הגוף המתכלה והזוהר ההולך וגדל

יש לך צוואר יפה מאוד, אביגיל אילן אנטמן, עורכת: דנה כספי, פרדס, 61 עמודים 2023.

אין כאן המתנה לגאולה, אלא הכרה בממשי. הכרה מפוכחת שכמעט אין לאן לברוח.

יעל לוקסמבורג כהנא

ספר השירים יש לך צוואר יפה מאוד הוא ספרה השלישי של אביגיל אילן אנטמן המורכב משלושה בתים. שמות שלושת הבתים בספר מרמזים על תנועה מבפנים החוצה: "רחם", "בית", "נסיעה", אולם למעשה השירים נעים מהמפגש עם החוץ אל המפגש עם הפנים. השירים נוטים להיות אישיים מאוד, כמעט ביוגרפיים באופיים (השמות, המקומות). השפה האישית כל כך הופכת את המבט של הקורא לבוהה ומציצני, אולם השירים כתובים בשפה ישירה, של מי שמכירה במציאות ואינה מוכנה להסתירה. זוהי שפה לקונית, ללא פאתוס, שמתגלה כמלאה בחמלה ובהשלמה שאינה טראגית עם האמת שישנה בפגיעות, בהתכלות הגוף, הזוגיות והכסף. הספר אינו מציע אפוא נחמת שווא, אלא מספק התבוננות אמיצה באמת, ומכאן יופיו.

השיר הראשון בספר, המשפט הראשון ממש, מתחיל בהתבוננות באישה מבוגרת שהדוברת הכירה בעבר, היושבת בכיסא גלגלים, כמעין עתיד שממתין לכותבת עצמה: "הבוקר ראיתי את גברת ויגדור התופרת בכיסא גלגלים./ תווי פניה קפואים./ שעות הייתי יושבת צופה בה בשבתות מארחת את משפחתה הצורחת./ בעלה ישב בעליית הגג ותיקן תכשיטים" ("ערב פסח, עין כרם", עמוד 7).

אף אחת לא רוצה להתבונן קדימה אל העתיד. העתיד הנשי הפיזי עמוס בכאב ובאובדנים, הגוף הנשי מתואר כזירת קרב – דימומים, מיומות, צלקות, גידולים. גברים חגים סביב הגוף הנשי: רופאים, אבא, ילדים ובן זוג, צריך להסתיר ולתקן אותו – הורמונים, שיער, עור. הכול מתכלה. כאשר היא כורתת את הרחם שלה, מה היא כורתת?

...השארנו לך את הצוואר

יש לך צוואר יפה מאוד.

והוא גדם תפור בחלקו העליון, מתגעגע אל הרחם

שהיה לו לראש או לגוף שנים רבות,

והוא מתגעגע לימים ההם שזרמו בו דם ונוזלים לבנבנים־צהבהבים

בבקרים שאחרי ("היום השנים־עשר לכריתת הרחם שלי", עמוד 12).

הנשיות מוצעת בשלל אפשרויות: הנשים הפרקטיות, השותקות, של גדות הים הלובי מבשלות ומגדלות ילדים וגוף רחב ממדים; הנשים המטופחות, התיירות של הים הכרתי; ובתווך הכותבת – מבכה את אובדן הפוטנציאל שלה עצמה, של גופה ופניה: 

למה לא קניתי בדיוטי פרי מייק אפ דאבל וור של אסתי לאודר.

למה לא הבטחתי לעצמי כיסוי כפול ומושלם לפנים שלי.

לעולם לא יהיה עוד מבצע כזה.

איך יכול להיות שאני טובלת בים הלובי וחושבת על אסתי לאודר

טובלת בים הכרתי ושוב אסתי עולה.

השתבשה עלי דעתי. אבדה לי לעולם ויחד איתה הפנים המושלמים

שהיו יכולים להיות לי ("הים הכרתי", עמוד 54)

בשיר, או הפואמה, "בלי עין הרע", היפה והנוגע ללב, קלקולי הגוף קורים במפתיע. אבשלום מאבד את עינו, והשיר כולו משובץ בתיאורים מדוקדקים, בוטים על רקע אובדן העין, של מראות מפורטים. המשוררת רואה ורואה ורואה, צבעים ופרטים גדולים וקטנים, יפים וכעורים. ככל שעיוורון העין מתקבע ונהיה מוחשי יותר – כך היא רואה עוד ועוד. התיאור המפורט כמעט אכזרי, ומחדד את האשמה של הכותבת ואת חוסר ההוגנות, אולם שזור בו כאב גם על אובדנים נוספים המתוארים בחמלה ובצער. ושם השיר הולם אותו: "בלי עין הרע".

