹ שֶׁל הַשְּׁבִיל הַשִּׁשִּי מְצַפָּה לָנוּ 

דֶּלֶת שֶׁמֵּאֲחוֹרֶיה מַגָּש, אַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבַקְבּוּק מַשְׁקֶה קַר אוֹ פּוֹשֵׁר.

כְּבָר בִּתְחִלַּת הַשְּׁבִיל הַשֵּׁנִי גִּלִינוּ כִּי לְפָנֵינוּ שׁוּרות שִׁיר הַמּוֹלִיך

אוֹתָנוּ שוֹלָל. לָכֵן עָצַרְנוּ, הִתְכּוֹפַפְנוּ, הֵרַמְנוּ אֶבֶן חָצָץ,

שַׂמְנוּ אוֹתָהּ בְּפִינוּ, וּמָצַצְנוּ אוֹתָהּ בַּהֲנָאָה רַבָּה.

(באר חלב באמצע עיר, עמ' 212)

שני הטקסטים בונים מטאפיזיקה כושלת של ציפייה לגמול בדמות מזון כלשהו. אפשר להצביע על מיני היפוכים שלסקלי עושה: את הסופגנייה לא כיף ללעוס, ולעומת זאת את האבן מהנה למצוץ. את הסופגנייה (המשל לחיים?) אפשר למצות, ואת השירה לא. המשל הסופגני הוא על החיים, והמשל השני הוא מופשט יותר, הוא על אי־הבנה ועל הצורך בה בקריאת שירה. במובן מסוים, הסופגנייה היא מה שממתין מעבר לדלת, המזון המתכלה והחי והכיפי פחות שהפרדוקסים של לסקלי מנסים למנוע מאיתנו להגיע אליו. שהרי שיר שיש בו שש שורות מקבילות שכל אחת מובילה לאחרת הוא שיר ככל השירים. הפרדוקס המתואר בשיר הוא ניסיון שידול ולא יותר.   

וכאן, אולי, בהבדל שבין סופגניית החיים לשירה הבלתי מובנת, מצויה המלכודת שבספר הרשימות של לסקלי. שיהיה ברור – כרמלי עשה מלאכת קודש, מילה שהפכה לגוף, ספר שהוא נחוץ מעצם היותו עוד בטרם קראנו ולו מילה אחת (וגם אחרי שקראנו). הספר הזה הוא חלון חשוב ללסקלי. אבל אם לצטט שורה משיר של לסקלי, זהו חלון "שֶׁהוּא מָבוֹא וּמַחְסוֹם" (באר חלב, עמ' 29). הוא מבוא כי הוא מכניס אותנו ליצירתו, מאפשר להיזכר או להכיר לראשונה גם מקצת מעבודתו העיתונאית והביקורתית החלוצית, השובבה, הבורקת. לטקסטים כמו תיאור הסופגנייה ולרבים אחרים יש ערך אומנותי והיסטורי בפני עצמם.

אבל הנקודה שאני מנסה להעביר פה היא אחרת, והיא אינה בדיוק ביקורת על הספר, אלא יותר ניסיון להבין אפיק מסוים בתשוקה הגוברת בשנים האחרונות לחזי לסקלי, ויותר מכך, למיתוס שבדמותו של חזי לסקלי, שכולל את הדברים שיצר מעבר לשירה. באקדמיה, שומרת ספו של הקאנון – שבה בדרך כלל החיפוש אחר חומרים לא מוכרים מגיע אחרי שנים של עיסוק בטקסטים הקלאסיים של היוצר, כשבאיזשהו שלב מישהו אומר "טוב, כמה אפשר לכתוב על 'רחיפה בגובה נמוך' של דליה רביקוביץ?" – הרגשתי ציפייה לחפש מראש חומרים לא ידועים של לסקלי או לגעת ביצירה שלו בז'אנרים אחרים, עוד טרם יש בכלל עיסוק מעמיק בשירים שפורסמו בספריו, שהם – לטעמי – הסיבה האמיתית שכתיבתו (לא רק דמותו) מעניינת קהלים חדשים, שלא קראו את הביקורות שלו ששקעו בתהום הנשייה, גם שלושים שנה אחרי מותו. לסקלי אינו המשורר הראשון שעסק בתחומים נוספים כמו פובליציסטיקה או מחול. הוא פעל בעידן שבו הפער בין עיקר וטפל ובין ז'אנרים שונים התמוסס, והעניין בכל מה שסביב ל"קאנון העיקרי" של לסקלי (ואולי אפילו השאלה "מהו הקאנון שלו?") הוא עדות לכך.

