מי שסוכתו נופלת, צבי בן מאיר, עורך: יואב רוזן, ספרית פועלים, 239 עמודים, 2024.
למרות הביקורת על החברה הציונית־דתית, מקריאת הספר ניכר גם המאמץ של בן מאיר לשוחח עם החברה שגדל בה ולהשמיע בתוכה את קולו.
שי פורסטנברג
רומן הביכורים של צבי בן מאיר מי שסוכתו נופלת הוא מה שנהוג לפעמים לכנות "מסמך אנושי". העלילה מבוססת על סיפור חייו של בן מאיר עצמו, ועל חוויותיו האישיות כהומו שגדל באגפיה השמרניים־חרד"ליים של החברה הציונית־דתית. ביני, גיבור הרומן המעוצב בדמותו של המחבר, לא יכול להביא לידי ביטוי את נטיותיו ובמקום זה מתחתן עם אסתר ומקים איתה משפחה, בתקווה שכך הסוד שלו יתפוגג או, לפחות, ייבלע בין שלל המשימות הנדרשות להחזקת בית. הספר פותח בכישלון הניסיון הזה, בגירושי הזוג, ומשם משוטט אחורה וקדימה בזמן ומספק לקוראים הצצה ייחודית ומרגשת לפנים השונים של ההתמודדות עם סיטואציה בלתי אפשרית זו.
כדי לבחון את הרומן כיצירה ספרותית ולא רק כהצצה סנסציונית להוויה לא מוכרת לרוב, אני רוצה להתעכב על הסגנון הספרותי שהוא כתוב בו. הסיפור מסופר לנו בקולו של ביני ומבעד לפרספקטיבה שלו, אם כי לא ברור באיזה הקשר הדברים נאמרים ולמי הוא פונה (למעט כמה קטעים יוצאי דופן שבהם ברור כי הוא מדבר לאסתר). אי־בהירות זו מתבטאת למשל במעברים בין הסברים מפורטים על נורמות ומאפיינים של החברה הדתית ל"זריקת" מושגים ייחודיים מבלי להסביר אותם, כך שקשה להבין אם הקהל המיועד שייך לחברה זו או לא. מה שכן ברור מהכתיבה הוא שביני בתור מספר עושה מאמץ להישמע ספרותי, שהוא אינו מדבר "סתם ככה". הנה משפט שמדגים את המאמץ הזה, ושנבחר באופן (כמעט) מקרי:
"אולי צבעי השקיעה שאני זוכר מונחים על פנסי הרחוב ועל האנטנות הגבוהות ואמירי הבניינים מבעד חלונות המונית בדרך חזרה הביתה וכל הדרך חזרה הביתה מהים והאצבעות שנשאר בהן הטעם המלוח והצדפים השבורים שהיינו אוספים מהחוף ודוחפים בכיס בגד הים הרטוב, אולי כל זה תמונה של רגע אחד שאצלי בראש ממרחק השנים מתפצל לתמונות רבות" (עמ' 78).
הספרותיות של המשפט הזה מציצה כמעט מכל עבר. קודם כול, האורך שלו, שמאז גנסין מסמן לקוראי הספרות העברית שכאן נדרש קשב מסוג אחר. גם ההתעמקות במראות השקיעה אינה אופיינית לדיבור יומיומי, ובוודאי לא התיאור המטפורי של האופן שבו מראות אלה "מונחים" על "אמירי הבניינים". (ומי אומר "אמירים" בימינו?) ומצד אחר, המשפט חותר תחת הספרותיות שלו, מערער עליה. הקטיעה של המשפט בפסיק, ולאחריה ה"אולי" המוכר מתחילת המשפט ובתוספת כינוי הרמז "זה", אינם הכרחיים תחבירית, והולמים יותר דיבור בעל פה, שבו בסופה של רשימה הדובר צריך להזכיר לשומעיו למה נכנסנו אליה מלכתחילה.
השילוב בין הדיבורי והספרותי מאפיין את הספר לכל אורכו. התופעה הלשונית הזאת הולמת גם מהלכים גדולים יותר המתרחשים ברמה העלילתית, העוברת תכופות בין תיאורים מדוקדקים של שיחות ושל מעשים שבשגרה (נהיגה, הכנת קפה), ובין צלילה לאינטרוספקציה ולהגיגים כמו במשפט למעלה.
ייתכן שהספר יונק את הדו־קוטביות הזו ממסורות ספרותיות ותיקות ומעמיקות שניסו לתאר את כפל הפנים של קודש ושל חולין המאפיין את אורח החיים הדתי. שירתה של זלדה, כדוגמה מובהקת לנוסח זה, מוזכרת תדיר במי שסוכתו נופלת: אסתר היא מורה לספרות באולפנה ומלמדת את תלמידותיה משיריה, וביני מבליע בכמה הזדמנויות ציטוטים שלה בתוך דבריו (תודה לחברי אלנתן בזק שהצביע בפני על אזכורים אלה).
