הודעות מארץ רחוקה, אמיר מנשהוף, עורכים: ֹנֹעם בן־דוד, ניסן אליהו כהן, נצח, 76 עמודים, 2024.
הפרגמנטים של מנשהוף אינם מתלכדים לכדי היסטוריה קוהרנטית. הם הווים תמיד, טריים תמיד, מנסחים מחדש את חוסר האפשרות לכתוב על ההווה, ומוצאים לכישלון עוד ועוד דרכי ביטוי פיוטיות.
אורי שגב
עבור רבים מאיתנו מעקרת המלחמה כל יסוד פואטי, מחלישה את כושר הדיבור. זוהי, כך כותב אמיר מנשהוף בספרו הודעות מארץ רחוקה, ״אימה שנטשה תוך שעות ספורות בלבד את / כל תכונותיה המילוליות״ (עמ׳ 45). לפי שעה אנו עומדים בלב המעשים, אזוקים להתרחשויות האחרונות. כפי שכתבה עמליה כהנא-כרמון בזמן אחר, שוכנעתי גם אני שאיננו ״אלא תוף, שהמאורעות, האנשים, המקומות, מכים בו״ (ירח בעמק איילון, עמ׳ 59). בהיעדר רושם של עבר שנמתח הרחק מאחורינו, ניתן לפירוש ולהנמקה, היכולת לערוך רפלקסיה נפגמת. ההווה מחבל במאמצי הפענוח שלנו. כיצד נוכל לכנות בשם ״זיכרון״ את הדבר שמעולם לא חדל מלהתרחש? (אני מדמה לעצמי את ידידינו הקרובים מונים את הימים מאז פרוץ המלחמה: מאתיים באוקטובר, הם אומרים. שלוש מאות). איך ניתן לשאת כעת דיבור, בהיותנו ״עדיין / בתוך הטעות״ (עמ׳ 41), חסרי אונים? השפה מפנה לנו עורף, ״החדשות מדברות בשפה אחרת״ (עמ׳ 52). אף על פי כן, ספרו של מנשהוף נפתח בצמד המילים ״מאתמול מלחמה״ (עמ׳ 11), ולאחריו נשטף בזרם הלא חדל של ההווה. מתעקש לדובב אותו בתגובה דחופה לסכנה ולהלם, מוראות הזמן.
ברשימה מגיליון 39 של פנס על ספרו החדש של ניצן ויסמן, תוהה מיכל בן-נפתלי אם היומן הוא ״הדרך הנאמנה והמקיפה ביותר לתעד עׅתות מצוקה או אסון״, שכן ״הוא מחויב לכתיבת היומיום הליניארי, המתוארך [...] בעת ובעונה אחת הוא חתום ביומיום ומשקף אותו בדרך מיידית, ספונטנית, לאו דווקא רפלקסיבית, ואפילו אימפולסיבית״ (״צער משאיר סימנים״, גליון 39). שלושים וחמישה הקטעים המרכיבים את הודעות מארץ רחוקה, יחידות ליריות קצרות הטעונות באנרגיה מילולית רבה, מתייחדים אף הם באינטימיות יומנאית. תאריכים מחודשי אוקטובר ונובמבר מתנוססים מעליהם ומשמשים כיתדות שנועדו להסדיר את רצף הזמן, לסמן את נוכחותה של מציאות אקטואלית. למעשה, הודעות מארץ רחוקה משתרע מעבר לגבולותיו של הספרון שהוא נדפס בתוכו, ומתמיד הלאה בתנועתו העיקשת אל ההווה: מנשהוף מקפיד לפרסם בעיתונות היומית ובבמות ספרותיות אחרות קטעים נוספים, המתפקדים כהמשך מוצהר לפרויקט הספרותי שנרקם בספר. בשעה שאני כותבת זולגות עיניי אל מסך הטלפון הסלולרי, שם מתגלה קטע נוסף של מנשהוף שפורסם אך הבוקר בעמוד הפייסבוק שלו. אני מסתכלת בכנות המפעימה של כתב ידו על הנייר, חושבת על השוליים החלקים, הלבנים והריקים. על התאריכים שלא צוינו. זהו ניסיון כמעט תיעודי, המזכה את היצירה של מנשהוף בדבר שקרוב למעמד של עדות פיוטית.