מצטרף לכך דיוקנו האישי המר: השילוב של מוות מאיידס, דור שני לשואה, הומואיות חלוצית, התקופה שחי בהולנד ויצר מיני יצירות אומנות שכנראה לא נמצא לעולם (האקדמיה שלמד בה לא תיעדה כל מה שקרה אצלה בשנות ה־70, ובכלל החומרים פזורים בין אנשים ומקומות). לסקלי פרסם את ספרו הראשון בגיל 34 ונפטר בטרם עת בגיל 41, מה שהקנה לו לפי מאיר ויזלטיר מעמד בכיר ב"מועדון המשוררים המקוללים". הקריירה השירית הקצרה שלו והזמן הארוך שעבר לפני שפרסם את ספרו הראשון, היוצרים מין אוונגרד אבוד למחצה, מגרים אותנו למלא את החסר. העובדה שוויזלטיר בחר לצרף לבאר חלב באמצע עיר שירים גנוזים וטיוטות שלא פורסמו גם תורמת לחיזוק המיתוס על קורותיו ה"אבודים" של לסקלי ועל הצורך להשלים אותם.

הציפייה לטקסט הלא מוכר שמבטאת ומתחזקת את המיתוס של לסקלי מתגלמת גם בספר הנוכחי. במובן הופכי ומשלים לחלון שאמור לספק לנו "מבוא", התשוקה או הציפייה הזאת עלולות להתגלות דווקא כמחסום, שמעמיד את הסכנה לכבול את לסקלי ואת יצירתו אל המציאות הממשית (ארגון הממשות ישמח), כלומר לצמצם את הדמיון הספרותי והפרשני שכרמלי מציג כערך יסוד ובסופו של דבר להשאיר את היצירה בלתי מובנת ובלתי קריאה (כלומר מיתית, נשגבת). בהקשרי הספר, אפשר למשל להצביע על הבחירה של כרמלי, משורר בעצמו ואיש ספרות, לכלול בספר בעיקר רשימות שעוסקת במחול – בעקבות הצעה של חברו הממשי של לסקלי, אלון אלטרס, וכי בחייו המציאותיים להפליא לסקלי נודע בעיקר כמבקר מחול, וכרמלי לא מערער על ההבחנות הביוגרפיות האלה. מעטים מאיתנו מבינים במחול, ואם אנו כן מבינים במחול, אז אנחנו לא מבינים בשירה, או לפחות לא מבינים בשתי האומנויות האלה בעומק שלסקלי הבין בהן. רבים שכתבו על היחסים של לסקלי עם המחול התוודו שלסקלי הבין במחול יותר מהם. גם עבורי, התחושה היא שזו אומנות שאני לא יכול לצרוך בלי הרבה תיווך, כמו שפה מתורגמת שאין לי אפשרות לקרוא במקור (דימוי התרגום מופיע בשירים של לסקלי). לסקלי המבקר נעשה כך למין מתווך של המחול, אבל גם המתווך של יצירתו, החכם יותר מכולם, מי שמסביר לקוראיו איך לקרוא בו, היחיד אולי שיכול להבין באמת את היצירה של עצמו. זוהי טאוטולוגיה שאנו זקוקים בה לחזי לסקלי כדי שיסביר לנו איך לקרוא את חזי לסקלי.

גם בשירה שלו לסקלי תופס בדרך כלל את עמדת המתווך, המדריך, זה שמסביר לקוראים איך לקרוא אותו – אך בדיוק כך הוא שולט עליהם ומשאיר אותם רחוקים ממנו:

רָקַדְתִּי אִתְּךָ     וּוִתַּרְתִּי עָלֶיךָ.