אך יש לזלדה תפקיד יסודי יותר בסיפור: כאשר ביני מבקש לתאר את הפגישה הראשונה שלו עם אסתר, הוא אינו מצליח לזכור כמעט דבר מתוכן השיחה שלהם (וזה כבר מעורר חשד, בתור מספר דקדקן הוא רגיל לתאר בפרוטרוט אירועים זניחים או ישנים פי כמה), רק ש"הרבה־הרבה דיברנו על זלדה" (עמ' 18). זלדה נהפכת לתשתית של מערכת היחסים הזו, שסופה מפלה ואכזבה. כמובן שהמשוררת המנוחה אינה אשמה בכישלון הקשר, שנתוני הפתיחה שלו לא נתנו לו שום סיכוי של ממש. אבל על ידי הצבתה ברגע המסוים ההוא זלדה הופכת לייצוג האשליה שיש לזוגיות שלהם סיכוי.
מושא הביקורת העיקרי של הספר הוא נטייתה של החברה הציונית־דתית להעניק לחיים בזוגיות הטרו־נורמטיבית מעמד של הכרח הגובל בקדושה. הספר מיטיב לתאר כיצד דרישה זו מופנמת ומשפיעה, עד כדי כך שהיא אינה נחווית כאילוץ כפוי אלא ככמיהה פנימית, העשויה להתבלבל עם הכיסופים הרליגיוזיים: "כולנו נורא רצינו להתחתן. לא רצינו זוגיות, לא רצינו אהבה, גם לא דיברנו על מין או על אינטימיות, או על יופי נשי. רק רצינו להתחתן. בית, משפחה, שולחן שבת ואישה נאה מכוסת ראש" (עמ' 12).
החיפוש אחר מקומם של השקיעים הטמירים בתוך היומיום, המוכר גם מזלדה, יכול לחפות לפעמים על פערים ומצוקות בחיים עצמם. ההתעלמות מבעיות ממשיות לטובת רבדים נשגבים, רומז בן מאיר, עלולה לפגוע בנוגעים בדבר. הספר משכיל לשתול את הרמז הזה דווקא בתוך מרקם סגנוני שבמבט ראשון נדמה כממשיך את המסורת הבוחנת את המציאות דרך מבט כפול המערבב עליונים ותחתונים.
למרות הביקורת על החברה הציונית־דתית, מקריאת הספר ניכר גם המאמץ של בן מאיר לשוחח עם החברה שגדל בה ולהשמיע בתוכה את קולו. מאמץ זה מתגלה ברגעים שהוא חורג בהם מהסיפור האישי שלו שהעלילה מבוססת עליו. בראיונות שהתלוו לצאת הספר דיבר הסופר בגלוי על הזוגיות הנוכחית שלו עם גבר וכן על היציאה שלו בשאלה. עם זאת, בספר קריעת המסווה מעל הנטייה המינית של ביני אינה מובילה להתנסות ביחסים עם גברים. אומנם מסופר לנו על כמה גברים שביני נמשך אליהם במהלך שנות התבגרותו, אך לא מוזכר אף מושא משיכה מאז פגש את אסתר והתחתן איתה. במידה רבה, הסיבה המוצעת לגירושי ביני ואסתר איננה משיכתו לגברים, אלא היעדר משיכתו לנשים. לעומת זאת, עזיבת העולם הדתי מוזכרת בספר מפורשות, ובכל זאת היחס אליה הוא יותר כפוטנציאל וכאפשרות עתידית ולא כהתרחשות מפותחת בהווה. ולראיה, ביני אומנם מפסיק לחבוש כיפה בשלב מסוים, כלומר קוטע את האקט ההצהרתי־סימבולי, אבל בשום שלב לא מתואר לנו כיצד הוא מחלל שבת או אוכל טריפות. את הבחירה להימנע מתיאור מפותח של תהליכים אלה ניתן לתלות בניסיון לפנות לחברה הדתית ולהתריע בפניה על הסכנות שבהענקת מעמד של קדושה לדרישה להתחתן. כדי לשכנע כמה שיותר אנשים בצדקת טענותיו, הוא אינו קושר אמירה זו באופן מהותי לדרישה לקבלה מלאה של חיי זוגיות להט"ביים או ליציאה בשאלה, שלקהל המדובר יהיה קשה יותר לבלוע.
השאלה המרחפת עם תום הקריאה היא איך יראה ספרו הבא של בן מאיר, שמתגלה כמספר מושך ומיומן. מה יהיה התוכן של ספר עתידי זה – האם ישכיל להוליך אותנו גם בעלילות חדשות, שאינן מבוססות על חייו האישיים? או שאולי יעז לשתף אותנו בהתנסויות שמאתגרות עוד יותר את הסביבה שהגיע ממנה? האם ינסה להביע ביקורת גם על נקודות עיוורון אחרות של החברה הדתית? (במהלך הקריאה חרה לי האופן שהספר מקבל בו כמובן מאליו את העיוורון המתנחלי כלפי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון). שאלה מעניינת לא פחות היא מה הסגנון שהספר הבא ייכתב בו. האם יחזור להשתמש בנוסח המשלב את הדיבורי והספרותי או יציע בפנינו נתיב חדש ולא נודע?
שי פורסטנברג הוא מתרגם, כותב וחבר מערכת בכתב העת המוסך.
Comments