הפרגמנטים של מנשהוף עושים רושם של דבר גולמי, של טיוטה או של מלאכת יד. לצידם פזורים רישומים אקספרסיביים של בעלי כנף מקומיים, אף הם פרי עמלו של המשורר. התגובה הפואטית האימפולסיבית שנושא הודעות מארץ רחוקה, אף שהיא איננה מלוטשת ומעובדת דיה, ואולי דווקא משום כך, קושרת קשר אמיץ עם ההווה. לאורך ספרו מיטיב מנשהוף לתאר את חוויית האלביתי שמעוררת המלחמה הישראלית: ״אנחנו נגררים בתוכה / כרהיטים מחוץ לבית. מופתעים עד כלות, / ועם זאת משוכנעים שהכרנו מאז ומעולם״ (עמ׳ 18). לצד זאת, הוא קורע צוהר לעבודת הכתיבה בעת המלחמה, פתח למלאכת השיר העכשווית. כך הוא מתאר, למשל, כיצד ״האותיות נתקעות על הלשון, בבית הבליעה״ (עמ׳ 42). הוא חושף את פיגומי הבניין הפואטי שלו לא כחלק מתוצר שירי מוגמר, אלא בסגנון פרגמנטרי, כעדות המבטאת מאבק נגד האלם. במובן זה, הודעות מארץ רחוקה הוא תמונת תשליל של רבים מן הספרים שרואים כעת אור בהדפסות בזק בעקבות אירועי 7 באוקטובר: אלו מבקשים לשאת דיבור יציב, רהוט ותכליתי על המלחמה, להפיק עוד בעת התרחשותה תוצר הרואי וסנטימנטלי. מנשהוף, לעומת זאת, אינו חושש לטבול בתוך מצוקות הזמן. הוא מפנה את הזרקור ליסודות נפשיים אחרים בתכלית, אנטי־הרואיים: ״הייתה בנו אנושיות של / מתבטלים, של בוהים, של נחרדים משנתם. / אני יודע שהגיע הרגע הזה, של ההתעייפות / שלא דווח ולא נכתב עליו דבר. אני מאמין בו באמונה שלמה״ (עמ׳ 55). לעיתים הוא מתבטא בתבוסתנות: ״אני לא מגויס ולא / לוקח חלק [...] כולם אריות ואני בול עץ / רטוב״ (עמ׳ 52), או מופיע כחסר אונים: ״העין מקלפת ואינה רואה, / נוגעת ואינה מגעת. ההיסטוריה הייתה / מולנו, ולא ידענו מה לעשות״ (עמ׳ 59).
הודעות מארץ רחוקה, כפי שהעיד עליו מנשהוף בעמוד הפייסבוק שלו, הוא ספר פגום באופיו. דווקא משום כך, הודות לצורת ההבעה הייחודית שהוא לובש, הוא לוכד ברגישות את הסובייקט הנתון בהווה מתמיד. ביומן אבל, שכתב רולאן בארת לאחר מות אמו, הוא מסביר לחברו כי אבל ״אינו מתקהה, אינו נתון להתקהות, לזמן. כאוטי, הפכפך: רגעים (של יגון / של אהבת החיים), טריים עכשיו ממש כמו ביום הראשון״ (יומן אבל, עמ׳ 80). במקום אחר הוא כותב על האבל: ״נוכחתי שהוא מתמיד ומקוטע: הוא אינו מתקהה מכיוון שאינו המשכי״ (שם, עמ׳ 103). הפרגמנטים של מנשהוף גם הם אינם מתלכדים לכדי היסטוריה קוהרנטית. הם הווים תמיד, טריים תמיד, מנסחים מחדש את חוסר האפשרות לכתוב על ההווה, ומוצאים לכישלון עוד ועוד דרכי ביטוי פיוטיות.