אֲנִי מְשַׁקֵּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר:

''וִתַּרְתִּי.''

כִּמְעַט וִתַּרְתִּי.

לִמַּדְתִּי אוֹתְךָ אֶת הָרִקּוּד וְהֶרְאֵיתִי לְךָ אֵיךְ לְהֵחָלֵץ מִמֶּנּוּ.

בַּבַּיִת הַגָּדוֹל שֶׁקִּירוֹתָיו עֲשׂוּיִים מַיִם יֶשְׁנוֹ חֶדֶר אֶחָד קָטָן

שֶׁבּוֹ אֶתְגּוֹרֵר לָנֶצַח,

עָגֹל כְּמוֹ עִגּוּל,

מְאֻשָּׁר כְּמוֹ טֶלֶפוֹן בִּלְתִּי מְחֻבָּר.

(באר חלב, עמ' 89)

לסקלי הוא הכוריאוגרף, הוא זה שמלמד את המחול הזוגי, של הקריאה, אבל הוא גם זה שמסביר לקורא איך להיחלץ מהמחול הזה, מוותר לכאורה על הקורא. בדיוק בשל כך, בסוף השיר הדובר נותר לבדו, בלתי מושג, ככל אומן שעבר מיתיזציה ופטישיזציה. גם ב"שעת בזבוז הזמן" ניכר (בלי שקוראים ולו רשימה אחת על מחול) איך לסקלי משית עלינו הוראות ביצוע של הטקסט – עצרנו, התכופפנו, הרמנו אבן קטנה, שמנו בפינו, מצצנו בהנאה. לסקלי מכתיב איך נקרא בו, מונע מאיתנו את האפשרות לקרוא בכוחות עצמנו.

חזי לסקלי הוא לפיכך לא כמו כולנו, הנורמליים, הבינוניים, המשעממים. כרמלי משתף עם זה פעולה כשהוא מתאר את לסקלי במבוא לספר: "האיש היה כחייזר שנחת בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל). רוחב ידיעותיו היה זר לחלוטין למרחב" (עמ' 8). בהמשך הוא מתאר, כמובן, את "קווצותיו הבלונדיניות", סממן ממשי־ביוגרפי נוסף שהשתמשו בו רבות כדי לתאר כמה לסקלי היה חריג. לסקלי כה מיוחד ושונה בנופינו שאי אפשר סתם לקחת שירים שלו ולקרוא בהם, כמו שעושים לכל משורר אהוב. הסיכון הוא ש"הסיפור", הדמות, מעניינת ככל שתהיה, יחליפו את ה"ספרות". לסקלי אינו הדמות הראשונה של משורר שיש לו סיפור מעניין – אפשר לחשוב על יונה וולך, דמות נוספת שסיפור חייה מפתה אותנו אליה תוך כדי שהוא עשוי להאפיל או להפריע לקריאה בה. אבל התחושה היא ששירתה של וולך ווולך הדמות חד המה – שירים בוערים, מוטרפים, סקסיים. במקרה של לסקלי, שיריו הם השירים שעליהם "ארגון הממשות העולמי" הכריז מלחמה. הם "קשים" וסתומים וצוננים ושכלתניים ואינטלקטואליים וכאילו נטולי חיים, רגש, סבל. הם דוחקים את כל אלו החוצה, שולחים אותנו לחטט בכל מה שאינו שיר, נואשים לקרוע כך את לוט המסכות, הקידודים וההצפנות ולתפוס את הנשגב היחיד במינו (האומנותי, הריקודי, הטרגי־קומי) שהוא חזי לסקלי, ומועדים מראש לכישלון כמובן, שהרי לעולם־לעולם לא נתפוס אותו, שצעדיו מהירים משלנו.

---

ד"ר אילאור פורת הוא מבקר ספרות, עורך ומתרגם, אוהב רכילות, מקאבריות ומחזות זמר. ספרו, הספר הראשון על המשורר האחרון: מסה על שירת חזי לסקלי, ראה אור לאחרונה בהוצאת "גמא".