הכותבת גם עסוקה בזמן החולף: "כל עוד היה לי רחם צפיתי בחדשות של השעה חמש. משעה שהוסר, הזמן התחיל לדחוק" ("אבל באמת יש לי צוואר יפה מאוד", עמוד 16). וגם: "הצייר מקדיש זמן רב לבהייה./ לפעמים נדמה שהחיים עוברים ולא קורה בהם דבר,/ לפעמים קורים דברים./ ההכרה שאני אמנית הולכת ומתחזקת בימים האחרונים" ("פגישה עם פסח הצייר", עמוד 58). 

במנזר בעין כרם נמתח זמן בין העבר וההווה. הגילוי של הגוף המתקלקל משתלב בגילוי שהמקום ששוהים בו בהווה מותח קו ישר אל זמנים אחרים ואולי נותן איזה פשר, איזה פתרון – מה שיהיה תלוי וכרוך במה שכבר היה וחלף. אין דרך לנתק את העבר מן העלילה. גם הגוף על שלל חולשותיו, היה פעם אחר וצפוי יותר, אבל הכול כבר היה טמון בו.

הלילה חזרו אליי חלומות.

נסעתי ברכבת במדריד

חייל נאצי עלה לקרון, מישש את אוזני הנשים

ותלש מהן עגילי יהלומים וזהב.

היו רגעים שרציתי למות,

נמחקו ארבעים ושמונה ימים.

שום דבר לא למדתי על החיים. ("בלי עין הרע", עמוד 29)

הכותבת לכודה בין הדורות, בין ילדיה ובין ההורים. ההתבוננות המתמדת על ילדיה (העתיד), ועל הוריה (העבר), מאפשרת לה לשהות עוד קצת בהווה, להימנע מהבלתי נמנע, מן הזמן. היא נעזרת בעבר ובסימניו. לאורך הספר משובצים בשירים רבים התייחסויות לעבר כמפתח להבנת ההווה שלה עצמה:  "בימי השנה להוריי אני משתלטת על הבית" ("אבל באמת יש לי צוואר יפה מאוד", עמוד 19). במקום אחר היא מחפשת את אימה במארחת של כפר הנופש ביוון, ורוצה לבקש ממנה בקשות שונות כדי לגלות דרך בקשותיה מה היא צריכה, כלומר מה באמת חשוב לה. 

הזוגיות בספר גם היא מקום לא שקט, היא מקום של נפרדות ומרחק, והיא מחפשת בו בלי הרף תנוחה לשינה: "בזמן האחרון אני נרדמת חבוקה בזרועותיו של יואב/ אנחנו מחפשים את התנוחה,/ בדרך כלל אני זו שלא מרוצה" ("שלושה חודשים אחרי שהוציאו לי את הרחם", עמוד 22). וגם: "בבית החדש שלוש יחידות דיור./ האחת בכניסה לבית והיא המפוארת,/ השנייה חדר עם מרפסת מטבחון ומקלחת./ השלישית, מתחת לאדמה, שני חדרים קטנים, מטבחון שירותים ומקלחת./ אני אגור באחת, יואב בשנייה והשלישית לילדים./ ניפרד ולא ניפרד./ החיים המשותפים הולכים אל סופם הפשוט, הטבעי./ היינו אומרים: "איזה מזל שיש לנו אחד את השני",/ ועכשיו אין לנו מזל ואין לנו אחד את השני./ מתחיל סגר./ אסור לצאת מן הבתים" ("בלי עין הרע", עמוד 33).

אין כאן המתנה לגאולה, אלא הכרה בממשי. הכרה מפוכחת שכמעט אין לאן לברוח, וגם במקומות יפים (עין כרם, כפר קטן ביוון) ישנה האפשרות שהרע מכל יקרה: "הבוקר הופיעה בחלון שלנו האוניה/ ואולי עוד מעט יגיע טווס יפה זנב./ רק שלא יגיע השוחט" ("הים הלובי", עמוד 47).

הגוף מתכלה, הוודאות איננה, הוויתורים כבר קרו, ובכל זאת ההשלמה איתם נותנת נחמה של ממש, דווקא שם ניתן למצוא את השלווה. השיר האחרון בספר מתרחש בירושלים, בסטודיו של הצייר שמחויב למלאכתו בכל הווייתו. זהו שיר שכולו השלמה עם ייעוד אישי, השלמה עם החמצות והישגים, של הצייר וגם של הכותבת. השיר מחזיק את הספר כולו בזעיר אנפין, כך שעל אף שהתחיל בחולי ומכאוב, הספר מסתיים בשורה האחרונה: "וכל שנה זוהרי רק הולך וגדל". זהו ספר שיבינו אותו במיוחד נשים בגיל המעורר תחושות של התכלות והזדקנות, מאחר שהוא מציע מבט מלא חמלה, בלי להסתיר, לייפות או לטשטש.

---

יעל לוקסמבורג כהנא, אימא, פסיכולוגית ומשוררת. מתגוררת ברמת גן. ספר שיריה ציפור מתעופפת בחדר מואר ראה אור ב־2022 בהוצאת קתרזיס.