בד בבד הודעות מארץ רחוקה נושא את מטענה המפואר של העברית. דווקא נוכח המלחמה המשביתה את השפה (״פגשתי את המלחמה, היא כזאת שאין / לה שם"; עמ׳ 69), למול תגובותיהם הלא מילוליות של העוברים והשבים (״ענו לי / המממ, וענו לי מה״; עמ׳ 69), ועם התמיהה המטרידה ״מה נספר לכם באנגלית [...] מה נספר לכם בהודעה באנגלית״ (עמ׳ 56), מתגלה העברית כמקלט מבוקש מפני האסון. ״העברית תשמור עליי״, כותב מנשהוף, ״תסוכך בכנפיים דקות. העברית תעטוף אותי, תלטף״ (עמ׳ 23). במציאות ישראלית שבה ״אי אפשר לשרטט קו / ישר, עשוי יום אחר יום״ (עמ׳ 30), שבה מנשהוף מגלה כי הוא ״חי את חייהם של מתים, ואת חייהם / של מי שטעו, נסחף בזרם שאין לו כיוון״ (עמ׳ 39), מתגלה הכתיבה כסיכוי יחידי למיין ולארגן את מרכיבי המציאות. בכך מתבטא פעם נוספת כוחו של היומן, המבקש להסדיר את חליפת הימים. בדרך זו, החוליות הפרגמנטריות של מנשהוף, חסרות הצורה והמבנה, נצרפות לתוך מסגרת כללית של ליניאריות כרונולוגית. אני מעלה בדעתי, בהקשר זה, שורות מתוך יומני לאה גולדברג: ״הבוקר התעוררתי לא טוב, בפחד מפני היום וטרדותיו. אני יושבת לכתוב יומן, כמו להתרחץ: כדי להיכנס לתוך היום מסודרת יותר. אינני יודעת אם זה יועיל" (יומני לאה גולדברג, עמ׳ 372). גם עבור מנשהוף מתגלה הכתיבה כתנועת הנגד של הרחצה, של ניקיון הבית, של ארגון החפצים, נוכח הדהרה האלימה והפראית של ההיסטוריה:
ההיסטוריה מחזיקה אותך בדיוק בכפות / הרגליים, מרימה אותן כך שיהיו מעל הראש. / ההיסטוריה היא הבדידות הזאת חסרת / האונים, שמקיימים רבים כל כך בצוותא. / ההיסטוריה עשויה ממך, שלא ידעת שלזה / יועדת, להיות חומר לכל מה שאינו לפי / כוונתך. בתוך ההיסטוריה אנחנו מסתכלים / זה על זה, מכירים זה את זה מחדש, לצרכים / אחרים, תמציתיים הרבה יותר וידועים / הרבה פחות. ההיסטוריה היא העיר עצמה, / הנטענת כל כולה בתנועה, להיהרס או / לקום. ואתה, בו בזמן, שוטף את כלי הבית, / מסדר איזה דבר. ההיסטוריה דוהרת (עמ׳ 31).
הכותרת שספרו של מנשהוף מתהדר בה, ״הודעות מארץ רחוקה״, מבטאת פרספקטיבה אחרת מזו שמגלה תוכנו, כזו שפונה דווקא החוצה אל העתיד. ״אל העתיד אנחנו מבקשים להגיע״, הוא כותב (עמ׳ 29). זוהי קריאה להרחקה שתבוא. תקווה לקהל אחר שישוב ויעיין במציאות הנוכחית ממרחקים שאין להם שיעור. מכתב שנשלח אל העתיד וממתין בסבלנות להיקרא. קפסולת זמן מהימנה, פתק בבקבוק מתוך ימים נוראים.
אורי שגב היא תלמידת תואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
Comments